ניתוחי השדה והדילמות תחת אש: רופאי העילית של צה"ל על הרגעים הקריטיים בעורף האויב

בשנת 2006 במהלך מלחמת לבנון השנייה, יצאו כמאה לוחמי שייטת 13 למבצע יער הנגב שכלל פשיטה על מתחם חיזבאללה בעיר צור שבלבנון. הכוחות, נתקלו במחבלים חמושים מטווח אפס. רימונים התגלגלו מטווח מטרים בודדים. שני לוחמים נפצעו באורח אנוש. רס"ן ד"ר תמיר, התעקש לבצע חרף חילופי האש ניתוחי שדה מורכבים בשטח תוך כדי ששאר הלוחמים הודפים עשרות מחבלים חמושים שצרים עליהם ויורים צרורות. על פעולות מצילות חיים הוענק לו עיטור המופת. בשנת 2019 נאלץ מסוק יסעור של חיל האוויר לנחות בלב השטח הפלסטיני תחת אש במרחב חאן יונס כדי לחלץ כוחות המיוחדים. רב-סרן (במיל') א', רופא מיחידת 669, שקלט את הקצין הפצוע, והציל את חייו, קיבל את צל"ש מפקד חיל האוויר. היו מבצעים שעברו בצורה חלקה במדינות אויב ואיש לא שמע עליהם אך היו גם כאלו שגרמו לכותרות ברחבי העולם.

אחד המבצעים הבולטים ביותר בשני העשורים האחרונים בתחום הרפואי בו נטלו חלק רופאי העלית של היחידות המיוחדות היה במשט הטורקי. 70 מייל מחופי ישראל. 55 פצועים על גבי ספינת ה"מאבי מרמרה". תוך כדי אלימות קשה ואש חיה בסיוע חיל האוויר הישראלי, הצליחו צוותי הרפואה של שייטת 13 ויחידת 669 לאתר ולמיין את הפצועים, לבצע ניתוחי שדה, ולפנות אותם באמצעות מסוקים שהגיעו בזה אחר זה מישראל בסבבים שהוגדרה כמורכבים ביותר מאז פינוי הפצועים לאחר טיבוע ספינת אחי אילת בשנות השישים.

רופאי היחידות המיוחדות של צה"ל הם נבחרת קטנה מאוד ומצומצמת. ישנו מספר בודד של רופאי עלית שעוברים מסלול מפרך ביחידות בשדה ולאחר מיון קפדניים משתלבים בשייטת 13, שלדג, סיירת מטכ"ל ויחידת 669. הרופאים הנבחרים עוברים מסלול קומנדו מקוצר ונוטלים על עצמם תפקיד לחימה במבצעים החשאיים במדינות אויב. בשנת 2010 פעלו לוחמי שייטת 13 בטווח של יותר מ-1500 ק"מ מחופי ישראל. אחד הלוחמים נפצע בראשו מפגיעת מנוף כשהוריד כלי שיט אל המים ונפל אל המים. רופא מיומן שהתלווה אל הכוח, ביצע כמה פעולות רפואיות דחופות והרדים אותו על הסיפון. ללא הטיפול המקצועי היה נדרש להקפיץ מסוקי יסעור לחילוץ עם צוותי רפואה אל היעד, להסתכן בחשיפת המבצע הסודי. לבסוף בהחלטה דרמטית של מפקד חיל הים האלוף אליעזר צ'ייני מרום והצוות הרפואי, הוחלט להמתין עם הפינוי, להמשיך במבצע ולצאת להתקפה על יעדי הטרור.

אחד מרופאי העילית הוותיקים והנועזים של צה"ל הוא אל"מ במיל' ג', בן 57, כיום מנהל בכיר באחד מבתי החולים בארץ, בעבר רופא שייטת 13, ועד היום רופא פעיל ביחידת החילוץ היטס של חיל האוויר. לאחר שסיים את לימודי העתודה בטכניון, התגייס כרופא בגדוד 890 תחת הפיקוד של גדי שמני ולאחר מכן יאיר גולן. ג', בלט במיומנות הרפואית ובכושר הגופני והוחלט לשבץ אותו כרופא בשייטת 13 תחת יואב גלנט לאחר שמונה חודשי השלמה שכללו: קורס לוחמה בטרור, צלילה, הפעלת כלי נשק, צניחה לים. הוא השתלב מהר מאוד וכשהלוחמים פושטים וצוללים הוא יאחוז בנשק לצידם. בתחילת הריאיון הוא שולף שני מכשירי שמיעה ומרכיבים אותם על אוזניו. "באחת ההיתקלויות. איפשהו…(הוא מחייך .א.ב) לא תשמע ממני. כשקליעים שרקו ועפו על המים, נפגעה השמיעה. אחר כך זה הידרדר", סיפר ג' אך ביום שישי שעבר זה לא מנע ממנו להשתלשל באמצעות כבל ממסוק של חיל האוויר ולחלץ אזרח שנפצע באורח בינוני.

עיקר הפעילות שלו בשייטת 13 כללה הרבה פעילות מבצעית והרבה פחות רפואת שגרה. מבצעי פשיטה בחזית הצפונית ובחזית הדרומית אך גם ביעדים רחוקים. עם סיום תפקידו ואחרי ההתמחות ברפואה כללית בית החולים רמב"ם הוא שובץ ביחידת 669 והתקדם שם בסולם התפקידים. יחידה עמוסה בפעילות מבצעית בה הוא משרת עד עצם היום הזה. בשנים 2006-2004 היה הרופא של עוצבת הגליל ואף קיבל שבחים מוועדת וינוגרד על תפקוד מערכי הרפואה של עוצבת הגליל תחת פיקודו של תא"ל גל הירש במהלך במלחמת לבנון השנייה.

אחרי ארבע שנים, בשנת 2010 כשלוחמי שייטת 13 בפיקודו של שי אלבז פשטו על ספינת ה"מאבי מרמרה" במסגרת עצירת המשט הטורקי, היה ג', קצין הרפואה הראשי של חיל האוויר. המודיעין שהועבר לחיל הים היה לוקה בחסר ולכן צוותי הרפואה של הקומנדו הימי נערכו לאירוע מוגבל אך מהר מאוד התבהרה התמונה. לוחמי שייטת 13 נאלצו בגלל האלימות הקשה והשימוש בירי, לעבור לאש חיה כדי לנטרל את האיומים על הסיפון. אל"מ א', כיום מפקד שייטת 13, הגיע במסוק השלישי, השתלשל באמצעות חבל והצליח בכמה פעולות הרואיות להגיע אל גשר האונייה ולהשתלט עליה. מרגע הזה החלו הלוחמים לעלות אל הסיפון ואיתם רופא השייטת.

"הרופא תמיד נמצא היכן שנמצא המפקד. כששניים צוללים לאסוף מודיעין הוא יאחוז בנשק על כלי שיט. כשכף רגלך מונחת על קרקע תמיד יצעד לצדם רופא", הסביר אל"מ במיל' ג', והוסיף, "כוח רפואי של יחידות מיוחדות מתבסס על ידע, ניסיון ויכולות לחימה. אסור לו להיות נטל על הכוח. איך אמר לי פעם גלנט? אין אצלי לי רופאים. יש אצלי לוחמים עם פק"ל רופא. בגלל זה היינו רצים את ה-20 ק"מ בשייטת, מטפסים בחבל, עושים שחיות טלפיים, קורס צלילה עם חמצן וצלילת כושר. אין הקלות, יורדים ב-"פאסט רופ" (חבל ממסוק א.ב), ומטפסים בסולמות חבלים. ש', שמכהן היום כקצין רפואה ראשי של חיל האוויר ירד ממסוק באמצעות פסט רופ (כבל א.ב) לאוניית הקארין A".

תמונת המצב שהעביר אלבז מפקד שייטת 13 למפקד חיל הים שהיה בלב ים האלוף צ'ייני מרום, כללה עשרות פצועים שדורשים טיפול רפואי ופינוי והסריקות בבטן הספינה עוד נמשכו. המידע הועבר לבור בקריה בתל אביב. מפקדת חיל האוויר נדרכה לפעולה רחבה עליה פיקד מפקד חיל האוויר דאז האלוף עידן נחושתן. באותו הלילה הסתיים אימון משמעותי ביותר של צוותי הרפואה ביחידת 669 והם עדיין לא התפזרו אל בתיהם. הפקודה ירדה ומסוקי התובלה של החיל החלו לנחות בזה אחר זה כדי לאסוף לוחמים וצוותי רפואה כדי להגיע אל "המרמרה" בטווח של 70 מייל מהחוף. 45 דקות טיסה.

בזמן הזה על הסיפון החלו צוותי הרפואה של השייטת להגיש עזרה לפצועים הטורקים. באחת ממצלמות הגו-פרו נראה אחד הדיפלומטים שהשתתף במחאה על הסיפון מנסה למנוע את הטיפול הרפואי מהפצועים הטורקיים. "מדובר באירוע עם הרבה פצועים. לשייטת יש פצועים. אחד הלוחמים נפל. יש חשש לבני ערובה. יש הרוגי אויב. הרופא ומפקד היחידה מכריזים על אר"ן (ארוע רב נפגעים) מבצעי. אר"ן? זה לא מספר נפגעים. זה אירוע שבו הכוח הרפואי או האמצעים לא מספיקים לתת טיפול אופטימלי לפצועים", סיפר על תחילתה של הדרמה שהתחוללה על הסיפון שתוך זמן קצר הפכה להיות משימה רפואית להצלת חיים. "לפי תורת הלחימה. אתה צריך לרכז את כל הנפגעים במקום. אחר כך לבצע טריאז' (מיון של הפצועים). לקבל החלטות רפואיות מידיות ולקבוע סדרי עדיפויות לטיפול ופינוי. את מי מפנים קודם ומי אחר כך. מי מחליט? הרופא בשטח. אף אחד לא יכול להחליף את הרופא בשטח. לכן מי שמגיע ליחידות המיוחדות, אלו הרופאים היותר אסרטיבים, בעלי ידע וניסיון רב מעבר לכושר גופני. מדובר בקבוצה מאוד מצומצמת. זה מסלול מאוד צר. כולם מכירים את כולם. מתקבל מספר חד ספרתי כל שנה. הביקוש? הוא פי שלושה. ככל שהיחידה יותר מיוחדת היא עושה פעולות הרבה יותר עצמאיות. היינו במבצע משותף בין ש-13 לשלדג, שבועיים על איזה הר, סיפור. יש אפילו פינה בוואדי סלוקי על שמי מרוב שהייתי שם במארבים".

לאחר ההשתלטות על האונייה הגיעו צוותי הרפואה והחילוץ והחלו לרדת מהמסוק באמצעות כבל. הראשונים היו ד"ר שלומי ישראלית, רופא במילואים מיחידת 669 שהתמחה בכירורגיה ואבינועם מפקד יחידת 669. לאחר המיון הראשוני התברר כי יש 55 בני אדם פצועים והוחלט לפנות לפי סדרי עדיפות. ראשונים לפינוי היו אזרחים טורקים בגלל מידת הדחיפות. מסוק יסעור הגיע עם צוות 669, והועלה אליו פצוע באלונקה באמצעות כבל. בזה אחר זה הועלו אל המסוקים פצועים. במקביל אחד מפצועי השייטת פונה לספינת טילים של החיל, עליו נחת מסוק העטלף שפינה אותו לבית החולים רמב"ם בחיפה.

"אתה יכול כל פעם לקחת רק פצוע אחד. אתה אוסף אותם אחד אחד. מסוק יסעור יכול לקחת שמונה פצועים. אבל יש לו זמן מוגבל. בגלל דלק. הוא רחוק מהחוף", הסביר ג' והוסיף, "בשונה משטח פתוח או שטח בנוי כאן מדובר בכלי שיט. לא מדובר בלוחמת טרור רגילה. הכול צפוף. מסדרונות צרים. יש פצועים בכמה קומות וצריך לרכז אותם. בזמן שאתה פועל על האונייה, המסוק שורף דלק. לרוב אתה עושה פעולות רפואיות בסיסיות על הקרקע כדי לא להעלות אותו עם צינורות בחוץ זה די מורכב. ואז מודיע לצוות למעלה שמדובר בפגיעה בחזה. יש מערכת קשר מסודרת. מה שחשוב להדגיש שהטורקים שטופלו כולם ניצלו. אלו שמתו, מתו על הספינה, כל אלו שחולצו, טופלו ולא מתו בדרך או בבית החולים הצוותים עשו עבודה מאוד יעילה. האתגר הוא להכיל את האירוע. להבין את כל מה שקורה. אתה צריך לחלק משאבים. שאלות מאתגרות תמיד הן לפנות מהר ואת מי לפנות. היו דימומי בטן, פגיעות חזה, הנשמות ועירוי נוזלים ודם. מדובר היה ברכבת אווירית שנמשכה כמה שעות עם פינוי בכבל ומשם לשני בתי חולים: רמב"ם ותל השומר. לדעתי שלומי עשה עבודה מעולה. עם הניסיון שלו הוא ידע לנתב את הפינוי בחוכמה. רופא השייטת קיבל באופן מהר יחסי עורף רפואי משמעותי מאוד. יש כאן חתירה למגע להגיע לפצועים. תחשוב על רופא השייטת שפועל באווירה אלימה והוא מטפל בהם. רופא השייטת צריך להפעיל המון שיקול דעת. מה עושים. מה לא עושים. את מי לא מפנים. להפעיל חוש קליני. להבין מה המצב של כל פצוע. אין אולטרה סאונד. אתה מסתכל על הפצוע. על הצבע שלו, הוא מזיע? מצב הכרה. שם ידיים ורואה אם הוא מדמם. ואז לקבל החלטה במי לטפל ובמי לא. הציוד גם מוגבל. אתה לא בבגדי חדר ניתוח. אתה עם ווסט, קסדה, מזיע, נשק ולפעמים אין אור. תחשוב על תמיר, רופא השייטת בצור. יש לו שני פצועים קשה בלבנון. תחת אש. הוא טיפל בהם והם ניצלו תוך כדי לחימה. הוא עשה ניתוח דחוף בשטח ועשה את זה נכון. הוא הציל את חייהם. צריך ביצים לעשות את זה. צינור בחזה לא כל אחד עושה. צריך גם להבין. אין לך עם מי להתייעץ. זה אתה וזהו. במקרה של המרמרה היה שם גם שלומי. הם קיבלו החלטות נכונות לגמרי. סדר העדיפות שלהם היה נכון".

תגיד. למה אתם רוצים את זה. להיות תמיד בלב הסכנה? "מהתחלה רציתי להיות רופא של יחידות מיוחדות. הרופאים במיוחדות הם עם סכין בין השיניים. עם יכולות ביצועיות גבוהות. מיומנים מאוד רפואית. יש רופא (שמו שמור במערכת) שבחופשה משפצר את הווסט שלו. התפקיד הראשון בגדוד הוא ממיין. אחר כך אתה עובר ליחידה מיוחדת. קצין רפואה ראשי וסגנו היו ביחידות מיוחדות. זה מוסיף המון לקבלת ההחלטות. מעריכים אותך יותר כי אתה יודע על מה מדברים במבצעים".

הסיפור של עמנואל מורנו במלחמת לבנון ה-2 היה קשה. "הפציעה שלו הייתה קטלנית". מה מרגיש רופא שמקבל פצוע שאין לו יכולת לעזור? "בוכה. בטח. בפינוי הראשון שלי ב-669 מת לי לוחם. קצין עורב נח"ל בידיים. בכיתי את הנשמה. כי הוא מת לי בידיים . בוכה. מתוסכל. גם כשאתה בבית החולים ובחדר הלם מתים לך בידיים אבל פה. בלחימה אתה מכיר. אתה מטפל במי שעשית איתו מד"ס, קפה בערב או היית איתו במבצע".

מה היה האירוע המכונן מבחינתך בכל השנים? "היו לי שנתיים. 2000-1998 עד היציאה מלבנון. הייתי מפקד גף פינוי ביחידת 669. תקופה שלבנון בוערת. כל שבוע חילוץ או פינוי. אין רגע דל. כרופא צבאי זה המיצוי. פיקדתי על אנשים".

לאן הולך העתיד של רפואה וכוחות מיוחדים? "אין תחליף לפינוי מישהו ללא מטפל לידו. ממש לא רובוט. רק מטפל בכיר. רופא או פרמדיק. אין מצב לפנות ככה לבד. צוות מנצח זה רופא ופרמדיק מיומן. אין תחליף לעיניים. אתה רואה שהוא מזיע, פצוע מדמם אתה רואה את העיניים שלו, את החרדה, תוציא לשון, הגוף שלו צועקֿ, אין תחליף לזה. יש קבוצת רופאים מעולה בצה"ל. טוב שקרפ"ר (קצין רפואה ראשי ) מגיע מהעולם הזה. יש רגעים שרק מי שעבר אותם יבין. כמו פינוי מהשטח תחת אבק. אני נזכר באחד מהם. אתה לא רואה כלום. הוריד אותנו שלושה מטרים. ופחחחח נפלנו. הטייס לא אשם, הוא לא יכול לראות כלום. לפעמים יש רוח שמטלטלת אותך 80 מטר על הכבל בדרך לחילוץ ואתה חוטף מכה מהצד (הוא מחייך.)".