ההשוואה למאורעות ככר טיינאנמן בלתי נמנעת, גם 30 שנה אחרי. המפגינים בהונג קונג הולכים על כל הקופה ומהמרים על חייהם, לא פחות. לא ברור אם הם עושים זאת מתוך תחושת ייאוש ושאין להם מה להפסיד, ואולי תחושה שהם מנצחים ומביסים את שי ג'ינפינג הרודן מבייג'ינג והמפלגה הקומוניסטית, מכשיר השלטון האימתני שבראשה הוא עומד.
במהלך האירועים ההם, ב-1989, חלפו שבעה שבועות בין תחילת ההתבצרות של הסטודנטים דורשי הדמוקרטיה בבייג'ינג ועד שהמחאה נרמסה פיזית תחת שרשראות הטנקים שהוזעקו מהפריפריה.
כשהטנקים הסיניים מחצו את התקווה לדמוקרטיה
סין ידועה בסבלנותה עם תהליכים ותכנון לטווח ארוך. האנקדוטה מספרת על הבכיר הסיני שנשאל לדעתו על המהפכה הצרפתית וענה: "אינני יודע, עוד לא עבר מספיק זמן לחוות דיעה". דנג שיאופינג, עמיתו, שותפו ולימים יריבו הגדול של מאו, כתב בערוב ימיו, כשהיה בן יותר מ-80, מסמך שתיאר אך סין תתקדם עד אמצע המאה ה21. היא עומדת ביעדים שהציב לה.
דנג נתן חבל ארוך מאד למפגינים ב-1989, שהייתה שנה רוויה טלטלות בגוש המזרחי, אבל בסופו של דבר, כשאובדן השליטה איים עליו אישית, הוא נקט פעולה. האדם הזקן, שראה במהלך חייו מאה מיליון סינים מתים מאלימות, רעב, ואידיאולוגיה פנאטית, שלח שתי ארמיות ומחאת טיינאנמן נגוזה. אלפי מפגינים נהרגו, אחרים נשלחו למחנות עבודה. במונחים סיניים, או סובייטים מתקופת סטלין או ברז'נייב, הדיכוי היה עדין. לא לקחו את כל משפחותיהם ושלחו אותן לגולאג, למשל.
הדיכוי נעשה רק כשדנג "איבד פנים", כלומר הושפל בפני מיכאיל גורבצ'וב שביקר בבייג'ינג, וכשהסטודנטים החלו להפגין עם פסל החירות. זו, מבחינת המשטר, הנקודה שבה הם אינם עוד סינים, אלא סינים טועים, סינים מהפכנים, סינים מסוכנים שיש למגר את דיעותיהם לפני שידביקו את שאר העם ברעיונות עיוועים כמו דמוקרטיה וחופש דת .
המפגינים כיום בהונג קונג רואים את הרוחות המנשבות מבייג'ינג. הם ראו איך שי נמשח לנשיא לכל ימי חייו. איך חשיבתו הופכת חלק מהקנון של המדינה. הם רואים איך סין, שמעולם, ולו לדקה בכל אלפי שנותיה לא הייתה דמוקרטיה, הולכת ושבה לימי הדיקטטורה הקשים. המשטר המרכזי אוכף באלימות את המשטר על מיעוטים אתניים - כמו האויגורים והטיבטים, על פעילי זכויות אדם, על מפגינים למען איכות הסביבה. סיני טוב הוא סיני צייתן.
הונג קונג חשבה שהיא שונה, שיש לה עוד כמה עשרות שנים של דמוקרטיה. זאת על אף שהיא לא הייתה דמוקרטיה לפני שהושבה לידי סין. היא נכבשה בידי בריטניה באחת המלחמות המחפירות בהיסטוריה, מלחמת האופיום הראשונה, שניהלה חברה מסחרית, חברת הודו המזרחית הטורפנית נגד סין, על הזכות להפיץ אופיום ברחבי סין. היא הייתה מושבה בריטית הנשלטת בידי מושל כללי, לא בדיוק דמוקרטיה ייצוגית, כמעט עד רגע המעבר אז נזכרו הבריטים להכניס מוסדות דמוקרטיים) בהתאם להסכם של מרגרט תאצ'ר עם דנג.
ואולם, סין הולכת ומכרסמת בהסכם. היא כבר לא צריכה את הונג קונג בתור האווז המטיל ביצי זהב, מפני שהיא עצמה בינתיים הפכה למעצמה כלכלית אדירה. הסכנה שהונג קונג תהיה מרכז לחתרנות ולרעיונות מסוכנים מבחינת המשטר משנה הכל.
כך החלו ההפגנות, הנמשכות כבר שנים. הגל הנוכחי החל כשהמושלת, תומכת בייג'ינג, העלתה חוק המאפשר להסגיר פושעים, שזו יכולה להיות מילה נרדפת למתנגדי משטר - לבייג'ינג בניגוד להסכם. והמונים יצאו לרחובות.
הם הצליחו, באופן מדהים. המושלת השעתה את החוק, ואז ביטלה אותו, אך החשש שכאן ההצלחה עלתה להם לראש. הם לא הסתפקו בכך והם ממשיכים להפגין, ומבחינת סין הם הפרעה לסדר, גם במובן הבסיסי - של הפסקת טיסות בנמל התעופה של הונג קונג -אבל גם לסדר המובן הרחב, הקוסמי.
הם מאמינים אולי שהם גוברים על בייג'ינג, כי הרי עובדה, החוק בוטל, אך הם טועים. סין אינה מעוניינת לדכא את מחאתם. היא לא אוהבת אלימות, ודאי כשכל העולם מתבונן. אבל ברגע שייראה לשי שהשלטון מסתכן בכך שההפגנות יתפשטו, יהפכו לדוגמה למקומות אחרים - כוחות הצבא הנמצאים כבר בכוננות יחצו משנז'ן להונג קונג, המנהיגים ייעצרו על פי הרשימות המוכנות כבר וייעלמו.
העיתוי הנוכחי לא נוח לסין, ועל זה בונים המפגינים. יש מלחמת סחר עם ארצות הברית, יש חשדנות גדולה ומתמשכת כלפי סין מצד שכנותיה, הכלכלה מתחילה לדשדש, וצריך להאכיל את האוכלוסייה הגדולה בעולם. אבל זו בדיוק הסיבה מדוע סין, ברגע האמת לא תהסס - היא חייבת להראות שהיא אינה חלשה. לא כלפי פנים.
המפגינים עוברים את גבולות הלגיטימציה. כל עוד הם הפגינו נגד החוק זה היה קביל. דרישות נוספות הן משהו שהשלטון יכול להכיל. אבל להפגין עם דגל הכוכבים והפסים, לקרוא לדונלד טראמפ לשחרר את הונג קונג זו כבר בגידה.
בכל מדינה בעולם קריאה לשלטון זר לבוא ולשחרר חבל ארץ מידי השלטון החוקי נחשבת בגידה. בכל אופן, טראמפ לא יתערב. מעבר לשאלה הגדולה אם מי באמת הוא מזדהה בעימות הזה - עם ממשלת סין או המפגינים, אין לארצות הברית שום יכולת, או רצון לעשות משהו מעבר להביע את משאלתה שהנושא ייפתר בדרכי שלום.
בכל יום שעובר הקפיץ נדרך עוד קצת. המפגינים הצליחו בקרב הראשון, וכעת רוצים לנצל את המומנטום לנצח במלחמה, אבל המלחמה על עתידה של הונג קונג הוכרעה. היא תהיה סינית לטוב ולרע. השאלה היחידה כעת היא אם המערכה האחרונה תהיה של קרב אחרון, הרואי, אמיץ וחסר סיכוי - או כניעה.
ייתכן מאד שלטובת ההיסטוריה, לטובת עתיד שבו מחאות פרו-דמוקרטיות בסין יעשו את השינוי המקווה עדיף קרב הרואי, אבל לקרבות הרואיים יש מחיר כבד, שכרגע נראה שמהפגינים מוכנים לשלם אותו. אבל הרגע מתקרב שבו גם המשטר בבייג'ינג יהיה מוכן לשלם את המחיר בדמם של הצעירים האמיצים בהונג קונג.