מהפכות מתחילות בקרב המעמד הבינוני, לעתים אף באצולה, והן מונעות על ידי ציפיות הולכות וגוברות לשינוי ולשיפור. בסין, אחרי עשרות שנות שלטונו של מאו דזה דונג, המשטר הרצחני ביותר במספרים מוחלטים מכל רודנויות המאה ה-20, עלה דנג שיאופינג. אחרי מאבק קצר על השלטון ניצחו הרפורמיסטים בהנהגתו והחל לאט בהיסוס מסעה של המדינה המאוכלסת בעולם לשיקום.
היה היה: לכל הכתבות על האירועים הגדולים ששינו את העולם
דנג יצא לסינגפור, ללמוד מלי קואן יו, יצא לארצות הברית וסייר בבואינג, במרכז החלל ביוסטון ובקוקה קולה. כולם מקומות סמליים, המראים את סדר העדיפויות של סין החדשה. סיסמתו הייתה ארבע מודרניזציות: כלכלה, חקלאות, מדע וטכנולוגיה, ביטחון לאומי. ולכן, במידה מסוימת, זו אשמתו של דנג, שהציל את סין פעם אחר פעם, במה שיבוא בעקבות זאת.
עשור אחר כך, בזכות מדיניותו, יהיו צעירים עירוניים, משכילים, שאינם זוכרים את המוות ההמוני ברעב בזינוק הגדול קדימה, שגם מהפיכת התרבות מתעמעמת בזיכרונם. הם שאלו את עצמם מה עם מודרניזציה חמישית - דמוקרטיה - והחלו להתכנס בכיכר טיאננמן ב-15 באפריל 1989. בקיץ, ההמונים החלו לצאת אל הכיכרות. אלו אמנם כמה אלפים, אולי עשרות אלפים, במדינה הענקית הזו, אבל זו הייתה המחאה הראשונה והיא הועברה בשידור חי לכל רחבי העולם.
זו הייתה תקופה שאליה התנקזו התסכולים בגוש הקומוניסטי, מברית המועצות שבה מיכאיל גורבצ'וב הלך ואיבד את השליטה על האירועים; המדינות הבלטיות החלו להישמט מלפיתתה, המהוססת בשלב זה, של מוסקבה; בגרמניה המזרחית, בפולין, בהונגריה, צ'כוסלובקיה, רומניה המשטרים הוותיקים החלו להתנודד; עד תום השנה, כולן קרסו.
בסין היה אירוע נוסף, מעין מקבילה לרצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד בסרייבו, אירוע קטן לכאורה המניע אירועים חסרי מעצור. חו יאו באנג, ראש ממשלה רפורמיסט, הודח, אף שהיה בעל ברית של דנג. הצעירים חששו, לא בלי סיבה, שאולי ימי המאואיזם חוזרים. מצד שני, הם רצו להמשיך הלאה ולא להסתפק בשינויים שכבר עוברים על סין, אלא להפוך אותה לדמוקרטיה מלאה, לראשונה בהיסטוריה שלה. זה לא קרה.
דנג הזקן היסס והחל מאבק כוחות בתוך הנהגת סין. לאף מנהיג בסין המודרנית, אפילו לא מאו, מעולם לא הייתה העוצמה של היטלר או סטלין - אם כי כיום הנשיא שי הוא בעל עוצמה שאפילו למאו לא הייתה - ודנג עמד בפני אתגר ממשי: עמיתיו גינו אותו על שבגלל רעיונותיו המודרניים והמתקדמים באה הצרה הזו, והם צדקו.
שבעה שבועות נמשכו ההפגנות של הצעירים שרצו להפיל את השלטון, אך השלטון בבייג'ינג לא רצה ליפול והיה מוכן לנקוט אמצעים, שלא כמו השלטון במוסקבה. הטנקים של הארמיה ה-27 והארמיה ה-28 נכנסו לבייג'ינג ואדם אמיץ שייכנס להיסטוריה יעמוד מול טורי הטנקים ללא הועיל. המחאה נרמסה, דנג שרד את האתגר הגדול ביותר לשלטונו וסין תמשיך במסלול שהוא התווה לה.
30 שנה אחרי האירועים האלו, סין היא מעצמה מודרנית, ברוח חזונו של דנג. היא ממשיכה במאמציה לחיים טובים יותר לכל סיני, בזמן שהיא נותרה דיקטטורה חד-מפלגתית. העולם, ככל הנראה, היה שונה אילו האירועים היו מתגלגלים באופן מעט שונה.