פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      על גדת הרובי-קון

      צילום: AP

      נתניהו לא התקדם, השימוע חלף ללא זעזוע ומונה ההחלטה על כתב אישום דופק, אבל חבריו של גנץ מוכרחים לספק את המבער החסר לו כדי להשאיר את ראש הממשלה מאחור

      לפני שלושה שבועות, כשבתום המפגש המשולש עם בנימין נתניהו ובני גנץ שלף הנשיא ראובן ריבלין את הנוסחה המשונה, האומרת להשאיר לנתניהו את ראשות הממשלה בתואר בעודו עומד לדין, בבחינת בלפור הוא ביתי הוא נבצרי, היו לכך שתי סיבות אפשריות.

      הראשונה: כנות. ריבלין ראה את הקולות בכנסת, העריך שלנתניהו יש גוש מוצק אם גם לא חוסם, ולא סמך על אביגדור ליברמן - המתחרה בריבלין באהבתו לנתניהו - שיחזיק מעמד ולא יתפתה לעסקה משדרגת. מאחר שליברמן לבדו חוצץ בין נתניהו לבין הרוב המיוחל, העניק ריבלין לנתניהו את הבכורה מתוך שיקול כן, ובתקווה שמפלגת כחול לבן, על קרעיה וקרבותיה, תתרצה ותגנוז את התנגדותה לנתניהו.

      החלופה האחרת: טקטיקנות. ריבלין הוא תכססן פוליטי מנוסה, שאם לא כן היה נשאר ח"כ בשורה אמצעית או שר זוטר ולא כובש את תפקידי יו"ר הכנסת והנשיא, המחייבים תמיכה חוצת מפלגות. לפי הסבר זה, ריבלין הניח שנתניהו ייכשל במאמציו, אך מנע ממנו להיות ביבי עם אליבי. לא ריבלין הוא שגוזל ממשפחת נתניהו את הראשות שביקשה לרשום על שמה בטאבו; היא-היא המאבדת את הנדל"ן היקר ואת השיירות המאובטחות ממנו ואליו.

      אין צורך לבחור בין ההסברים. הסיבה הנכונה ממזגת את השתיים: טקטי-כנות. חצי תרגיל בהתנערות מאשמת סוף שלטון הליכוד, חצי חשבון אמיתי, ותוצאת הביניים אינה רעה. נתניהו לא התקדם כדי רבע אריח, השימוע חלף ללא זעזוע, המונה של אביחי מנדלבליט דופק, וכשבעוד חודש תוכרז ההחלטה הסופית על כתב האישום, שוב לא יהיה נתניהו ראש הממשלה המיועד, אלא רק היוצא.

      מתי, בדיוק, זה יקרה, תלוי בנתניהו ובמנדלבליט - ביום הודעת נתניהו "איני יכול עוד", עת תתחיל ספירת 28 הימים של נסיונות גנץ להרכיב ממשלה, ובהצלחת מנדלבליט לעמוד בתאריך היעד של אמצע נובמבר. אבל גם אם גנץ יודיע לריבלין, ערב הודעת מנדלבליט או למחרתה, כי אף הוא נכשל כקודמו, והכנסת תעבור לשלב האחרון של 21 ימי החיפוש אחר ח"כ כלשהו שיחתים 60 חברים (ואת עצמו) על תמיכה במועמדותו, מצבו של נתניהו יהיה בין נואש לאנוש. זאת, משום שיירד ממרום מעמדו של רה"מ העשוי - לא בטוח, טרם נבחן - ליהנות מהגנת סעיף בחוק יסוד הממשלה ולהשהות את התפטרותו, מטה-מטה לחברות רגילה בכנסת, כמו אחרים המסובכים עם החוק הפלילי. אז יש סיכוי טוב שבג"ץ ייענה לעתירות, בין שמיות ובין עקרוניות, ויפסול למועמדות כל ח"כ העומד בפני כתב אישום, חשדות או אף המלצת פרקליטות. לא משנה אם שמו ליצמן או דרעי, ביטן או כץ או נתניהו - פסול יהיה, כי ממשלה בראשותו תהיה מרגע לידתה פצצה מתקתקת, והרי במותר הראש מהשרים, הרעיון כולו הוא שימור יציבותה של הממשלה, שהתפטרותו התפרקותה. המחוקק ראה לנגד עיניו את הממשלה והמדינה, לא את החשוד-הנאשם המבקש להשתמש בהן לצרכיו.

      בני גנץ, ראובן רובי ריבלין ובנימין נתניהו מחזיקים ידיים באזכרה לנשיא התשיעי של ישראל, שמעון פרס, הר הרצל ירושלים, 19 בספטמבר 2019 (ראובן קסטרו)
      הבכורה תעבור. ידי ריבלין, נתניהו וגנץ (תצלום: ראובן קסטרו)

      יש הבדל עקרוני, המעוגן בחוק או בפסיקה, בין שלושה סוגים של זכויות - לבחור (זכותם של כל האזרחים, כולל אסירים), להיבחר (לא כולל בשבע השנים שלאחר הרשעה, קלון וכלא) ולהתמנות; וגם בחירה בידי נבחרים, ראש עירייה במועצתו או ראש ממשלה בכנסתו, היא סוג של מינוי. זה מקומו של בג"ץ, בהתחשבו בעמדת היועץ המשפטי לממשלה אך אם אינה סבירה גם בניגוד לה, לומר "עד כאן".

      שלוש פעמים בארבע שנותיו בנשיאות - ב-2015 ופעמיים השנה - נתן רובי ריבלין את שרביט ההרכבה לראש הליכוד, נתניהו. עכשיו, לנוכח חוסר-האונים של נתניהו, טובל ריבלין את בהונותיו ברובי-קון. עוד רגע, ויחצה אותו. לראשונה תעבור הבכורה, ולו רק לחודש, לנציג מפלגה אחרת, מה שלא קרה מאז קדימה וציפי לבני ב-2008.

      ארכיון המדינה חשף בשבוע שעבר מסמך מאלף, המציץ אל מאחורי הקלעים של ההתייעצות הנשיאותית עם נציגי סיעות הכנסת. לא בהווה המתמשך, כמובן, אלא ב-1992; אבל יש בפער בין מה שמוכרז בחוץ לבין הנאמר בחדר הסגור כדי ללמד על מרחב התמרון של המתמודדים על הרכבת הממשלה. בדרך אל המנות המוגשות לקהל יש במטבחי המפלגות - ובית הנשיא - בישולים מעניינים.

      כמו ריבלין, התקרב אז הרצוג לסיום כהונתו. שמעון פרס ויצחק שמיר הרכיבו בניצוחו שתי ממשלות משותפות, שוויונית ב-1984 ובראשות הליכוד ב-1988. בבחירות 92 התמודד שמיר, מתוך ראשות הממשלה, נגד יצחק רבין. התוצאה: 44 לעבודה, 32 לליכוד. בחלוקה לגושים, לפי המפתח הנוכחי, 56 למרכז-שמאל, 59 לימין-דתיים-חרדים, חמישה למפלגות הערביות. גוש חוסם נגד שמיר, תלות של רבין בערבים, אך ברגע שהוא לבדו מסוגל להרכיב ממשלה, הגוש הנגדי מתרופף ועריקים ממנו - גם אלה שהכשילו את "התרגיל המסריח" של פרס נגד שמיר ב-1990 - נוהרים אל המנצח. עם שמיר נשאר הליכוד לבדו.

      "תרשומת טלפונית של שיחת הרצוג-שמיר", שבוע לאחר הבחירות. בשורה נשיאותית לראש הממשלה: זמנך עבר.

      הרצוג: אני מתקשר אליך לא רק לפי הנוהל כי אם גם מבחינת הנימוס החברי. הרי עבדנו יחדיו יפה. אתמול קיבלתי את התוצאות הרשמיות מיו"ר ועדת הבחירות. גמרתי את ההתייעצויות ואני רוצה למסור לך כי החלטתי להטיל את התפקיד להרכיב ממשלה חדשה על חבר הכנסת רבין. נציגי מפלגות המסתכמים ב-69 קולות היו בעד הטלת התפקיד על רבין; 32 בעדך; שלושה לא המליצו בכלל והיתר, התנועות הדתיות, השאירו לי את ההחלטה. הזמנתי להיום בשעות הצהרים את רבין ואני רוצה שתדע על כך.

      שמיר, בוחל כדרכו בפטפוטי סרק: תודה לך. אתה ממלא את חובתך. אני מעריך זאת.

      הרצוג: אתה מכיר את הנוהל והסדר, אולי יותר מכל אחד אחר. אני רוצה שתדע כי מחשבותי היו עימך בימים אלה. אני רוצה לאחל לך כל טוב.

      שמיר: אני שוב מודה לך, אדוני, וכל טוב.

      הרצוג: שלום לך.

      יצחק שמיר עם חיים הרצוג, 1986 (לשכת העיתונות הממשלתית)
      בשורה נשיאותית לראש הממשלה. הרצוג ושמיר (תצלום: לשכת העיתונות הממשלתית)

      השיחה הרכילותית-תכליתית ביותר, לפני הטלת ההרכבה על רבין, התנהלה בין הרצוג לבין הרב אברהם שפירא, יו"ר סיעת יהדות התורה-אגודת ישראל, שכללה במקום השני את יצחק פרץ, לשעבר שר הפנים מטעם ש"ס ומסלול ההמראה של המנכ"ל הצעיר אריה דרעי, ובשלישי את מנחם פורוש. שפירא סיפק להרצוג מידע פנימי על התככים בסיעה ועל המגעים עם הדודנית היריבה, ש"ס. הרצוג, לשעבר ראש אמ"ן ומועמד לכנסת שנשחק במאבקים בתוך סיעתו רפ"י, לא היה תמים. הכל תועד. מנכ"ל בית הנשיא, ניסן לימור, הקשיב ורשם.



      שפירא "שוחח בטלפון עם רבין, אותו הוא מעריך כאדם ישר, שהבהיר לו כי אינו מזמן את נציגי הסיעות לשיחה עמו כל עוד לא הטיל עליו הנשיא את הרכבת הממשלה. שפירא רואה בעיה עם פורוש. אין סומכים עליו וגם אינו מקובל על הרב שך. הרב שפירא פגש את הרב שך לפני הבחירות ואמר לו כי הוא רואה מפלה, התמוטטות, של הליכוד ויש להיערך לכך. אנשי העבודה, רבין ופרס, הם אנשים הגונים המבינים את הצרכים של הדתיים. לצערו מכרו לרב שך כל מיני לוקשים. הרב שך גם אינו מאמין לדרעי. דבריו של הרב שך על הספרדים ("אינם בשלים להנהגה") כוונו למעשה לדרעי, שעובד עם חיים רמון ומנסה למכור להם כאילו הוא יביא להם את הקולות, אבל אין לדרעי קשר לגדולי התורה. דרעי היה אצל הרב שך ונפל לרגליו, התחנן וביקש שהאגודה תלך עם ש"ס. דרעי חושש מהספרדים כי הם קרובים לליכוד ולא יתנו לו ללכת לבד עם העבודה. לכן הוא מבקש שהאגודה תלך איתם. הוא רוצה שהאגודה תלך ראשונה עם העבודה ואז הם יוכלו להצטרף".



      הוא, שפירא, "יכול להביא לרבין גוש שייתן לו 68 קולות, ללא (ה-12 של) מרצ. אפשר לסדר זאת. אין כל בעיה להביא את צומת (השמונה של רפול איתן) עם כל המפלגות הדתיות; אבל שפירא יודע שרבין לא רוצה להשאיר את מרצ בחוץ. מצד שני, רבין אינו רוצה להיות תלוי בה. עם המפד"ל יהיו לדעת שפירא בעיות. אם ימסרו את משרד הדתות לש"ס הם בוודאי יהיו בחוץ ולא יצטרפו לקואליציה. פורוש ניסה לדבר עם זבולון המר, אבל להמר אין אמון בפורוש והוא סירב לפוגשו. המר היה אצל שפירא ואם כי הוא רואה בעיות עם המפד"ל הוא מאמין שאפשר להביא אותם, אם הם יראו שרבין סוגר עם כולם".



      גם רפול, שהפתיע בהישגו בבחירות, ביקר אצל שפירא. "הם לא חלמו על יותר מארבעה מנדטים. רפאל איתן אפילו לא מכיר את כל האנשים שלו" (וגם לא את מי שטעה להאמין שהוא מכיר - שכנו בתל עדשים, גונן שגב).

      "שפירא מסר לנשיא כי הוא בוטח ברבין. הוא אדם ישר. לא שולח כל מיני שליחים ומחפש כל מיני דרכים. הם נפטרו מהרב פרץ ועם אברהם רביץ והרב שך אין בעיה. אמנם רוצים שיבקשו שייתנו לרב פרץ תיק, אבל רבין לא צריך אף אחד והרב שפירא סבור שהוא לא ייתן לרב פרץ תיק. בכל מקרה, הם מביאים מצידם חברים נאמנים לקואליציה. הם יהיו נאמנים ולא יחזור יותר מה שהיה בתרגיל המסריח, שהרב פורוש הביא (לפרס) מסמך עם חמש חתימות וניסו להסביר כל מיני דברים. שפירא סיכם עם הרבנים - הרב שך, הרבי מגור, הרבי מויז'ניץ והרבי מסדיגורה - כי כיוון שלא זומנו עדיין לשיחות עם רבין, לא זימנו את מועצת גדולי התורה. לכן הם יגידו לנשיא שהם סומכים על שיקול דעתו. שפירא מאד סומך על רבין. הוא רק מקווה שרבין יראה את הדברים נכונה ולא יקלקל לעצמו בגלל היחסים עם פרס. הוא חייב להתייחס אליו ולתת לו מה שמגיע לו. הוא גם מקווה שרבין, עם כל היושר והכנות שלו, יידע להיזהר מש"ס. אסור גם לשכוח את כל התיקים הפליליים שיש לאנשי ש"ס. רבין צריך ללכת עם המפד"ל, הם לא אנשים קרימינליים, ועם צומת והאגודה".



      מסקנות: לפוליטיקאים, ולעתים גם לנשיא כמשוחח עם כולם ומכיר את נקודות התורפה ורמזי המיקוח, יש יכולת לתרץ סתירות ולהתגבר על המשוכות שבדרכם אל נתחי השררה. דרעי, ההוא מ-92, שוב/עדיין כאן, והרבנים הם הקובעים במפלגות החרדיות, כמקורות סמכות אמיתיים או כדחלילים שנוח להצביע לעברם כאחראים. דעת תורה גוברת גם על שבועת נאמנות לנתניהו - ולא גדולי או חכמי הם שחתמו.

      בני גנץ יום השבעת הכנסת , אוקטובר 2019 (ראובן קסטרו)
      זכה מההפקר. גנץ (תצלום: ראובן קסטרו)

      אם רוצים, יש עם מה לעבוד. הצל המתקדר על הרכבת הממשלה בדמדומי נתניהו הוא שלא כל כך רוצים. נכון יותר, לא רוצה. גנץ.

      לכל אורך השנה האחרונה, בשתי מערכות בחירות ולאחריהן, נהג גנץ באדישות רפה ומרוחקת, כאילו ישמח לנצח, לכן נכנס להתמודדות, אבל לא ממש מתחשק לו להתאמץ לשם כך. זה בלט בדיבוריו על סגירת הדלת לנתניהו אך לא טריקתה, בחדלונו בפרשת מינוי מבקר המדינה, בייאושו המוקדם מהרכבת ממשלה בחודש מאי. הוא טרם נחלץ מכפיפותו לנתניהו, כרמטכ"ל לראש ממשלה. השחיתות לא כל כך מפריעה לו. אם יש איזו בעיה של חשדות ואישומים, ניתן לפתור אותה בנבצרות. לא נשמעה מפיו השקפת עולם סדורה, חפה מסיסמאות מתק ואחדות, לאן בדעתו להוביל יחד עם שותפיו את ישראל. מנהיגותו, אם מותר לכנות אותה כך, משדרת סתמיות. הוא זכה מההפקר במיאוס רוב הבוחרים מנתניהו - ומוכן לזרוק גם נכס יקר זה לפח ולחבור לנתניהו.

      במקום להימצא בשבועות אלה ב"פיק" של מעופו, בשיא, גנץ מפגין פיק ברכיים ומורך-לב, תבוסתנות מהולה בחשש שמא ייכשל במאמצי ההרכבה, או לחילופין יצליח ועוד ייאלץ לכהן בראשות הממשלה ולקבל החלטות קשות. הוא אינו מעז לצאת ביום מעונן בלי מטריה; מעדיף להיות מס' 2.

      אנושית, זו תכונה מלבבת. טוב איש צנוע על הארלי דייוידסון ממשיח בעיני עצמו ואשתו בשיירה דוהרת וצופרת. ציבורית, זה בלתי קביל. בוחריו של גנץ מצפים ממנו להמר על ניצחון גם במחיר הסתכנות בהפסד, לא להסתפק בתיקו.

      לא שיש לו מפלגה שתסכים להתקפל בפני נתניהו. ה-33 של כחול לבן, ל"ג בעומר (ינקלביץ'), כווצו עד כה לעובי של אצבעות. תפקידם התמצה בהבאתם בחשבון ההצבעות. אבל גנץ משלה את עצמו, אם הוא חושב שיילכו אחריו לכניעה. לא גנרל הוא יהיה אז, רב-אלוף, אלא מרשל פטן של הפוליטיקה הישראלית.

      ייתכן מאד שריבלין המנוסה חש בכך במגעיו עם גנץ. הוא הבחין שחסרה שם יצריות, נחישות, סיבולת, רעבתנות. זה לא פרס, נתניהו, אריק שרון, אהוד ברק. בוודאי לא מנחם בגין, ששבע פעמים נפל וקם. בראיון עם מייק וואלאס מ"60 דקות", למחרת ניצחונו בבחירות 1977, נשאל בגין איך תכנן את נתיבו לראשות הממשלה. בגין גיחך בסיפוק של יגעת, הרבה יגעת, עד שמצאת. תכנון? איזה תכנון? הפוליטיקה היא מסדרון ארוך ורצוף דלתות. הפוליטיקאי הולך ולוחץ על הידיות בזו אחר זו. כל הדלתות נעולות. תסכול רודף תסכול. לבסוף נענית לו ידית אחת, הדלת נפתחת - ולפניו שוב מסדרון ארוך ורצוף דלתות וכך הלאה, עד שלפתע נפתחת דלת והוא מוצא עצמו בלשכת ראש הממשלה.

      חלום או סיוט? תלוי באישיות. דומה שריבלין זיהה את המחסום הגדול ביותר בין גנץ לבין ראשות הממשלה: אופיו. בשבועות הבאים מוכרחים גבי אשכנזי ואחרים בכחול לבן שאינם חולקים את הססנותו של גנץ - ושלדעת גנץ יפסידו פחות ממנו מכשלונו - לספק את המבער החסר לו כדי להשאיר את נתניהו מאחור.

      (עדכון ראשון: 17/10/19, 11:00)