וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אם כבר לבד: 21 שירים שיגרמו לכם להרגיש קצת פחות בדידות בתקופת ההסגר

20.3.2020 / 0:01

הבידוד גורם לכם לבדידות? אתם לא לבד. ג'ון לנון הרגיש ככה אחרי שהוא עזב את הביטלס, פול סיימון כתב על התחושה הזאת כשהוא התרחק מגרפונקל ואפילו טיילור סוויפט הרגישה פעם שהיא לא שייכת לשום מקום. קבלו כמה משירי הבדידות הכי גדולים שנכתבו, עוד הרבה לפני הקורונה

אימג'בנק GettyImages

(בסרטון: המעריצים של טיילור סוויפט. הייתם מאמינים שפעם היא הייתה דחויה ובודדה?)

אם תבדקו, תגלו שברוב השפות מדובר במילים שונות לחלוטין, אבל בעברית המילים "בידוד" (Isolation) והמילה "בדידות" (Loneliness) חולקות שורש משותף. לא מן הנמנע שהעברית, כהרגלה, חכמה יותר משאר השפות, והייתה הראשונה לזהות שמדובר לרוב בסיבה ותוצאה. בדידות היא התחושה שעולה מעצם ההתבודדות, הריחוק מהחברה - אם מבחירה ואם לאו.

הרבה שירים עצובים נכתבו על הנושאים האלה, ולאור המצב הנוכחי, בו רובנו כבר נמצאים בהסגר, שמוביל לבידוד, ובסופו של דבר גם לבדידות - החלטנו לנסות ולמנות כמה מהשירים הבודדים אי פעם. כמו תמיד ברשימות שכאלה, מדובר בבחירה אישית שנובעת לא מעט מהאקלים הנוכחי, ואתם מוזמנים להוסיף את ההמלצות שלכם בתגובות.

כל השירים בפלייליסט אחד בספוטיפיי

Waitin' Around to Die - Townes Van Zandt

ברשימת "האמנים הכי טובים שכמעט אף אחד לא מכיר" לטאונס ואן זנדט יש מקום של כבוד. אלבום הבכורה שלו מ-1968 היה בדיוק מה שהיפים של קיץ האהבה לא חיפשו. פולק-פלוז טראגי, עם שירים על ילדות מתות, דיכאון והתייחסות לסמים במובן שלילי, דבר שהדור של וודסטוק לא קיבל בברכה. בתוך הרצף המדכא הזה, נמצא אחד השירים העצובים ביותר שאי פעם נכתבו.

"ממתין למוות" הוא תזכורת לכך שבידוד יכול להיות גם נפשי, ולא רק פיזי, מכיוון שגיבור דווקא יוצא מהבידוד האולטימטיבי - בית הכלא - אל העולם הפתוח, החופשי. אלא שהוא בוחר להתמכר לאופיואידים כדי לברוח מהכאב שהוא חווה מהחברה. הקודאין הוא החבר הראשון שלו, כך הוא מתוודה. "הוא לא שותה, גונב, בוגד או משקר", וכך - לראשונה - הוא לא ממתין לבד למוות שיגיע, אלא יש לו חבר. זה מדכא כמו שזה נשמע.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

קופת החולים המובילה מציגה: השירותים שיהפכו את החיים שלכם לקלים יותר

בשיתוף כללית

Isolation - John Lennon

רבים יטענו שהאלבום "פלסטיק אונו בנד" של ג'ון לנון הוא אלבום הסולו המוצלח ביותר של אחד מחברי הביטלס לאחר הפרידה. כשמסתכלים על רשימת השירים המופלאה של האלבום, קשה להתווכח עם הטענה. השירים היוו את ההצצה הכי אינטימית לתוך נפש האדם שמאחורי "הביטל", שנלחם בשדים שלו במשך שנים וניסה להגיע לגאולה דרך המוזיקה שלו. בשיר "Isolation" הוא חושף את תחושת הבדידות שלו ושל יוקו אונו כזוג, וגם כאינדיבידואלים, דווקא אל מול התהילה הגדולה.

עם פירוק הביטלס, לנון החל לעבור טיפול בתרפיית פריימל, בין השאר הוא ניסה לטהר את הנשמה שלו מכל הכעס ושאר האנרגיות השליליות שהוא צבר יחד עם מיליוני המעריצים (והפאונדים). האלבום הלירי הראשון שהוא הוציא לאחר הפרידה היה בדיוק הפורקן שהוא חיפש.

"אנשים חושבים שהצלחנו בגדול, הם לא יודעים כמה אנחנו מפחדים?" הוא שואל עם פתיח השיר, ולא מפסיק לחפור עוד ועוד לעומק, עד שהוא מגיע לפריצת הדרך: "אנחנו פוחדים כל כך מכולם, פוחדים מהשמש, והשמש לעולם לא תיעלם, אבל לא בטוח שלעולם יש עוד הרבה שנים". זוהי לא נבואה אפוקליפטית שחזתה את הבידוד של הקורונה (למרות שממש מתחשק להבין את זה ככה), זו קריאה לעזרה של אדם רגע לפני התמוטטות. זו הנשמה הכל כך עצמאית ויצירתית של גאון שמחפשת את עצמה בתוך עולם בו הוא לא מרגיש שייך. וגם, לא מן הנמנע שזו הפעם היחידה שג'ון הודה שהזוגיות המתוקשרת שלו ושל יוקו אינה מושלמת כפי שהוא תמיד טען.

Boulevard of Broken Dreams - Green Day

השיר המצליח ביותר של גרין דיי, שגם זכה בגראמי, הוא גם כנראה העצוב ביותר שלה. בלי להיכנס לסיפור הרקע של הדמות ששרה את השיר כחלק מאופרת הרוק, השיר מתאר מצב די אוניברסלי של בדידות בתנועה. גיבור השיר לא ספון בביתו, אלא מתהלך בכביש ארוך "שמרגיש לו כמו בית". הוא הולך לבד, והרחוב שומם בזמן שכולם ישנים. "הצל שלי הוא הדבר היחיד לצדי, הלב החלול שלי הוא הדבר היחיד שפועם", מתאר הפזמון.

הבדידות שלו מביאה אותו אל סף שיגעון. ההליכה היא לא תרפיה בשבילו, היא הסחת דעת. "בודק את הסימנים החיוניים שלי, כדי לוודא שאני עדיין חי". איזו מחשבה עצובה, להיות כל כך לבד, עד כדי כך שאתה לא בטוח שאתה בכלל חי.

Seasick, Yet Still Docked - Morrissey

לבחור את השיר הכי בודד של מוריסי זו משימה מורכבת. כמעט כל קריירת השירה שלו מתבססת על תחושת אי-השייכות למין האנושי, וניסיונותיו הפתטיים למצוא אהבה אצל בני האדם. אלא שבעוד הרבה משיריו מצליחים לאזן את המרירות עם הומור, יש כמה שקורעים את הלב בפשטות החושפנית שלהם.

בשיר הזה, שכבר הטייטל שלו שובר את הלב, מוז נחשף במלואו. בלי ציניות ובלי מסכות, הוא מספר למאזינים שהוא אף פעם לא אהב, מעולם לא הרגיש נאהב ובעיקר ישן כל היום, ספון בביתו. הבדידות הכפויה הזאת היא אחד מהסימפטומים הכי מובהקים לדיכאון. בדיוק ההפך מהדימוי שיש לנו לכוכב ולסמל מין. מוריסי משתמש בקול שלו בשיר ככלי נגינה, והטונים שבו מרמזים על אובדן תקווה. ככה נשמע אדם בבידוד, גם כשהוא מוקף במיליוני מעריצים.

Til I Die - The Beach Boys

ההידרדרות הנפשית של בריאן ווילסון, הגאון המוזיקלי מאחורי הביץ' בויז, תועדה באינסוף סרטים, ספרים וכתבות (כולל של הח"מ). ווילסון עצמו פרסם אוטוביוגרפיה על התקופה המסקרנת שלו בתחילת שנות התשעים, אך בדיעבד התברר כי רובה הייתה בדיונית לחלוטין, ונכתבה על ידי הנוכלים שניהלו את חייו באותם שנים.

התיעוד האוטוביוגרפי האותנטי האמיתי היחיד, שנכתב בגוף ראשון, הוא השיר "עד שאמות", שהוא גם אחד השירים הבודדים בקטלוג של הביץ' בויז שבריאן ווילסון כתב להם גם את המילים וגם את הלחן. ווילסון סיפר לימים שבאחד מהתקפי הדיכאון שלו הוא הלך לחוף הים, הביט אל האוקיינוס השקט וניסה להבין איך הוא מצליח לכתוב מוזיקה כל כך יפה ושמחה, בזמן שהמוח שלו לא מפסיק לחשוב על כאב, ייסורים ומוות.

הוא הוצף ברגשות, וראה את עצמו לפתע כגרגר חול חסר חשיבות בתוך ים של חוסר עקביות. הוא חזר הביתה והחליט לכתוב את השיר הכי אישי שהוא כתב אי פעם. "רציתי שהמוזיקה תשקף את הבדידות של לצוף על רפסודה בלב האוקיינוס. רציתי שכל תו יישמע כאילו הוא נעלם בתוך הגדולה של היקום". הוא הצליח.

I Am a Rock - Paul Simon

במקביל לקריירה שהחל לבנות עם חבר הילדות שלו ארט גרפונקל, פול סיימון בילה שנתיים בלונדון והחל לבנות קריירת סולו בארץ זרה. הבדידות של המוזיקאי שהיה מחובר למדרכות של ניו יורק כמעט מיום הולדתו, והגעגועים לחברו הטוב, גרמו לו לכתוב כמה מהשירים הכי אפלים בקריירה שלו. הוא הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו ב-1965 בבריטניה בלבד, ובמשך שנים סירב להפיץ אותו באמריקה (עד שנת 2004, ליתר דיוק), והוא לא התבייש להסביר למה, ממש על גב התקליט: "לא הייתי כותב חלק מהשירים שכתבתי בתקליט הזה היום. אני לא מאמין להם יותר... זה לא נעים, כמעט כואב, לשמוע יצירה של מישהו אחר - ולהבין שהמישהו האחר הוא אתה. אני לא מתבייש במקום שהייתי או במחשבות שהיו לי, אבל זה פשוט לא אני יותר. זה ברור לי לחלוטין שהשירים שאני כותב היום לא יהיו שלי מחר. אני לא מתחרט על האובדן".

שנה לאחר מכן, סיימון יקליט את השיר בגרסה קצבית יותר יחד עם גרפונקל, והסינגל של הצמד יהפוך ללהיט. אבל הגרסה המוקדמת, בה סיימון שר לבד עם גיטרה אקוסטית (ונותן לעצמו קצב עם רקיעות רגליים כואבות) היא זאת שמעבירה את הכאב האמיתי של הבדידות.

סיימון מסביר בשיר כיצד הוא הרחיק את עצמו מהחברה בעקבות אכזבה מהחברה האנושית, ובנה מבצר סביב עצמו. סיימון כופה על עצמו בידוד מבחירה ("בניתי חומות בתוך מבצר ענק ותלול, כזה שאף אחד לא יכול לחדור אליו") והוא מבין בדיוק את המחיר שהוא משלם עליו ("אין לי צורך בידידות, ידידות גורמת לכאב ואני בז לצחוק ולאהבה שכרוכה בה"). הפזמון החוזר זועק: "אני סלע. אני אי" כממרה אופטימית, אבל השיר נסגר בצורה אנטי קליימטית עם הצהרה שסלע לא מרגיש כאב, ואי לעולם אינו בוכה. התמה המוזיקלית והסיום הדרמטי, מטילים ספק באמונה של המספר בבחירה שלו בבדידות כפויה - ורק מדגישים כמה שהוא מפחד להיפגע שוב. השאלה היא מה מפחיד יותר, להיפגע או להישאר בודד?

בדד - זוהר ארגוב

האיטלקים שנמצאים בבידוד שרים אחד לשני את "בלה צ'או" מהמרפסות. אם וכאשר יוטל עוצר על מדינת ישראל, ניתן רק לקוות שנשיר אחד לשני את המנון הבדידות העברי המושלם. השיר, שמוכר כמובן בגרסה המסולסלת והמדכאת של ארגוב, נכתב 20 שנים קודם לכן על ידי שני חברי תיכון בשם עמשי לוין ועוזי מלמד. כשהאלבום "נכון להיום" של זוהר יצא לאור, לא ניתן לשניים קרדיט, ונכתב כי כותבי השיר "לא ידועים". זו הייתה ככל הנראה האמת. לפי האגדה, זוהר שמע את הזמר צ'אבי חתוכה מבצע את גרסתו לשיר בבית מלון באילת, התאהב בשיר, והחליט להקליט אותו בעצמו למרות שלא הצליח למצוא את מקורות השיר. אגב, לוין ומלמד קיבלו לבסוף קרדיט על השיר, אך ביקשו להירשם בשמות העט "עמוס יהב ועוזי יהב". הסיבה? השניים הכירו בתיכון בטיול לעין יהב.

ננסי ברנדס לקח את שיר הג'אז הקצבי, עיבד אותו מחדש והפך אותו להמנון הדיכאון המוכר לנו כיום. השיר שמתאר אהבה נכזבת כסוף העולם (כיאה לשיר שנכתב על ידי תיכוניסטים) שם דגש על אחד האלמנטים הכי כואבים של הבדידות, שמורגש לכולנו במהלך המשבר הנוכחי - חוסר האונים מול הזמן "שלא שוכח להציב את הגבול". זו לא תקווה לכך שהזמן מקהה את הכאב, אלא להפך - שהכאב כל כך חזק ולא ברור מתי כל זה ייגמר.

All by Myself - Eric Carmen

באמת יש צורך להרחיב במילים? המוזיקאי האמריקאי אריק כרמן בדיוק עזב את להקת הפופ-רוק שלו, והתחיל להתחבט במחשבות על העתיד, כאשר תחושה של בדידות החלה להציף אותו. הוא החל לנגן על הפסנתר את הקונצ'רטו לפסנתר מספר 2 של רחמנינוב, והתחיל לשלב אותו יחד עם שיר ישן שהוא כתב ללהקתו המפורקת. כרמן הלך ובדק, וגילה שיצירותיו של רחמנינוב נמצאות ברשות הציבור ללא הגנה של זכויות יוצרים בארצות הברית, הוא החליט להקליט את מה שיהפוך להיות הלהיט הכי גדול שלו.

היצירה, שעוסקת בנושא הבדידות בצורה הגולמית ביותר, התארכה ל-7 דקות והפכה ללהיט ענק - דבר שכרמן כלל לא ציפה לו. למעשה, ההצלחה של השיר יצאה מתחומי ארה"ב, דבר שסיבך את כל העסק - מכיוון שבאירופה יצירותיו של רחמנינוב עדיין היו מוגנות בזכויות יוצרים, ויורשיו תבעו את כרמן.

אחרי קרב משפטי קצר, הוחלט כי המלחין המנוח יקבל קרדיט משותף על הלחנת השיר. והנה לכם ההגדרה המילונית לאירוניה: שיר הבדידות האולטימטיבי, שמתאר במדויק איך זה מרגיש להיות לבד, נכתב למעשה על ידי שני אנשים.

So Lonely - The Police

סטינג והפוליס חייבים לא מעט מההצלחה של השיר לכך שהציבור הבריטי טעה לחשוב שמדובר בשיר אהבה לקריינית המפורסמת "סו לואלי". רבים ממאזיני הרדיו האמינו שסטינג פשוט חוזר על שמה של העיתונאית המפורסמת ללא הפסקה, במין קריאת אהבה נכזבת נואשת. הוא לא.

סטינג המציא ז'אנר חדש של מוזיקה, והכל התחיל בשיר הזה שחשף לעולם את הפאנק-רגאיי. מבחינה מוזיקלית נטו השיר לא מתאים לרשימה הזאת, אבל העובדה שהמוזיקה קצבית לא אומר שהזמר לא זועק במשך דקות ארוכות על כמה שהוא בודד. כנראה שמי שאמר שהוא לא רוקד כשעצוב לא שמע את השיר הזה.

One - Harry Nilsson

הארי נילסון, אחד מהמוזיקאים היחידים שכל חברי הביטלס העריצו, ניסה להתקשר לחבר בטלפון וקיבל צליל תפוס. הוא ישב והאזין לצליל שבקע מהשפופרת ונהנה מהמונוטוניות של הצליל, והחליט להפוך אותו לשיר. התוצאה, אחד משירי הפוסט-פרידה העצובים ביותר, והכנים ביותר, שאי פעם נכתבו.

הפואנטה די ברורה: אחד הוא המספר הבודד ביותר. אלא שנילסון גם מוסיף טוויסט ומזכיר שלפעמים הבדידות יכולה להיות גם בתוך הזוגיות. 2 הוא המספר הכי בודד, למעט המספר 1.

The Outside - Taylor Swift

בדידות זו תחושה נוראית, אבל לא מן הנמנע שבדידות בתקופת הילדות מזעזעת אפילו יותר. טיילור סוויפט הייתה רק בת 12 כשכתבה על תחושת הזרות שהיא מרגישה אל "הבחוץ", בתקופה בה הרגישה לא שייכת לשום מקום - בייחוד לא בבית הספר. "היו ימים שהייתי יוצאת מהבית, ולא יודעת אם אני אדבר עם מישהו במשך כל היום", סיפרה באחת מהופעותיה כשהציגה את השיר. השיר הראשון שסוויפט אי פעם כתבה, שנכלל באלבום הבכורה שלה, ביטא בצורה מוזיקלית רגישה את עולמה הפנימי הסוער של הזמרת. ולא בפעם האחרונה.

"הייתי מנודה חברתית בבית הספר", היא סיפרה בריאיון לאחר צאת האלבום, "לא הרגשתי שייכת לשום מקום, לא הרגשתי שמקבלים אותי. באותה תקופה התחלתי לכתוב שירים על מערכות יחסים, למרות שלא הייתי במערכות יחסים. כל מה שכתבתי הגיע מהתבוננות באנשים אחרים, בעוד בשיר הזה כתבתי לראשונה על החוויות האישיות שלי. כתבתי מתוך כאב".

I'm So Lonesome I Could Cry - Hank Williams / Oh, Lonesome Me - Neil Young / Are You Lonesome Tonight - Elvis Presley/ Dancing on My Own - Robyn

שלושה שירי קאנטרי אמריקאיים קלאסיים מהמחצית הראשונה של המאה הקודמת ושיר אלקטרו-פופ שוודי מהמאה ה-21 התקבצו להם יחד כדי להוות רק דוגמה קטנה לשירי הבדידות האולטימטיביים: של האנשים העצובים שנאלצים לראות את האנשים שהטילו אותם בצד הדרך לגורל של בדידות ממשיכים בחייהם בלעדיהם. אין כאב לב גדול יותר, בטח כשעוברים את זה לבד, ואלה כמה מהשירים הטובים ביותר שאי פעם נכתבו בנושא.

האנק וויליאמס כתב את שירו הקלאסי ב-1949, אז זה נחשב לפרובוקטיבי לתאר בכלל גבר בוכה. הבלדה העצובה של ניל יאנג נכתבה על ידי זמר הקאנטרי דון גיבסון ב-1957 בעוד הלהיט המפורסם של אלוויס נכתב בשנת 1927 (!). הגרסה הנשית של רובין מ-2010 יוצאת מן הכלל בתוך הרביעייה מכיוון שבעוד שלושת הגברים מתבכיינים על הבדידות שלהם, נציגת דור המילניאלז מצליחה להפוך את הלימון ללימונדה - והופכת את שיר הבדידות הגדול של העשור הקודם להמנון של אהבה עצמית.

Eleanor Rigby - The Beatles

אחד השירים הכי יפים שאי פעם נכתבו על אנשים בודדים, הוא גם אחד השירים היחידים שהביטלס כתבו יחד כלהקה. פול מקרטני הגיע עם הבית הראשון, ניגן אותו בפני שלושת חברי הביטלס, ויחד עם כתבו את שאר השיר. ג'ורג' הריסון הציע את השורה האלמותית: "Ah, look at all the lonely people". רינגו סטאר תרם את המשפט על הכומר שכותב דרשה שאף אחד לא ישמע. כמה חודשים לפני מותו, ג'ון לנון התרברב וטען שהוא כתב את כל הבית השני של השיר, אך שאר חברי הביטלס טענו שהוא מגזים, והשיר הוא "80% של פול". לעומת הכתיבה המשותפת, השיר היה אחד הבודדים בהם אף אחד מחברי הביטלס לא תרם קטע נגינה. רינגו לא השתתף בכלל בשיר, בעוד ג'ון וג'ורג' היו זמרי הליווי לסולו של פול.

השיר הכה בתדהמה את עולם הפופ של 1966, שציפה מהביטלס לעוד להיטי פופ קצביים, וקיבל פתאום שיר עם תזמור קודר, שנשמע כאילו נלקח מתוך רקוויאם מדכא במיוחד. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהביטלס כתבו שיר שחרג מהשטאנץ הקבוע של עולם הפופ (הפעם הראשונה הייתה Nowhere Man, שיר בודד לכשעצמו) אבל זו הייתה הסטייה הכי בוטה מהתלם. אלינור ריגבי, שחיה לבד ומתה לבד, פתחה את הדלת למוזיקאים ברחבי העולם להתעסק במוטיבים אנושיים יותר, חריגים יותר. פיט טאוסנד מלהקת The Who הודה לימים שבלי "אלינור ריגבי" הוא לא יכול היה לכתוב את יצירת המופת שלו, אופרת הרוק "טומי".

הבלדה שמוקדשת לאנשים חסרי השם שמתהלכים בינינו בבדידות נוראית, מספרת על אישה טובה שאף אחד לא מכיר, שהולכת לעולמה לבדה, ונקברת לבדה. אף אחד לא מגיע להלוויה. ברקע רק כינורות וקול אנושי בודד. ככה זה. כשהביטלס מחליטים לעשות משהו, הם עושים אותו הכי טוב שיש.

Out Here on My Own - Nikka Costa

ניקה קוסטה הייתה בת 8 כשהיא ראתה את הסרט "תהילה", בו בוצע השיר לראשונה. אביה, מפיק המוזיקה דון קוסטה, שמע אותה מבצעת אותו והבין שיש פה הזדמנות לעשות קצת כסף - אבל אפילו הוא לא חשב שהגימיק החמוד של ילדה קטנה שרה שיר קורע לב על בדידות, יהפוך להיות אחד השירים הכי מזוהים עם האייטיז.

משהו בקול הילדותי-אך-עוצמתי של קוסטה הקטנה הופך את הכאב האוניברסלי של השיר למצמרר במיוחד. מה גם שמי שמכיר את הסיפור שמאחורי השיר זוכר שכיאה לאגדה טראגית, אביה של ניקה מת מהתקף לב. המוות של קוסטה האב השאיר את ילדת הפלא לבד בתעשייה קרה ומפחידה.

אם כבר לבד - החברים של נטאשה

האגדה מספרת שמיכה שטרית כתב את השיר לאחר שרב עם ארקדי דוכין וחשב לפרק את הלהקה. והנה היא שוב, תחושת הבדידות הזאת של להיות חלק ממשהו - ועדיין להרגיש לבד. בין אם זאת מערכת יחסים, להקת רוק מצליחה או חלק מהמגפה הגדולה ביותר של המאה ה-21. מיליוני אנשים לבד, גם אם הם הכי ביחד שאפשר. זה משתנה, אבל לאט, ומשנה כל כך מעט.

Mr. Lonely - Bobby Vinton

אחרי מסע שלם של תעתועי לב, בנצי מתוודה לבסוף בפני נילי על אהבתו - והיא מתמסרת אליו. הוא קונה לה לכבוד יום הולדתה תליון וחורט עליו "לנילי באהבה". שיכור מאהבה, הוא מגיע למסיבת יום ההולדת של נילי, רק כדי למצוא אותה מתחבקת בלהט (באותם ימים היו קוראים לזה "להתמזמז") עם מומו. בלי מילים, בנצי עוזב את המסיבה. חבריו מנסים להבין מה קרה אך הוא מתעלם, ופונה אל הרחוב השומם בפרצוף הבודד ביותר שאי פעם נצפה על מסך הקולנוע הישראלי. ברקע, בליהוק גאוני של הבמאי בועז דוידזון, שר בובי וינטון על "אדון הבדידות".

הסצנה הזאת, שחותמת את הסרט הראשון בסדרת סרטי "אסקימו לימון", הפכה במרוצת השנים לקאלט, וקשה להאמין שיש ישראלי שמסוגל להפריד בינה לבין השיר שהתפרסם ב-1962 על ידי וינטון האמריקאי. את השיר הוא כתב בזמן שהיה חייל, ולאו דווקא כשיר אהבה נכזבת - אלא נטו שיר בדידות אנושית של אדם שנמצא רחוק מביתו, בלי שום אפשרות להתקשר עם משפחתו. ההתייפחות של וינטון במהלך השירה הבליטה את השיר על רקע הסגנון המאצ'ואיסטי יותר של זמרי הבלוז האמריקנים של התקופה.

השיר זכה לעשרות גרסאות כיסוי, במספר שפות שונות. מיטיבי לכת יגלו את גרסתו העברית של השיר, בשם "את לי", בביצוע אורי פיינמן.

Alone Again (Naturally) - Gilbert O'Sullivan

השיר של גילברט או'סאליבן מתחיל במקום הכי נמוך, תכנון מעמיק של התאבדות בקפיצה ממגדל גבוה, ולאט לאט מצליח לרדת לתהומות אפלים אפילו יותר. גיבור השיר מחליט לשים קץ לחייו לאחר שמצא את עצמו לבד, כשכלתו נטשה אותו בזמן שעמד בכנסייה יחד עם שאר האורחים (ואז גם הם נטשו, בטבעיות). כדי לסיים עם טעם טוב בפה, השיר ממשיך לצלול אל תוך הדיכאון ומתאר את הבדידות של אמו לאחר מות אביו, ואז את הכאב והבדידות שהוא חווה לאחר שאמו מתה. מפה לשם, השיר של האירי האנונימי הפך לאחד השירים המצליחים בארה"ב לשנת 1972.

Lonely At The Top - Randy Newman

רנדי ניומן היה רחוק מלהיות כוכב מפורסם, למרות שכבר כתב מספר שירים שהפכו ללהיטים בידיהם של אמנים אחרים. הוא הוחתם על ידי חברת וורנר ללייבל "ריפרייז רקורדס" שהקים פרנק סינטרה. לרגל המאורע, הוא כתב שיר במיוחד לפרנקי תכול העיניים, בתקווה שהוא יסכים לבצע אותו. השיר תיאר אמן מצליח מסוגו של סינטרה, שלמרות התהילה וההצלחה, לא מצליח ליהנות מהחיים ומרגיש בודד בפסגה. השניים הגיעו למטה החברה בלוס אנג'לס, וניומן ביצע בפניו על הפסנתר את השיר. סינטרה עמד קפוא, ובסיום השיר פשוט אמר: "הבא בתור".

בשנת 2008 בריאיון למגזין מוג'ו ניומן הכה על חטא. "זה מדהים שחשבתי שהוא יסכים לבצע את השיר הזה, ואשכרה ביצעתי את זה מול הפרצוף שלו. אבל אני חושב שהוא היה חכם מספיק בשביל להבין את ההומור מאחורי הרעיון של איש עשיר בשיא תהילתו שמרגיש בדידות". בהמשך ניומן הציע את השיר גם לברברה סטרייסטנד שאמנם אהבה את השיר, אבל סירבה לבצע אותו מחשש שאנשים יחשבו שהיא מתכוונת למה שהיא שרה. "זאת הפעם הראשונה שהבנתי שאני לא אצליח לרכוש את אהבת הציבור האמריקאי. הם רוצים שהזמרים באמת יתכוונו למה שהם שרים, אני לעולם לא אוכל לתת להם את זה".

ניומן ביצע לבסוף את השיר באלבום הסולו השלישי שלו, Sail Away, שלמרבה האירוניה הפך להצלחה מסחרית והקפיץ את ניומן לעולם הזוהר הבודד עליו כתב כמתבונן מהצד. הביצוע של ניומן, בעיקר בהופעות בהן הופיע לבד עם פסנתר, מדגיש גם כמה בדידות יכולה להיות עניין של פרספקטיבה. בעוד פרנק סינטרה עליו נכתב השיר באמת היה כוכב גדול כפי שמתואר בשיר, שהופיע עם תזמורת גדולה "שמנגנת רק בשבילו", ניומן ביצע את השיר מנקודת מבט של אמן שוליים שחי באשליה שהוא מצליח וגדול כמו סינטרה. איזה דבר זה מוזיקה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully