יום ראשון, 16 במאי 1948. צבא סוריה החל לגלוש לעמק הירדן, הבוער מחום השמש ומאש הקרבות. עוד כמה ימים כבר יכבוש את מסדה ושער הגולן, ויגיע לשער קיבוץ דגניה. המטרה: חיפה. מעט דרומה משם, כבר השתלט הליגיון הירדני על מפעל החשמל בנהריים, שבה את עובדיו והרס את התחנה. חיל משלוח עיראקי עמד לחצות את הירדן ולהתקדם מערבה. מעברו השני של הנהר עומדים מגיני קיבוץ גשר וסופגים הפגזות כבדות. באין ברירה, הם מפוצצים את הגשר מעל הנהר, ומקווים שהפעולה תמנע מהחיילים העירקים לחצות.
המהלך לא ריגש את האויב, שתר אחר נקודת חצייה אחרת של הנהר, ונע לעבר מעבורת של חברת קו צינור הנפט שנמתח מכירכוכ שבעיראק עד לחיפה. על פי עומרי שלמון, חבר קיבוץ גשר ומנכ"ל המועצה לשימור אתרי מורשת, ונירית בגרון, מנהלת אתר "חצר גשר הישנה", הוחלט בנקודת הזמן הזו לפתוח את סכר דגניה תוך תקווה שהמים הגועשים ימנעו מכוחות עיראק לחצות וישבשו את פלישתם לישראל.
יצחק חייט, מנהל תחנת הכוח בטבריה, תיאר ביומנו כיצד יוסי פיין (בכיר בארגון "ההגנה", חבר דגניה א' ואביו של מוטי הוד, לימים מפקד חיל האויר) הבהיל אותו בשעת לילה מאוחרת כדי לפתוח את הסכר ואילץ אותו להשאיר את תחנת הכוח שסיפקה חשמל לבית החולים "שוויצר" ללא השגחה, "אולם הפקודה היתה מטעם הצבא שלנו והעניין היה רציני למדי. הערתי, איפוא, את אחד העובדים ומסרתי לו את ההשגחה והטיפול במכונה ואני נסעתי לכנרת, לעזור בחסימת הפולשים". לדבריו, "לא היה חשמל להפעל המנועים של המחסומים הענקיים והכבדים של הסכר הראשי על הכנרת. אף לא ידעתי היכן מונחת הידית המיוחדת המשמשת להפעלת הסכרים בעבודת ידיים. אולם אחרי חיפושים קפדניים בשטח חצר הסכר, הצלחנו למצוא את הידית חבויה מאחורי צריף המגורים בשטח זה. לפי בקשתי מהחבר פיין, הובהלה למקום פלוגה גדולה של חיילים ובמאמצים רבים הרימונו את שני המחסומים לגובה מספיק וזרם אדיר של מים פרץ בזעף ובלחץ כביר אל אפיק הירדן, להציף ולמנוע את מעבר הטנקים העיראקיים. גדולה הייתה שמחתנו על הצלחתנו במשימה. ידענו כי במו ידינו חסמנו דרך פלישה של האויב".
חייט מצטט מירחון "מערכות" שיצא ביולי 1948, ובו נכתב כי העירקים נסוגו אחרי "שהגיעו אליהם 'מים עד נפש' ולא יכלו להוסיף תגבורת לכוחותיהם". בהמשך נכתב שנוצרה עדיפות לכוח צה"ל נוכח "חסימת מעברות הירדן, בהציפנו אותם במים אדירים ואנשי גשר קצרו בחיל הרגלים ועשו בהם שמות". האמת ההיסטורית, כרגיל, ממוקמת קצת יותר באמצע, היות והאויב הספיק לכבוש את "גבעת הגמל" שמעל הקיבוץ, טיפס ל"כוכב הרוחות" ונבלם רק לאחר שלושה ימי לחימה קשים.
סכר דגניה (תצלומים: ארכיון חברת החשמל)
מדינת ישראל הייתה בת יומיים בלבד כשסכר דגניה נפתח לראשונה, ועתידה היה מעורפל. 72 שנים אחרי, ובצל החורף הגשום הנוכחי, יש מי שמשער כי הסכר שוב ייפתח, ויזרים מים מהכנרת דרומה לנהר. האופטימיות הזאת הפוכה כמעט לגמרי ממצב הרוח הלאומי הקודר שעטף את האגם רק אשתקד, אז היה מפלסו גבוה ב-21 סנטימטרים בלבד מ"הקו השחור", שנקבע על 214.87- מטר. התנודות, עם זאת - בגובה המים וברוחב החיוכים כאחד, פועל יוצא של המפלס כמדד מצב הרוח הלאומי - התחילו הרבה קודם.
בחורף 1969 זעקו הכותרות הלא שגרתיות על "עליה מדאיגה במפלס המים בכנרת". הקצב היה מסחרר. ביממה אחת בלבד, בין 23 ל-24 בינואר, עלתה הכנרת ב-36 סנטימטרים. חופי טבריה ועין גב הוצפו, ונזקים כבדים נגרמו לאזור. מטה חירום הוקם וסוללות עפר נבנו בחופזה בניסיון למנוע מהמים להגיע עד לכביש צמח-טבריה. סכר דגניה שוב נפתח, אבל כמות המים שגלשו דרומה, לים המלח, עדיין לא פתרה את משבר העודף.
עליית המפלס גרמה לדאגה עמוקה. יצחקי גל, חוקר הכנרת, זוכר שחברת עין גב סיפרה לו כי נאלצה להעלות את הספרים בדירתה למקום גבוה כדי שלא יירטבו. "לא נעים, אבל יש שטפונות עם תוצאות קשות יותר", אמר גל, שעוסק שנים רבות בחקר מפלסי האגם ובהיסטוריה של קביעת מפלסי המינימום והמקסימום של הכנרת - אותם "קווים אדומים" מוכרים כל כך. הקו האדום העליון - 208.80- מ' מתחת לגובה פני הים התיכון - הוא הרום המירבי שנקבע כי מעליו המפלס גבוה מדי, ועלול לגרום נזקים למבנים ותשתיות סביב הכנרת. הקו האדום התחתון מוקם 213- מ' מתחת לגובה פני הים. בעבר הקו העליון היה נמוך ב-20 ס"מ, ואילו הקו התחתון עמד על 212- מ'.
חורף 92 בעיניו של מוטי קירשנבאום
הקווים האדומים נקבעו לפני קרוב למאה שנה, כשהוחלט על וויסות זרימת המים מהכנרת דרומה. רצון זה נולד בעקבות מיזם מפעל החשמל של פנחס רוטנברג, שהחל לקדם את חזון מפעל החשמל ההידרו-אלקטרי במפגש נהרות הירדן והירמוך, מדרום לצמח. מאוחר יותר ניתן למקום השם "נהריים" לציון מפגש שני הנהרות.
עד אז הירדן נכנס לאגם מצפון ויצא ממנו מדרום בצורה טבעית. המטרה החדשה הייתה אגירת כמה שיותר מים באגם בחודשי החורף, כדי שבקיץ ניתן יהיה לשחררם דרומה ולהניע בעזרתם את הטורבינות ולהפיק חשמל בנהריים. לשם כך תיכנן רוטנברג מערכת מורכבת של סכרים, תעלות ואגם קטן בסמוך למפעל. אחד המרכיבים המרכזיים בתוכנית היה סכר במוצא הירדן מהכנרת, שיסייע לווסת ולשלוט בזרימת המים מהאגם למפעל.
את גל עניין לגלות כיצד קבעו רוטנברג ואנשיו מה יהיה הרום העליון והתחתון של האגם, אחרי שיוקם הסכר. לפני כעשרים שנה הוא מצא בארכיון חברת החשמל מסמכים שמהם למד כיצד רוטנברג וצוותו ביקשו ללמוד על השינויים המדויקים במפלס, כדי שיוכלו לקבוע קווים אדומים מנחים לצורך תפעול מפעל החשמל בנהריים.
הוא מצא מסמכים עם רישומי מדידות של גובה המפלס שנערכו בדיוק לפני מאה שנה. נקודת הייחוס של אותן מדידות הייתה מסילת הברזל בצמח, שעליה נסעה "רכבת העמק". הנתונים במקום שבו עברה המסילה היו מוטעים, ועל המפה כתובים נתונים גבוהים ממה שידוע לנו היום. הפער - 7.64 מ'. בנוסף, מצא בארכיון מכתב מ-16 בנובמבר 1923, ובו כתבו "שלושה ספנים טבריינים" על גובה המפלס המקסימלי של הכנרת בין "שנת הכיבוש" (השנה שבה נכבשה טבריה בידי הבריטים, 25.9.1918) ל-1923. על פי עדותם, בשנת הכיבוש הגיעו המים לכ-60 סנטימטרים מתחת לרציף הנמל, "שנים-עשר נדבכים מתחת חלון בית הקפה של עבאדי" על שפת האגם. שנה אחר כך כבר עלתה הכנרת ופני המים הגיעו עד פני הרציף, וכך היה גם בשנים הבאות, עד 1923.
גל מצא עוד התכתבויות רבות בנושא בין רוטנברג למשרדי ממשלה שונים של המנדט הבריטי, ובהם מהנדס המחוז ו"המזכיר הראשי" בבניין הממשלה בירושלים. באחד המסמכים, מאוקטובר 1924, מסכם מנהל העבודות הציבוריות של המנדט הבריטי את התנאים להפעלת מפעל החשמל בנהריים. הגובה המקסימלי של הכנרת, מצוין שם, יעמוד על 201- מ', כלומר 208.64- מ' במונחים הנכונים הידועים לנו היום. עם זאת, רוטנברג לא העלה את מפלס האגם מעל 209- מ' ולא ירד ממפלס 212- מ'. ב-9 ביוני 1932, אחרי חמש שנות עבודה, נחנך המפעל ברוב טקס והדר בהשתתפות האמיר עבדאללה.
למרות שמפלסי הכנרת נקבעו ואושרו ולמרות שהמפעל כבר עבד, ספג רוטנברג ביקורת על התערבותו במהלך הטבעי של הכנרת. גורמים דתיים נוצריים מהמנזרים האיטלקי והגרמני טענו שהורדת המפלס בחודשי הקיץ גורמת ל"חילול ים כנרת הקדוש". כדי לחזק את טיעונם, הוסיפו כי "מפעל חברת החשמל לארץ ישראל פוגע גם בעניינים של התושבים-הדייגים וגם של הדגים עצמם". הם פנו בעניין לנציב העליון "בשם מאות מליונים נוצרים בעולם אשר ים כנרת קדוש להם". הסוגיה אף נידונה בפרלמנט הבריטי ובמאמרים רבים בעיתונות הבריטית.
על פי דיווח בעיתון "דואר היום", "מיניסטר המושבות השיב בכתב על שאלתו של הציר לוקי בדבר 'חילול קדושתו הנוצרית' של ים כנרת ע"י השימוש בים לצרכי תחנת החשמל של רוטנברג". תשובת השר, סיר פיליפ קונליף ליסטר, היתה כי רוטנברג פעל על פי תנאי הזיכיון שנקבעו עם הנציב העליון ב-1926. ב"דבר" סיקרו את העיסוק של העיתונות האנגלית בסוגיה, וקבעו כי "בשבועות האחרונים מצאו שונאי ישראל עניין לענות בו ולענות עליו: 'ים כנרת'. הכוונה לרישיון שהובטח לחברת חשמל להשתמש במימי כנרת".
16 שנים עבד מפעל החשמל עד ששבק חיים במלחמת העצמאות, כשצבא ירדן גירש מנהריים את עובדיו הישראלים והרס את המפעל. מאז שימש סכר דגניה כפקק שסוכר את מי הכנרת בשעה שזו משמשת כמאגר למשק המים בישראל.
כמעט לכל אורך שנות המדינה לא עלתה הכנרת מעל אותו קו עליון, והסכר נותר סגור, מונע את יציאת המים לירדן ולים המלח. חורף 1969 שהוזכר בתחילת הכתבה היה אחד מאותם חורפים נדירים שבהם המפלס עלה בצורה חדה וכפה שחרור מים מהאגם - באיחור ולאחר שנגרם נזק סביבתי - לאחר שהמפלס כבר הגיע לגובה 208.30- מ' - 50 ס"מ מעל הקו האדום העליון שהיה נהוג אז, ו-70 ס"מ מהקו האדום העליון הנוכחי.
גל איתר יומן ובו מתועדות בצורה דקדקנית ההתרחשויות סביב הכנרת באותם ימים. הכותב הוא שמשון שטיין, חבר קיבוץ שער הגולן ומי שהיה אז מנהל מחלקת המים במועצה האיזורית עמק הירדן. שטיין מונה להיות נציגו של נציב המים במטה החירום נוכח הצפת הכנרת, ולרכז את פעילויותיו. ביומנו הוא תיעד כל פעולה ואירוע, לעתים מדי עשר דקות.
ההחלטה על פתיחת הסכר הפכה למועד חשוב בחיי המדינה, וכולם עוקבים ומצפים לכך. באפריל 1992 הגיע המפלס לגובה של 208.79- מ', ס"מ אחד מעל הקו העליון, והסכר נפתח שוב. גם בשנה שאחריה נפתח הסכר והמפלס עמד על 208.80- מ', בדיוק גובה הקו העליון.
בשנת 2004 היה חורף ברוך בגשמים גם כן, ומפלס האגם היה רחוק ב-5 ס"מ בלבד מהקו האדום העליון. בעלי החופים שניזוקו 35 שנים קודם החלו להיזכר באותו חורף מקולל מבחינתם, אך אחרי התלבטויות הוחלט שהסכר לא ייפתח. מראות חורף 1969 לא חזרו על עצמם, ותושבי טבריה והסביבה מצפים ליום שבו יראו שוב את הסכר נפתח ואת מי הירדן שוצפים דרומה. על פי העדכון האחרון מרשות המים, מפלס הכנרת ירד מקצב עליה של 2 ס"מ ביום לקצב של 3.5 ס"מ ביומיים, והוא עומד כעת על 210.165- מ' - 1.365 מ' לכנרת מלאה.
