מקדם הקלקה

הקורונה ניכסה לעצמה את 2020 במידה כזו, שקל לשכוח כי היו בה חודשיים תמימים אותם בילינו בלי מסיכות, בלי ריחוק חברתי ובלי נוכחותה הפיזית של המגיפה, שהיתה אז רחוקה מאיתנו. הכול אז היה כתמול שלשום, לטוב וגם לרגע, כי למרבה הצער, שגרת החיים שלנו כאן כוללת גם טרגדיות קורעת לב.

טרגדיה שכזו היתה מותם של דין שושני וסתיו הררי, שנלכדו במעלית שהוצפה בבניין מגוריהם בדרום תל אביב. המוות הזה שבר את לבה של המדינה כולה, ואפשר להבין למה: גם כי שני הנספים התגלו כזוג הכי ישראלי שיש, וגם כי זה היה המוות הכי ישראלי שיכול להיות. הרי מה יותר מאפיין אותנו מאשר להתפלא ולהתרעם כל שנה מחדש איך זה שהגשמים הראשונים גורמים להתמוטטות מוחלטת של התשתיות? מה יותר אופייני לנו מאשר רשלנות מתמשכת, שאיש לא טורח לתקן אותה עד שמישהו משלם על כך בחייו?

המוות של דין וסתיו זיעזע אותנו לא רק בגלל הסתמיות שלו, לא רק בגלל התמונות הבלתי נסבלות של הורים הקוברים את ילדיהם הצעירים והמקסימים ולא רק בגלל השתלשלות העניינים המזוויעה שהובילה אליו, אלא גם בגלל ההבנה שהוא היה עלול לקרות לכל אחד ואחד מאיתנו.

לכתבה

כמה תמימים היינו לפני עשרה חודשים. חשבנו אז שהקורונה היא צרה של הסינים בלבד, אולי גם של האיטלקים, וגם אם תגיע אלינו - אפשר יהיה למגר אותה במהירות ובקלילות בעזרת המוח היהודי. וכך, מיהרנו להתרגש מידיעה לפיה חברה ישראלית עומדת על סף פריצת דרך בכל הקשור למלחמה בנגיף. לפי הדיווחים האופטימיים, מכון שמקומו בקריית שמונה הצליח לחסן עופות, וזה עניין של כמה חודשים בלבד עד שיתאים את החיסון גם לאנשים.

בפועל, כמובן, המציאות טפחה על פנינו: החיסון המדובר עוזר אולי לתרנגולים עיוורים, וגם בדצמבר 2020, אנחנו בלי שום ציפור ביד, ורק עם כל מיני ספקולציות אופטימיות לשנה הבאה, שגם הן תלויות ביכולות השינוע והקירור של מנות החיסון שיגיעו אלינו מן הניכור.

ובכל זאת, הידיעה הנאיבית מפברואר לא נותרה בגדר קוריוז, אלא מסמלת את הלך הרוח שלנו לאורך שנת הקורונה כולה. הכמיהה אחריה מסמלת את הייאוש שלנו מן המצב והמיאוס בו, והצורך להתעודד בחדשות טובות, מופרכות ככל שיהיו - אם זה תיאוריות הנגד של פרופ' יורם לס, נציג מחנה ה"זה רק שפעת"; ואם זה דיווחים על חיסונים שאוטוטו יגיעו. מן הסתם, גם את ינואר 2021 נבלה כשאנחנו מרפרשים את המסך בתקווה לשמוע על פריצת הדרך החדשה, שתייתר את הצורך במסיכה.

לכתבה

אימרה נושנה בידייש גורסת שאדם לא רוצה לדעת למה הוא מסוגל להתרגל. למדנו זאת על בשרנו בחודש מרץ - התחלנו אותו כאנשים חופשיים, שעסוקים במועד ג' של הבחירות לכנסת, בלי לשער (ואולי דווקא כן) שתוך שנה יגיע סיבוב רביעי, וסיימנו אותו בסגר, כשאנחנו מגלים בקיאות יוצאת דופן במצב הרפואה באוסטריה ולומדים להכיר בעל פה כל יישוב ויישוב בישראל.

עד אז, הפעם האחרונה בה התעסקנו במפות היתה בשיעור גיאוגרפיה, ניווטים בצה"ל או טיולים בדרום אמריקה, אבל במרץ הפכה מפת התפשטות הקורונה לדופק החי של החיים שלנו, משתי סיבות שכל אחת מהן יותר מעציבה מהשנייה: גם כי לא היה לנו משהו טוב יותר לעשות, אבל גם כי עדיין היינו אז בפאזה הנאיבית לגבי הנגיף, וחשבנו שאם נרפרש את המפה מאה פעם נקבל המחשה לכך שהמגיפה מתפשטת בארגנטינה אבל לא בישראל, וגם אם כן, אז שהיא פוגעת רק ביישוב מרוחק מאיתנו, ולא רלוונטי אלינו.

עם הזמן, הבנו שישראל בבוץ עמוק עוד יותר מרוב המדינות האחרות, ושבתוכה אף יישוב לא באמת נקי לחלוטין - והמפות התחלפו במסיכות.

לכתבה

לקראת פסח כבר הבנו שאנחנו לא הולכים לשום מקום, שביתנו הוא מבצרנו ושאם לא נדאג לעצמנו לאוכל, אף אחד אחר לא יעשה זאת בשבילנו. כך התחילה השעה הרעה של המסעדות והשעה היפה של WOLT ושל המתכונים. ישראלים אוהבים לגלות דברים חדשים ואוהבים לאכול, וניצלו את הקורונה כדי לשלב בין השניים. זה נגמר בהררים של לחם מחמצת שנשלף מן התנורים ברחבי המדינה, וגם בלא מעט ערימות של פנקייק.

מבין כל המתכונים שזכו לכמות גדולה של צפיות, המתכון לפנקייק ראוי לציון מיוחד - גם בגלל הפופולריות העצומה שלו, וגם בגלל שבניגוד לתפוחי אדמה, לחם, קציצות ומאכלים מובנים מאליהם אחרים במציאות המקומית, כאן מדובר במעדן שלא תמיד היה חלק מן המציאות המקומית.

פנקייק הוא הרי אחד המאכלים שהכי מזוהים עם התרבות האמריקנית. חיפוש קצר בארכיון העלה שעד שנות השבעים לא הכירו אותו כאן בכלל, ובשנים שלאחר מכן עוד היה צריך למכור אותו בסבלנות לקהל הישראלי. העובדה שהפך פתאום למתכון כה מבוקש מלמדת לא רק על הצרכים של ימי הקורונה, אלא באופן כללי על הפתיחות והאמריקניזציה שלנו ועל הגרגרנות המתעצמת בתוכנו - וגם, בפשטות, על עד כמה פנקייק זה מאכל כיפי ומנחם.

לכתבה

שפים הם כבר מזמן גיבורי התרבות של החברה הישראלית, וגם הקורונה לא שינתה את זה. אמנם מסעדות כמעט ולא היו פתוחות בשנה האחרונה, אבל האנשים מאחוריהם נשארו בכותרות. את הידיעות על מנות חדשות שמוגשות לשולחנות החליפו עדכונים על מצוקתם הכלכלית בעקבות המגפה - ולא פעם, כמו במקרה של מושיק רוט, דיווחים על סגירת בתי העסק שלהם.

הסיקור התקשורתי סביב מצוקת המסעדנים וסגירת המסעדות היה כל כך מסיבי, עד שקמה כמובן תרעומת - למה דווקא הם מקבלים כזו תשומת לב, בשעה שעל הצרות של ענפים אחרים בתעשייה אף אחד מדבר? האמת היא, שהכיסוי בסך הכל התאים את עצמו לתחומי העניין של הציבור, כפי שמעיד העניין סביב סגירת המסעדה האמסטרדמית.

אפשר לשאול גם איך זה שמכל המסעדות שנעלו את שעריהן, דווקא זו ההולנדית של רוט משכה כאן תשומת לב מיוחדת. ובכן, כנראה שהסיבות לכך היו היוקרה שלה, כוכבי המישלן שבהם התהדרה ועשו כאן רושם גדול, העובדה שאנחנו אוהבים סיפורים על מה שקורה לישראלים מעבר לים וגם הדרמה שליוותה את הסגירה, עם הצהרות מצד השף על כך שמדובר באחד הימים העצובים בחייו. לו רק היה מקבל עשרה אירו על כל גולש שקרא את הכתבה, אולי היה יכול להשאיר אותה בחיים לפחות לעוד כמה חודשים.

לכתבה

יש תופעות תרבות שהיו צריכות את הקורונה כדי להתנפח לממדי ענק, ויש כאלה שכנראה היו מסתדרות גם בלעדיה. "חתונה ממבט ראשון" משתייכת לקבוצה השנייה. בהגדרה, זו תוכנית ריאליטי, אבל מכורים אליה גם כאלה שסולדים בדרך כלל מהז'אנר.

אולי זה בזכות רמת העשייה הגבוהה, אולי הודות לעבודת הליהוק המוצלחת ולחומר האנושי האיכותי שיש בה, ואולי בגלל החשיבות שמייחסים בישראל לזוגיות, והנטייה היהודית לחטטנות. כך או כך, דבר אחד בטוח: "חתונה ממבט ראשון" היא אכן הראשונה לשמה, ועוררה עניין עצום סביב החתנים והכלות שלה.

מבין הזוגות שכיכבו בעונתה האחרונה, רוני לוי ונועם קציר משכו תשומת לב גדולה במיוחד. רבים החזיקו אצבעות שיישארו יחד, רבים חוו סערת רגשות כשהתבשרו על פרידתם, וכשהתפרסמה אצלנו הכותרת "היום כבר אין סיכוי לקאמבק", ברור גם שרבים קראו את הריאיון בו דיברה בגילוי לב על הנסיבות מאחורי הפרידה. פעם, רוני לוי היה מזוהה כשם של מאמן כדורגל שנוי במחלוקת שלרוב שובר לאוהדי קבוצתו את הלב. ב-2020, הוא נוכס בידי אחת המתחרות הכי אהודות באחת מתוכניות הריאליטי הכי אהובות.

לכתבה

מגישי ופרשני החדשות הם כוכבי הרוק האמיתיים של התרבות המקומית, ומעוררים יותר אמוציות מרוב מושאי הסיקור שלהם, גם אם מדובר בשרים בכירים. ההמחשה הטובה ביותר לכך היא לא השמות הבולטים והמובנים מאליהם, למשל עמית סגל, רינה מצליח, דנה ויס ואמנון אברמוביץ', אלא אפילו עיתונאי בפרופיל הרבה פחות גבוה, שיבל כרמי מנסור, ומידת העניין שעוררה ידיעה על אודותיו.

האירוניה היא שהידיעה עסקה בהחלטה מקצועית שלו: לעזוב לא רק את חדשות 12, אלא את עולם התקשורת בכלל, אולי מתוך ההבנה שאפשרויות הקידום המקצועיות והכלכליות העומדות בפניו מוגבלות ביותר.

וזו הטרגדיה האמיתית של התקשורת הישראלית: היא מסוגלת לשגע לא רק פילים, אלא גם את ראש הממשלה בכבודו ובעצמו, אבל אם אתה בחור צעיר שמחפש עתיד יציב, עדיף לך ללכת להייטק.

לכתבה

זאת לא היתה השנה הכי מוצלחת מבחינת הסלבס המקומיים, לפחות עד שהתאפשר להם להתחיל לנסוע לדובאי, ורובם עלו לכותרות בעיקר בהקשרים של הפרת הנחיות משרד הבריאות וכיוצא בכך. בכל זאת, גם בתוך השממה היו כאלה שהצליחו להתבלט, ובראשם עידן חביב.

לאן שלא הסתכלנו, חביב היה שם. בשעות הפריים-טיים עם "הישרדות", שלאור הנסיבות השתלטה לחלוטין על לוח השידורים; בהפסקת הפרסומות, עם התשדיר שלו לבר ים; וביוטיוב, עם הלהיט הקיצי "שלמים". מיותר לציין שפניו וקולו כיכבו גם ברשתות, בספוטיפיי, ובעצם בכל מקום - כולל כמובן בכותרות הכי מקליקות.

זה היה העידן של עידן חביב משלל סיבות: הוורסטיליות שלו, היותו האדם הנכון במקום הנכון, יכולתו לנחם אותנו בשעתנו הקשה עם פזמונים כמו "היו מלחמות וניצחנו" וכן, גם הנתונים הפיזיים המרשימים, שהפכו אותו לאחד מאותם כוכבים המסקרנים במידה שווה את שני המינים, שמשתוקקים לדעת מה מצבו הזוגי. לכן, צירוף המילים היחיד שהתגלה הקיץ כאטרקטיבי יותר מ"עידן חביב" הוא הכותרת "עידן חביב לא רווק". אם זה ייגמר בחתונה, אפשר כבר לנחש מה יהיה האייטם הכי פופולרי באוגוסט 2021.

לכתבה

נטפליקס הצליחו לשנות את כללי המשחק כמעט בכל העולם, אבל בישראל הדומיננטיות שלהם מרשימה בצורה יוצאת דופן - אולי בגלל הנטייה המקומית להתלהב מטכנולוגיות חדשות, אולי בגלל מנטליות הערוץ האחד שנשארה עמוק בתוכנו וגם כמובן בגלל הקורונה. "אמילי בפריז" ו"גמביט המלכה", למשל, זכו לחשיפה כאילו שודרו בערוץ הראשון בשנות השמונים, וכך גם הכתבות עליהן. זה הורגש גם בגזרת הסרטים, בטח בשנה שבה אולמות הקולנוע היו סגורים.

עד כדי כך שירות הסטרימינג הפכה למדורת השבט, שאם מספרים בימינו למישהו על סרט כלשהו, הוא ישר שואל - "יש את זה בנטפליקס?". האמת היא, שיחסית למשל ל-VOD של yes ושל סלקום, המבחר הקולנועי של השירות צנוע ואף דל, אבל זה לא משנה - הוא מחובר כאן כמו צינור לווריד, והקהל רוצה לדעת מה בכל זאת יש בו.

צריך להגיד: מדריך מאה הסרטים המומלצים בנטפליקס לא כולל בתוכו רשימה אינסופית של אוצרות, ובכל זאת הפך לבלוקבסטר, והרשו לנו להמר שגם כשבתי הקולנוע ייפתחו מתישהו בשנה הבאה, הוא ימשיך לשבור קופות.

לכתבה

כולם יודעים שמירי רגב יודעת לגרום לכולנו לדבר עליה בצורה שמעט אנשים בארץ יודעים, אם בכלל. מה שפחות מודעים אליו זה שהיה שלב מסוים, ממש עד לא מזמן, בו נדמה היה שהיכולת הזו אבדה לה. באמצע הקדנציה שלה במשרד התרבות, הפרובוקציות שרק קצת לפני כן היטיבו להסעיר את המדינה כולה, פתאום נראו ממוחזרות לעייפה, ומה שפעם הדליק, כבר לא הקליק.

עם המעבר למשרד התחבורה, המתוקצב יותר אך האטרקטיבי פחות, אפשר היה לחשוב שהתהליך יימשך ואף התעצם, אבל ההפך קרה: רגב נהיתה רלוונטית ומתסיסה מתמיד, וידעה מה להגיד כדי שאחרים יגידו דברים עליה. היכולת הזו באה לשיא כשהתארחה באופירה וברקו, ואיימה על המגיש שלא יגשים את חלומו לאמן את נבחרת ישראל בכדורגל כל עוד לא יתנצל בפני מצביעי הליכוד.

זה היה איום סרק, וממילא לברקוביץ' לא היה סיכוי לקבל את הג'וב, אבל מה זה משנה? לא רק שההשתלחות שלה מלכתחילה זכתה לרייטינג עצום, אלא שהיא פרנסה את הרשת במשך סוף שבוע שלם, וכך יצא שהתגובות הוויראליות כלפיה הפכו לאירוע בפני עצמו. ככה זה: אף אחת בישראל לא יודעת לגלגל כדורי שלג טוב יותר מאשר מירי רגב.

לכתבה

כדורגל ישראלי הוא מוצר מושמץ. היציעים באיצטדיונים בדרך כלל לא מלאים גם כשאין קורונה, ילדים מסתובבים לרוב עם חולצות של מסי ורונאלדו ולא של שחקנים מקומיים, וכשהענף עולה לכותרות, לא פעם זה בהקשרים פליליים.

נוסף לכך, נבחרת הכדורגל הלאומית כושלת פעם אחר פעם בהעפלה לטורניר גדול, וברמה הקבוצתית - העפלה של קבוצה אחת לשלב הנוקאאוט של הליגה האירופית היא המקסימום שאפשר לשאוף אליו כרגע, וגם זה בקושי. לאור כל זה, מפתה לחשוב שליגת העל בכדורגל לא מעניינת אף אחד, אבל ההיפך הוא נכון.

בחודש שלאחר הפתיחה המחודשת של הליגה, העמוד המרכז את הנתונים והדיווחים השונים לגבי הליגה הזו רשם מספרים שאי אפשר להתווכח איתם. לכדורגל הישראלי יש גרעין נאמן, לא קטן, מסור ואולי אף כפייתי, ואם הקורונה וההיעדרות מן המגרשים לא שברה אותו, כנראה שדבר כבר לא יגמול אותו.

לכתבה