שירות חשאי מיתולוגי ורצחני של מדינה אחת מממן ומארגן מבצע סודי במדינה שנייה, לכאורה נגד מדינה שלישית אבל למעשה כדי לפגוע במדינה רביעית. אלו היו מזימות בינלאומיות בזמן מלחמת ההתשה, וגיבורות אותן מזימות היו ברית המועצות, ארצות הברית, הודו וישראל.
לפני חמישים שנה, ב-28 באוגוסט 1969, כתב יו"ר הק.ג.ב., ארגון הביון הסובייטי, ולימים מנהיג ברית המועצות יורי אנדרופוב מסמך לוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, ובו הציע להתסיס את הרוחות בעולם המוסלמי - ספציפית בהודו - נגד ישראל. האמצעי: הפגנה שאותה יפיק ויממן הארגון. הק.ג.ב. ראה כמה יתרונות בפעולה, בראשן הלהטת הרוחות בהודו נגד ישראל וארצות הברית, והמסמך עצמו מרתק מכל כך הרבה זוויות, מהשקר המפורש הזועק בין פסקאותיו ועד עיתוי כתיבתו והשלכות פרסומו.
"ההצתה של המסגד המוסלמי אל-אקצא בירושלים על ידי ישראלים גרמה לתגובה חריפה בציבוריות ההודית", נכתב, "ב-26 באוגוסט שנה זו שאלה זו נידונה בפרלמנט של הודו ושר החוץ דינש סינג השמיע הכרזה שבה ציין כי 'הממשלה והעם של הודו מזועזעים עמוקות מן האירוע הזה'. בידי הרזידנטורה (הסוכן התושב החשאי במדינת יעד. א.נ.) של הקג"ב בהודו יש אפשרויות לארגן בהקשר זה הפגנת מחאה לפני בניין שגרירות ארה"ב בהודו שבה ישתתפו עד 20 אלף מוסלמים. העלות של ביצוע ההפגנה תהיה 5,000 רופיות הודיות ותכוסה מן האמצעים המוקצבים מטעם הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית לשם פעולות מיוחדות בהודו בשנים 1969-1971. מבקש לבחון. אנדרופוב". בצד שמאל של המסמך, בכתב יד, כתובות המילים: "יש לבצע. ברז'נייב" (מנהיג ברית המועצות אז).
לימים, נחשף המסמך החשאי, ושימש ב-1992 - ממש בערוב בימיה של ברית המועצות - את בוריס ילצין, נשיאה דאז, שביקש במשפט לאסור על קיומה של המפלגה הקומוניסטית. בית המשפט החוקתי לא קיבל את הדרישה, וכך ראינו לאורך השנים את גנאדי זיוגאנוב, מנהיג המפלגה הקומוניסטית, מבקש פעם אחר פעם להיבחר לנשיאות - בלא הצלחה.
המסמך הגיע לידי גדעון רמז ודוקטור איזבלה גינור, זוג חוקרים במכון טרומן שבאוניברסיטה העברית, שחלק מארכיוני ברית המועצות שסרקו במסגרת המחקר לספרם "המלחמה הסובייטית ישראלית 1967-1973" יצא לאור בהוצאת אוקספורד יוניברסיטי פרס. "אנדרופוב כותב דבר שהוא יודע, וקוראי המסמך יודעים, שהוא שקר מוחלט", הדגיש רמז בפני וואלה! NEWS, "הרי בשלב זה כבר ברור שלא ישראל או ישראלים (ברוסית אין הא הידיעה, על כן לא ברור אם ההאשמה בהצתת מסגד אל אקצה מופנית לישראלים כל שהם או ל'הישראלים' כלומר מדינת ישראל או שליחיה) ביצעו את ההצתה ב-21 באוגוסט 1969, אלא צעיר אוסטרלי תמהוני, נוצרי בשם מייקל רוהאן. אז מילא שהם מבקשים להשתמש באירוע לצרכים שלהם - זה מה שמדינות, ודאי ארגוני ביון, עושים - אבל מדוע לשקר במסמך פנימי? והרי כל מסמך סובייטי, ודאי בין אנדרופוב לפוליטביורו, הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, עובר כמה בדיקות. התשובה היא בדברים המיוחסים לאנדריי גרומיקו, מי שהיה שר החוץ של ברית המועצות - פעם ייפתחו גם הארכיונים, ויראו מה יש בהם. על כן צריך לנסח את הדברים כמו שאנחנו רוצים. כלומר, באורח תעמולתי".
ביקור נאצר במוסקבה, 1958
הודו לא הייתה אז אויבת של ברית המועצות. להיפך, זוהי תקופת שלטונה של אינדירה גנדי, והמשטר הסוציאליסטי בראשה גילה סובלנות כלפי המוסלמים (אחד ההבדלים המשמעותיים ביותר בין מפלגת הקונגרס, שבינתיים ירדה מגדולתה, ובין מפלגת התחייה ההינדית בראשות נרנדרה מודי. א.נ.). באותה עת גם לא היו מתחים מיוחדים בין מוסלמים להינדים מעל פני השטח, ולא בין הודו לברית המועצות.
אבל המטרה כמובן איננה הודו, אלא ארצות הברית וישראל (לישראל אז לא הייתה שגרירות בהודו, והיחסים בין המדינות היו גרועים עד התמוטטות הגוש המזרחי בתחילת שנות התשעים). "מדובר לא רק במאבק הבין-גושי בין ארצות הברית לברית המועצות", אמרה גינור, "הזירה אינה הודו או האיסלם או אפילו אל אקצה. הזירה היא תעלת סואץ. המלחמה אינה או אינה רק המלחמה הקרה, אלא מלחמת ההתשה. מה שברית המועצות רוצה יותר מכל היא לתקוע טריז בין ארצות הברית ובין ישראל, לצייר את ישראל כנטל בעיני וושינגטון - ודאי אם יש הפגנות ענק של מוסלמים בעולם נגד ישראל, מציתת המקום הקדוש לאסלאם, לכאורה".
הימים הם ימי מלחמת ההתשה. ישראל מקבלת תמיכה מארצות הברית, מצרים מברית המועצות, אבל הדברים אינם כה פשוטים מבחינת ישראל: אחרי תקופה שבה ספגה אש בקביעות, היא מתחילה להשיב מעין אש ארטילרית. "ארטילריה מעופפת", קראו לתקיפות חיל האוויר שהשמידו את סוללות הטילים נגד מטוסים מסוג סאם 2, ומוטטו את המורל המצרי מהצד המערבי של תעלת סואץ. את המחפורות המיועדות לטילים החדשים נגד מטוסים תספק ברית המועצות, אך תקיפות הסקייהוקים שהחלו ביולי 1969, חודש בלבד לפני המכתב של אנדרופוב, עוררו בעיות גם בצד הישראלי. המטוסים האמריקנים סופקו לישראל בתנאי שלא ישמשו לפעולות התקפיות. האם פגיעה ביעדים המצריים שמהם תוקפים את ישראל היא פעולה התקפית או הגנתית? תלוי בעיני המתבונן ובכתובתו - האם היא ממוקמת ברחוב בלפור בירושלים או בשדרות פנסילבניה בוושינגטון. העיתוי קריטי גם כן - בינואר 1969 הושבע ריצ'רד ניקסון, ואחת הפעולות האחרונות של קודמן, לינדון ג'ונסון, הייתה לאשר את מכירת הפנטומים החדשים והמתקדמים לישראל. הם יגיעו בספטמבר, מיד לאחר המכתב, ובמשורה - כל פעם זוג פנטומים.
"כבר באוגוסט 1969 החלה ברית המועצות לשלוח אנשי צבא למצרים, לא רק יועצים צבאיים כפי שהיה קודם לכן. בראשון באוגוסט החל גיוס הטייסים הסובייטיים למטוסים להעברת הציוד למצרים", אמר רמז, בעוד גנור הוסיפה כי "המחקר עד כה סבר שתחילת המעורבות הסובייטית הצבאית הגלויה, למשל העברת סוללות הטילים נגד מטוסים, היה רק בינואר 1970, אחרי הפצצות העומק בקהיר וביקור נאצר במוסקבה. אנחנו הוכחנו שהיא החלה קודם לכן".
ועל רקע זה נוצר המכתב. ברית המועצות מעוניינת לייצר לגיטימציה להתערבות הצבאית הגדולה שלה במצרים, ומה טוב מאשר ליצור דה-לגיטימציה לישראל, בעיני העולם המוסלמי כמובן, אבל בעיקר בעיני ארצות הברית, המדינה שבשלב זה היא כבר ספקית הנשק היחידה למעשה של ישראל, ודאי של מטוסי קרב? אין לדעת מה תשיג כל פעולה, כל טפטוף שייצר הק.ג.ב. ברחבי העולם, אבל הכול יחד, מקווה אנדרופוב, יביא לזרם. הפגנה של עשרות אלפי בני אדם הזועקים נגד ישראל מול שגרירות ארה"ב בהודו תקבל כמובן תהודה תקשורתית, וגם דיפלומטית, כשהשגריר ידווח עליה לממונים עליו. זה הרי תפקידו.
ארצות הברית אמנם הנחיתה זה עתה אדם על הירח, אבל היא שקועה עמוק בבוץ הוייטנאמי, ומשוסעת לגזרים בתוכה, עם פריחת תרבות הנגד. כך, למוסקבה יש סיבה לחשוב שאולי הקפיטליזם מגיע לשלב הסופי שלו, ויש לתת לו עוד דחיפה קטנה. אירופה המערבית מתחילה להתאושש, בקושי, מאירועי מאי 68 והקרע עם אמריקה עדיין קיים. אמריקה הלטינית, אפריקה ואסיה הן יותר פרו-סובייטיות מפרו-אמריקניות. הק.ג.ב, עם אחיו הקטנים והמסורים הסקוריטטה והשטאזי, מטפח את ארגוני הטרור הפועלים נגד המערב - החל מארגונים לאומיים כמו הפלסטינים והאירים, והמשך בטרור העירוני של השמאל הרדיקלי כמו הבריגדות האדומות והצבא האדום הגרמני (באדר-מיינהוף). קל מאוד בראי התקופה אז לצייר את ישראל כנטל על ארצות הברית והמערב הרוצה ביחסים טובים עם האסלאם והעולם הערבי.
הק.ג.ב. המשיך לממן פעילויות נגד ישראל ונגד המערב - קרלוס, למשל, מומן וגויס בידי הסובייטים וחלק ניכר מפעולותיו כוונו ישירות נגד ישראל. המאבק הבין-גושי המשיך, במלחמות באמצעות שליחים במזרח התיכון, אמריקה הלטינית ואסיה ובכל זירה אפשרית, מהמירוץ לחלל ועד מדליות זהב אולימפיות.
הפנטומים הגיעו, תקפו, והופלו על ידי מערכות הנשק החדשות שברית המועצות סיפקה למצרים. הפסקת אש הושגה, ומלחמת ההתשה הסתיימה רשמית. מיד עם השגת ההסכם החלה ברית המועצות להכין את הצבא המצרי למשימה מסובכת במיוחד - צליחת מכשול מים ונחיתה אמפיבית בצד השני, אך דבר חשוב עוד יותר אירע במקביל לחתימה - מצרים הפרה את ההסכם והחלה להזיז את מערכי הטילים נגד טילים אל גדות התעלה. זהו המערך שייתן לה את מעטפת ההגנה בפתיחת מלחמת יום הכיפורים, שלוש שנים אחר כך.
איננו יודעים אם אנדרופוב חשב ש-5,000 הרופיות היו השקעה משתלמת. זה היה מבצע קטן, אחד מרבים שניהלה מעצמת העל המפחידה בעולם אז נגד שלל יריבים, אמיתיים ומדומים. אנו יודעים שישראל הייתה מטרה חשובה לק.ג.ב. מאז הקמתה - ומהווה מטרה חשובה ליורשו, האפ.אס.בה. כעת, שנים אחרי שברית המועצות התפרקה, ואחרי שראש הק.ג.ב. אנדרופוב היה לשליט ברית המועצות, יושב על כסאו בקרמלין נשיא שהיה קצין בק.ג.ב. וראש האפ.אס.בה. גלגל ההיסטוריה ממשיך להסתובב.