"כולם מסכימים שהשלטון בישראל מפולג ולא מסוגל לנווט את המדינה כיאות. המצב הקיים נובע משיטת המשטר בישראל. שיטה זו אינה גזירה, היא פרי עיצוב פוליטי... חברי הכנסת לא יוכלו להתעלם מאיתנו. במיוחד לא בשנת בחירות, במצב של תיקו בין המפלגות הגדולות, כשכל מנדט הוא בעל חשיבות, וכל קול קובע". זהו לא ציטוט מתוך פרשנות פוליטית על הפלונטר בין בני גנץ לבנימין נתניהו - זהו קול קורא שכתב פרופסור אוריאל רייכמן לאמני ישראל כדי לנסות לגרום להם להשתתף בעצרת המונים למען כינון חוקה לישראל, בינואר 1988.
לאירוע עצמו, שנערך בגשם שוטף בכיכר רבין (אז "מלכי ישראל") בתל אביב, הגיעו אלפי אנשים - רובם בני נוער, שפחות עניינה אותם הפוליטיקה המצחינה בכנסת, ויותר הופעה אחת. אחת המפגינות, ליאת בת ה-16 מהרצליה, סיכמה את העניין יפה וגם סיפקה לעיתון מעריב את הכותרת שלו למהדורת הבוקר: "החוקה חשובה, אבל גם שלום חנוך חשוב". עברו יותר מ-30 שנה, חוקה אין, ספק אם תהיה - אבל שלום חנוך עדיין כאן, והוא חשוב מתמיד. אמש, בהיכל הספורט ביד אליהו בתל אביב, אלפי ישראלים הגיעו כדי לחגוג את השלום היחיד שאף פעם לא אכזב אותנו.
ב-1 בספטמבר 1946 נולד לשרה וחיים חנוך, ממייסדי קיבוץ משמרות, ילדם השלישי. אסיפת הקיבוץ התקבצה כדי לבחור שם לתינוק, והחליטה לקרוא לו "שלום". מדינת ישראל עצמה עוד לא נולדה, אבל באותו יום היא קיבלה את אחת המתנות הכי גדולות שלה. בעוד המילה "שלום" הפכה לשנויה במחלוקת בשנים האחרונות, בחסות פוליטיקאים ציניים ואכזריים - בתוך עולם המוזיקה המקומי ל"שלום" יש רק משמעות אחת, וזה לעולם לא ישתנה. ופה גם טמון הקסם הגדול של הסנדק של הרוק הישראלי - הפמיליאריות ההדדית. הוא מכיר אותנו, אנחנו מכירים אותו, ואנחנו ביחסים כל כך טובים שאנחנו יכולים לקרוא לו בשמו הפרטי. הקשר הזה קיים כבר יותר מחמישים שנים. לא ייאמן.
"אז אצלי זה ככה. הביאו לי גיטרה והתחלתי לכתוב. זאת אומרת, לא בדיוק כתבתי לחנים. זכרתי אותם. אני לא יודע תווים. מקווה ללמוד. אבל מה, קשה לי. לא למדתי קומפוזיציה ולא שום דבר. ניסו ללמד אותי, אבל אני לא יודע, באיזשהו מקום זה ברח לי. פשוט לא הייתי תלמיד טוב במוזיקה. נו". כך, בכנות של קיבוצניק שסוף סוף הצליח לצאת מהמשק ולצאת לגלות בעיר הגדולה, החל שלום חנוך את מערכת היחסים הארוכה שלו עם הציבור הישראלי. זה היה לפני קצת יותר מ-50 שנה, ב-26 ביוני 1969 ליתר דיוק, בריאיון לנורית אבן ב"מעריב" לצורך קידום ההופעה הראשונה של להקת "השלושרים" בה היו חברים גם בני אמדורסקי וחנן יובל. "זו הפעם הראשונה שאני מופיע על במה", סיפר חנוך באותו ריאיון, "האם אני מפחד? לא, אבל ישנו החשש שקיים אצל כל האדם העולה על במה. פחד, שאולי פתאום, באיזשהו מקום, תהיה נפילה והקהל יזרוק עלי משהו".
שלום בכלל רצה לעשות קולנוע. הוא עזב את הקיבוץ כי הוא ידע שבתוך המסגרת של המשק הוא לא יוכל לקבל את החופש האמנותי שהוא רצה, והוא לא התכוון לתת לאף אחד להציב לו תנאים באמנות שלו. למזלנו, אף אחד לא זרק עליו שום דבר בהופעות עם השלושרים, והשיר "המוזר" שהוא כתב לאריק איינשטיין זכה להצלחה כבירה בביצועו של אריק איינשטיין - ומפה לשם נולד שיתוף הפעולה המוזיקלי החשוב ביותר, והמוצלח ביותר, בתולדות העם היהודי. לא פחות.
זה התחיל כאמור עם שיר אחד שבוצע ביום העצמאות בירושלים. בקול ישראל היו מי שהביעו תמיהה קולנית על כך ש"פראג", שמתאר את דיכויה של עיר זרה, הגיע למקום הרביעי בפסטיבל הזמר העברי. איפה שירי האהבה? המלחמה? הפטריוטיות הציונית? מה לנו ולפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה? אלא שחנוך ידע שמוזיקלית זה הדבר הכי טוב שהוא יכול היה להציג בפני הקהל הישראלי באותה תקופה, ויותר מזה - הוא הרגיש שזה חשוב. "אני שמח שהיה שיר כזה בפסטיבל, זאת משום שאין בו רק העניין של פראג אלא המחאה על שלילת החופש מן האדם. אני סבור שדווקא יהודים צריכים שיהיה להם עניין מיוחד במחאה כזו. הבעיה אינה פרטית לעם הצ'כי אלא כלל אנושית. לכן לא חשבתי ועדיין איני חושב שזה לא ישראלי לכתוב על העיר האומללה, גיבורת השיר". יכולים לתאר לעצמכם היום ילד בן 22 שהולך נגד הרוח של כל הממסד השמרני של המדינה?
לפעמים אנחנו לוקחים את הדברים הטובים ביותר כמובנים מאליהם. על שלום בר קיימא באזור אנחנו כבר לא מעזים לחלום, אבל מציאות בלי שלום חנוך אנחנו פשוט לא יכולים לדמיין. הוא כנראה כבר לא יעשה קולנוע, אבל הוא חלק בלתי נפרד מהסרט של חיינו. זאת אחת הסיבות לכך שאלפי ישראלים ויתרו אתמול על הזכות לצפות במסי מתרוצץ לו בקודש הקודשים של בלומפילד, והעדיפו לבוא ולהריע לרפרטואר הענק של אחד מהאמנים הדגולים שהיו לנו.
האירוע אמור היה להיערך בחודש שעבר במצדה כחלק מפסטיבל התמר, אך מזג האוויר המפתיע באזור העביר את ההפקה הגדולה לתל אביב, והגיע לאכסניה המכובדת של יד אליהו. כ-5,000 צופים הגיעו ונהנו משלוש שעות וחצי של מופע נדיר, שגם בתוך הנישה שלו נצץ כמו יהלום בוהק. זה לא היה ערב בו כמה אמנים עכשוויים מגיעים לבצע שירים ישנים תוך כדי קריאת המילים מפרומפטר, זו הייתה מלאכת מחשבת שכללה בחירת ליינאפ מגוון, התאמה מדויקת של מבצע לשיר ובעיקר - ביצועים מקצועיים לעילא. לשלום לא מגיע פחות מזה.
ההופעה התחילה עם שלומי שבן על הפסנתר, ואיתו הגיעה גם התקלה הטכנית המסורתית של יד אליהו. לא ברור למה, אבל קשה להיזכר במופע בהיכל שלא כלל איזו פאדיחה שכזאת. הפעם היה זה המיקרופון של שבן שסירב לשתף פעולה, אבל אפשר לסמוך על מאסטרו כמו שבן שיצליח ליהנות גם מפאדיחה כזאת, והוא פשוט זרם לאלתור חופשי על הפסנתר. שבן ביצע את "לא יכול לישון עכשיו" ואת "מכופף הבננות" בעיבודים יפים שהציבו רף גבוה לכל הערב. העובדה ששבן לא ביצע את "תאונה" של חנוך, שיר שהקליט לאלבומו השלישי וביצע לא פעם בהופעות, הייתה רמז מטרים לכך שהאמנים לא באים לסמן "וי" על איזה ביצוע, הם באו לתת עבודה.
הבא בתור היה אסף אמדורסקי שביצע את "שיר ללא שם" שאתגר אותו לא מעט, ולאחר מכן הזמין את דני סנדרסון לדואט עם "שיר דרך" מתוך האלבום "חתונה לבנה". סנדרסון הגדול, שבהזדמנות הראשונה צריך לערוך לו ערב מחווה כזה, ביצע גם את "בלדה בין כוכבים" האנדרייטד, שבמקור ביצע פופיק ארנון ב-1969.
המפיק המוזיקלי של האירוע, חמי רודנר, שגם הופקד על הבס לאורך רוב המופע, ביצע את "חוזה לך ברח" של אושיק לוי ואת "צרות טובות" של השלושרים. שני הביצועים היו מושלמים, כאשר רודנר מזכיר איזה דברים נפלאים יכולים לקרות לאוזן האנושית כשהוא פותח את הלוע שלו לרווחה. אלא שמעבר לביצועים המושלמים, לרודנר מגיע קרדיט ענק על ערב מוזיקלי מושלם בלי רגעים מתים, שממש לא הרגיש כמו "ערב חד פעמי" אלא כמו מופע מהודק ומהוקצע שרץ כבר תקופה. גם האיסטר אגז שהוא החביא בתוך חלק מהשירים (בין השאר "In My Life" של הביטלס בתוך "צרות טובות") היו הוכחה ליצירתיות שהושקעה ביצירת הערב הזה.
ריקי גל הפתיעה עם ביצוע חלק ל"אבשלום" המאתגר, והזכירה איזו רוקרית גדולה היא בביצוע אלגנטי ומודרני ל"חתונה לבנה". אחריה עלה לבמה בניה ברבי, מהאמנים היותר מסקרנים שהופיעו בליינאפ למופע, שהכניס קצת סלסולים ל"לאט לאט" הקלאסי, אבל לא באמת הצליח לעניין יותר מדי. לא נורא.
בעוד צניעות וענווה הן לא בדיוק המילים הראשונות שעוברות בראש כשחושבים על אביב גפן, נראה שהנוכחות של שלום חנוך באולם תמיד עושה לו טוב. גפן, שלהבדיל משאר האמנים במופע הביא עמו את חברי הלהקה שלו כדי שילוו אותו, ביצע את "זה לא נוח" שפתח את האלבום "משיח לא בא" בעיבוד מחודש שהתאים באופן די מבריק לקול גפן. גפן חזר וסיפר כמה שהוא אוהב את שלום, וכמה שהוא עזר לו בתחילת הקריירה המוזיקלית שלו. בהמשך הוא ביצע את "קרן שמש מאוחרת", והציג אותו בתור "שיר האהבה הכי גדול שאי פעם נכתב", שזו מחמאה מאוד גדולה מהאיש שכתב את "האם להיות בך מאוהב", "אהבנו", "לילות לבנים" ו"מלאך". הגרסה של גפן לשיר לא ניסתה להתעלות על המקור בשום דרך, אלא במקום ניסתה לבצע מין סיבוב ניצחון סביבו, בעיבוד צנוע, פשוט ומרגש.
שלושת השירים הנפלאים שכתב והלחין שלום חנוך לדורי בן זאב בוצעו בזה אחר זה על ידי הזמר המקורי, שקולו נשמר בקפידה, וגם הלוק הכללי. בן זאב התבדח על כך ששלוש "המתנות" שהוא קיבל מחנוך התחילו בצורה דומה. "גנבים" מתחיל ב"כל היום אני יושב", "למון טרי" מתחיל במילים "I was Sitting" ו"לאה גנוב" נפתח עם השורה: "יושב לי כל יום על אותו כסא נוח". תזכורת לגאונות של חנוך, וגם לחוש ההומור שלו. ההחלטה של רודנר לאפשר לבן זאב לבצע את שלושת השירים במין מחרוזת (למרות שהקשר המוזיקלי בין השירים רופף עד לא קיים) הייתה אחת ההברקות של הערב.
אחת ההפתעות המהנות של הערב, שלא לומר השיא המוזיקלי שלו, התרחשה כשעלתה לבמה בתן הלא חוקית של ארית'ה פרנקלין וג'ניס ג'ופלין, המוכרת גם בתור גל דה פז, וביצעה את "מה שיותר עמוק יותר כחול" ואת "אהבה שקטה". דה פז הזריקה לקלאסיקות הישנות גרוב שנדיר לשמוע בערבי מחווה שכאלה, והותירה את הקהל בהלם, ובעיקר בצמא לעוד.
עמרי קרן, נכדו של שלום חנוך, עלה לבמה חמוש בגיטרה כדי לבצע את "אדם בתוך עצמו" בביצוע צנוע ופשוט, ובדיוק כמו המקור - זה עבד. קרן, שנראה באופן חשוד כמו דיוויד גילמור מהימים שפינק פלויד הופיעו בפומפיי, עבר לחשמלית וליווה את אביו, דרור קרן, בביצוע נהדר ל"תפסתי ראש על הבר" הקלאסי. יכולותיו הקומיות והתיאטרליות של קרן עזרו להתאים את השיר שמתאר סיטואציה מינית בעייתית גם לתקופת ה-PC השמרנית של ימינו.
יובל דיין ביצעה את "מאיה" המתבקש, אבל איכשהו פספסה את הרגש שמתחבא בו. כמוה גם שולי רנד שהשטיק הקבוע שלו לא הצליח להוציא את "עץ השדה" מהאסוציאציה הבלתי נמנעת ליום הזיכרון. לעומתם, דפנה ארמוני, מי שהייתה זוגתו של חנוך במשך שנים, החליטה לא ללכת על בטוח עם "אוהבת אותך עוזבת אותך" או "אלה" - ובחרה במקום ב"היא תקח אותך" המקפיץ, והזכירה שהיא אחת מחיות הבמה הגדולות שהיו כאן באייטיז. הגרוב שלה, למען הסר ספק, עדיין עובד.
"לשירת 'הדרכים הידועות' הקהל מתבקש לעמוד", הכריז תום פטרובר, והקהל הממושמע נעמד על רגליו והתמסר לביצוע מפוצץ האוזניים שלו ושל אורית שחף לאחד מהשירים הכי טובים שאי פעם פתחו אלבום בעברית. הצרחות של טיטי ותום כל כך התאימו ליצירת המופת של חנוך, שקצת מתחשק לשמוע אותם "מייהדים" עוד קלאסיקות עבריות.
כצפוי בערב שכזה, חסרונו של אריק איינשטיין הורגש לאורך כל הערב, ובאופן מעט מפתיע (או שלא) מעט אמנים ביקשו לבצע שירים שבוצעו על ידי גדול זמרינו. היוצא מן הכלל היה עידן עמדי, שהפתיע עם ביצוע מלא רגש של "קח לך אישה", וקינח עם "ככה וככה". ברי סחרוף נכנס גם הוא לנעליו של אריק כשביצע את "ילדים של החיים" ואז חתם את שלב המחווה של הערב כשביצע את "הולך נגד הרוח" של שלום.
אחרי הערב המושקע שהפיק רודנר, ביוזמתו ובניהולו האמנותי של חיים שמש, בצורה קרובה לשלמות, עלה אל הבמה חתן השמחה, ומיד הציג את האנטי-קליימקס הבולט של הערב כשביצע את "במו ידיי" המעולה-אך-נשכח מ-2009. מילות השיר הוצגו מאחוריו בזמן ששר, כמו ניסו להזכיר לקהל המבולבל למי בעצם נותנים כבוד בערב המחווה הזה. "אל האמת ואל האושר, אחצוב דרכי בשתי ידיים", הוא שר בסוף השיר. הוא לא בא לעשות לכם נעים באוזן, הוא בא להגיד לכם את האמת בדרך הכי טובה שהוא יכול. ביושר. זה שלום פאקינג חנוך במשפט אחד.
מכאן והלאה זו הייתה חגיגת רוקנ'רול מושלמת שהתגברה משיר לשיר עם "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", "אנ'לא יודע איך לומר לך", "בגלגול הזה" ו-"סוף עונת התפוזים". כשמימינו משה לוי ומשמאלו ארז נץ, שלום הרגיש בבית מול האלפים שהריעו לו. העובדה שהגיטרה שלו לא הייתה מחוברת כנראה לשום דבר ולא הפיקה צלילים לא הפריעה לו להמשיך לעשות איתה אהבה די אגרסיבית. זה גם לא הפריע לקהל. השעה כבר הייתה הרבה אחרי חצות והקהל דרש עוד, אבל שלום הודה לקהל בפעם האחרונה, וירד מהבמה תוך כדי שהוא יורה למיקרופון משפט אריק איינשטייני מובהק: "זה גדול עליי".
בשיר "רכבת העמק", יהונתן גפן מספר שראש הממשלה מתקשר אליו, מסביר שהמדינה במשבר ודורש ממנו לדעת על מי אפשר לסמוך. גפן עונה לו בפשטות: "שלום עכשיו, שלום בסתיו, שלום חנוך". הוא אמנם בן 73, גיל כזה שאמורים לשחק עם הנכדים בגינה, אבל עדיין אפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. בכל הופעה שלו הוא עדיין מספק את הסחורה. שלום עדיין מופיע. עדיין נותן בראש ומרביץ ברוק. ערבי מחווה זה נחמד, אבל הדרך הכי טובה להוקיר את המוזיקה שלו היא להגיע לאחת מההופעות הליליות שלו, מומלץ אחרי שנת צהריים טובה מכיוון שלא לכולם יש את האנרגיות של שלום להמשיך לנגן עד אמצע הלילה. אין דרך אחרת להגיד את זה: לא יהיה לנו עוד שלום חנוך, ואיזה כיף לנו שזכינו בו, ואנחנו עדיין יכולים לחוות את המתנה שהיא המוזיקה שלו.
בקטנה
בשביל להבין את עומק היצירה של שלום חנוך צריך לציין שלמרות שכל השירים שבוצעו בהופעה היו להיטי ענק, אלה השירים ששלום כתב אבל נשארו מחוץ למופע: למה לי לקחת ללב, אגדת דשא, כמה טוב שבאת הביתה, אהבת נעוריי, גיטרה וכינור, אל תוותרי עליי, זרעי קיץ, אצלי הכל בסדר, באה אלי או הולכת, סן פרנסיסקו על המים, בואי לרקוד, טיול ליפו, עיר זרה, כל אחד רוצה, את מביאה הכל לידי דמעות, בלי לומר מילה, רוח רוח, הבלדה על יואל משה סלומון, מי מפחד מגברת לוין, אלה, מציצים, פנס הרחוב, סיפור מותם של עלמה ועלם, רומן אמיתי, הימים הארוכים העצובים, זה רק געגוע, כתבו עליו בעיתון, אוהבת אותך עוזבת אותך, לילה, כתבו עליו בעיתון, מה איתי, פראג, ניגע אל החלום ועוד ועוד ועוד. יאללה חמי, עשית לנו חשק לעוד ערב כזה, הסטליסט כבר כותב את עצמו.