קצת לפני שמונה וחצי בבוקר יום שקט בחג הסוכות, באוקטובר 2014, נכנס גבר בן 80, שש אלי קרב, בשער הקרייה. הוא עלה לקומה ה-14 במגדל המטכ"ל, שם המתין לו האלוף גדי איזנקוט. זה לא כבר הסתיים בעזה מבצע "צוק איתן". הדרום נועד להיות כן השיגור של השיחה במשרדו של איזנקוט, עם הפנים צפונה, לגבול לבנון, לחיזבאללה.
בגלגולו הקודם, השטוח, היה הבסיס מוכר היטב לאורח, משירותו שם בשנות ה-70, במפקדת אמ"ן, כראש ענף מבצעים מיוחדים וראש מחלקת איסוף - קצין המטה מעל לסיירת מטכ"ל - לאחר פיקוד על סיירת חטיבת ירושלים במלחמת ששת הימים ועל היחידה הטכנולוגית של חיל המודיעין בעקבותיה. ארבעה עשורים אחר כך, אפשר היה לחשוב בטעות שהזדמן למקום במסגרת יום הורים של אלופי המטכ"ל, הצעירים ממנו בדור אנושי ובשלושה דורות צבאיים. מה פתאום. הדור לא ידע את יוסף והוא לא בא להתרפק על העבר. זה היה ביקור מעשי מאוד, והשבוע - בשחזור מהימן - התברר שנודעה לו השפעה גורלית.
יוסי לנגוצקי, אלוף-משנה בדימוס שעוד באמצע העשור שעבר נקרא לשירות פעיל במילואים, גיאולוג מנוסה ומומחה מרכזי בגילוי מרבצי גז במזרח הים התיכון, זוכה במאבק משפטי מתוקשר על עשרות מיליוני שקלים, אינו אלמוני לציבור הישראלי. הוא שוטח את משנתו בסוגיות ביטחון ואנרגיה בפומבי, ברהיטות ובתקיפות. לנגוצקי אינו נחבא אל הכלים - הוא רק החביא את הכלים, וניצח על שכלולם, בתפקידיו המודיעיניים. נצר לאצולת - היפוכה של עצולת - העבודה הגופנית הקשה בארץ ישראל הישנה, בתקופת הבראשית של מפעלי ים המלח. מי שזוכר היטב את חוויות הילדות לצד בריטים וערבים. רק את הטורקים החמיץ, בשנים מעטות, למזלם.
איש ריב ומדון - גם מדונה לא תושיע מי שנקלע למריבה איתו - הוא לנגוצקי. בשניות יגיע לנקודת רתיחה. עד שיסיים לקרוא שורות אלה יתפוצץ פעמיים לכל רבע הסכמה ויודיע על ניתוק היחסים הדיפלומטיים לנצח, שיימשך לפחות עד לשיחה הבאה. על מיזגו אומרים האנגלים בחיבה, "נביחתו רעה מנשיכתו", אך מה בכך, כשמשימתו העיקרית של השומר היא התרעה שאויב בשער, או מתחתיו.
האמריקנים, שעידכנו בצבאם יחידות פשיטה, חילוץ בני ערובה ולחימה בטרור, מצאו בו בן-שיח מועיל כשכיהן כנספח אמ"ן בוושינגטון. לימים, בנסיבות אזרחיות, התחרטו כאשר לא שעו לאזהרותיו מפני פיגוע אווירי ואיבדו את מטוס פאן-אם מעל לוקרבי.
מנגנונים סולדים מנודניקים ועוד יותר מכך מנודניקים צודקים. לא שלנגוצקי תמיד צדק: בהתקפתו הרגשית על אלי זעירא, ראש אמ"ן במלחמת יום הכיפורים, הרחיק לכת בייחוס משקל עודף בשאננות האסונית של 1973 לממד המודיעיני ובתוכו לתפקודו האישי של זעירא. מדייק או מגזים, לרוב בכיוון הנכון, תמיד השקיע והתעקש. ואותו שבר נורא של 73, שאחריו שוב לא היו שורדיו מה שהיו לפניו, רבץ על מצפונו כתזכורת קבועה לא להחשות.
נלוו לכך שתי שאיפות ייצריות, אנושיות, לתיקון עוול ולהכרה ולהוקרה. אם ייחסו לו - לו! הוא שזנח את ענייניו ובא לתומו, כמו בכל מבצע ומלחמה וגיוס מאז תחילת שנות ה-50 - מניעים זרים, לא ירפה מהמשמיצים; ואם התעלמו מחלקו בהתרעה ובהצלחתה, לא יסתפק בתהילה קדומה של פרסי ביטחון ישראל ובהווה של דוקטור לשם כבוד.
ידידו אמיר דרורי, קצין שתקן וסגפן, בוגר המחזור הראשון של הפנימיה הצבאית, שנפצע קשה כמח"ט גולני במלחמת יום הכיפורים והיה אלוף פיקוד הצפון במלחמת לבנון - בפועל, כיווצו אותו שם שר הביטחון אריק שרון והרמטכ"ל רפול איתן לממדי קצין המבצעים של החזית - הזעיק אותו לסייע לו בהפעלת המצור על ביירות. הלקח שלו מהיכרותם, אמר דרורי אחרי ביירות, הוא שהפתגם "אין דבר העומד בפני הרצון" טעון תיקון, כי תקפותו חלקית מאד. הנוסח הנכון, הוסיף דרורי, בערך, הוא שאין דבר העומד בפני הלנגוצקי.
שנים לאחר שהאלוף דרורי פרש מצה"ל כסגן הרמטכ"ל - וכמסתבר, פחות משנה לפני מותו - הזדמן לו לפגוש ברמטכ"ל משה (בוגי) יעלון, שסיפר לו על בעיה שצה"ל מתקשה לפתור: מנהרות חדירה ונפץ של חמאס מתחת למוצבים בעזה ולאורך ציר פילדלפי. גבול ישראל היה עדיין פרוץ מכדי שמעקף תת-קרקעי שלו יהיה מאמץ כדאי. יש לי בשבילך מועמד מושלם ליועץ מנהרות, שיווק דרורי ליעלון את לנגוצקי: גם גיאולוג, גם אלוף-משנה, גם איש המבצעים המיוחדים של אמ"ן. הנקודה האחרונה נועדה לקסום ליעלון במיוחד, מתוקף בקיאותו בהווי המ"מ כמפקד סיירת מטכ"ל וראש אמ"ן. מ"מ, משמע הינעלות על משימה ורתימת כל המשאבים, בצבא ומחוצה לו, בלי מגבלות, להצלחתה; וכמובן, תחת סודיות כבדה.
יעלון קנה. לנגוצקי התנדב להתמנות ליועץ הרמטכ"ל ללחימה במנהרות, בכפיפות לסגן הרמטכ"ל דני חלוץ. במהרה התברר ללנגוצקי שנקלע למבוך של גופים ואלופים מקובעים, איש תחת גפנו ותחת טענתו. פיקוד הדרום, מינהל המחקר והפיתוח של אמצעי הלחימה, אמ"ן, זרוע היבשה, כל גורם וגישתו, ללא סמכות עליונה וריכוזית. יוזמות לנגוצקי נבלמו והתרעותיו מפני רעה גדולה הממשמשת ובאה הכעיסו את האוזניים שסירבו לשמוע. כשחפר לעצמו ברוב תיסכולו מנהרה לציבור, הקים נגדו אויב המונע בכוח עלבונו - יעלון. מרגע זה ואילך ברכתו של לנגוצקי לרעיונות, במיוחד מבית היוצר של המכון הגיאופיסי, הממשלתי, היתה להם לקללה. אם לנגוצקי בעד, צה"ל נגד; הנימוקים, מגוחכים ומרושעים, יפורסמו במועד אחר. כל השאר מתומצת בצמדי מלים: גלעד שליט, כרם שלום, צוק איתן.
החרם שהטיל יעלון על לנגוצקי לא מנע מאלוף פיקוד הצפון בני גנץ, לבדו בצמרת צה"ל אז, לפגוש אותו ולהקשיב ברצינות לאזהרותיו מפני מהדורה לבנונית של מנהרות עזה. אלא שלנגוצקי צדק מוקדם מדי, שני צעדים לפני המציאות. המצגת היסודית שהכין, עם טבלת סוגי הקרקע בכל אזור, המתינה בסיבוב שהאירועים ידביקו אותה.
מהרגע הראשון, לפני עשור וחצי, הטיף לנגוצקי להקמת מינהלת רב-תחומית כסמכות עליונה ללחימה במנהרות. זה נשמע פשוט ואינו מחייב הוכחה. ברור שאין טעם במאמצים נפרדים, שהחיכוך ביניהם שוחק ולא פורה. כשהאמריקנים הבינו שהקטלני באויביהם באפגניסטן ובעיראק אינו טנק או רובאי, אלא מטען מאולתר על ציר תנועת שיירה, הם הקימו מינהלת בין-זרועית, ג'יידו, בראשות גנרל בעל שלושה כוכבים ובכפיפות ישירה לתת שר ההגנה, המופקד בפנטגון על ההצטיידות. רק כך התגברו על תקנון מגושם של חוזים, ניסויים ואישורים, כדי לחסוך זמן השווה דמים.
זה לא היה חידוש מהפכני בתולדות האומות החמושות. כל מיזם גדול זקוק למנוע שאינו חדל לדחוף ופועל כנוגש עבדים זעוף-פנים כדי שסיכות הגמדים לא ירתקו את גוליבר אל ריצפת המשרד. גנרל לסלי גרובס, קצין חיל ההנדסה שפיקד על תוכנית מנהטן לייצור הפצצה הגרעינית. אדמירל היימן ריקובר והצוללת הגרעינית. ורנר פון בראון כמדען וג'יימס ווב כמנהל בהזנקת נאס"א להבאת אדם לירח ובחזרה. אלוף ישראל טל בבניית העוצמה המשוריינת שהכריעה (יחד עם חיל האוויר שנדרך כולו בשמונה שנותיו של מפקדו עזר ויצמן לקראת מבצע "מוקד") במלחמת ששת הימים ואחר כך בבניית הטנק "מרכבה". אלוף-משנה מנס פרת בהקמת הכור בדימונה, תחת הכנפיים הניהוליות של שמעון פרס במשרד הביטחון והחסות הכוללת של בן-גוריון.
כמובן, כאשר שרלטן ממנה את עצמו למוביל המיזם, התוצאה רעה (ולעתים טובה לאנושות) - היטלר בקרב על בריטניה בקיץ 1940. החוכמה היא מציאת מקצוען בדרג בכיר והתערבות מזערית בהחלטותיו. נדיר, אך קורה, שהמחליט העליון אינו סומך על איש תחתיו ומפנה קשב וזמן להחזיק במושכות במו ידיו. בפרשת המנהרות היה לחיזבאללה פרויקטור פיקח וסמכותי כזה: חסן נסראללה.
ההברקה של נסראללה לא היתה מקורית. היא הועתקה מאנואר סאדאת. זה בסדר: גם כשמח"ט הצנחנים אביב כוכבי הפתיע בשכם בפריצה לבתים מבעד לקירות, ולא בכניסה לפתחים ממולכדים, הוא לא התיימר להמציא את השיטה, רק לחדש רעיון קדום שנשכח עם השנים. יש ותחבולה עתיקה, יד שנייה ממצביא, יעילה מחדשה.
כמו סאדאת, שהכריז עד כדי שעמום שיצלח את התעלה כדי לזעזע את ישראל מקפאונה, והסתיר את ההפתעה המבצעית - מתי, איך, היכן - בתוך השקיפות האסטרטגית, היה גם נסראללה גלוי במדיניותו. בשני המקרים, בניגוד לסכין "ברברוסה" שהיטלר נעץ בחזהו של סטאלין או למכת-המחץ על פרל הרבור בעיצומם של מגעים מדיניים, לא הופר פתאום שלום רשמי אם גם שברירי בהתקפה בוגדנית. מה כבר יכול להיות סודי בפשיטה, בהפרזת-מה בפלישה, המוצבת כדגל במרכז נאומים ואיומים. היא מרגילה את הגייסות לחכות לפקודה ואת ישראל לתהות אם זאת הסחת דעת, הונאה ולוחמה פסיכולוגית.
פרקליט המדינה הקודם, משה לדור, סיפר פעם על חווייתו במבדקי צוות אוויר, לקראת גיוס החובה. על לוח גדול נכתבו בערבוביה כל המספרים, מ-1 עד 100, והוא התבקש לאתר אותם ולהכריז עליהם. כך עשה, עד שלחרדתו לא הצליח לזהות את 49. הוא חלף בעיניו על כל המספרים, ריבוע אחר ריבוע, שורה תחת שורה, ואין 49. שנייה לפני שנואש, גילה שהמספר מרוח במלוא גודלו ברקע הלוח כולו, בנוכחות ענקית מכדי שיבחינו בה. (לדור ויתר על קורס הטיס, אך העמיד לדין את אהוד אולמרט). באוויר, על הקרקע ומתחתיה יש ש-49 כזה בולט עד כדי שמתרגלים לא לראותו.
ארוכה הדרך מחשד - גם חשד שהחשוד עצמו מעורר במודע - לאישום ולהרשעה. נסראללה לא רק הודיע מראש שבמלחמה הבאה לא יסתפק בהגנת דרום לבנון וכי יכבוש נתחים מהגליל; הוא גם הפיץ הדמייה מוסרטת של המערכה. הנה גולשים הפולשים לחלק המערבי של גזרת אוגדה 91, בסיוע אגפי מהים, וכובשים מוצבים וישובים. עד שיסולקו משם, ישחררו אדמה, יפילו חללים ויפגעו אנושות ביוקרת ישראל ובתחושת הביטחה של אזרחיה.
כשלנגוצקי בא לפגוש את איזנקוט, כדי לדרבן אותו להיערך למנהרות בצפון, האורח לא ידע מה שהמארח יודע. בחודש יוני 2013, כסגן רמטכ"ל טרי לאחר חומש כאלוף פיקוד הצפון, ביקר איזנקוט, לצד שר הביטחון יעלון, בגזרה שנחקקה בו עוד כלוחם ומפקד בגולני וכקצין המבצעים הפיקודי - באוגדה 91. הגבול היה שקט כמו בשבע השנים הקודמות ואיזנקוט תהה מה יוכלו לחדש לו האוגדונר מוני כץ, כיום אלוף מפקדת העומק, וקצין המודיעין המוכשר שלו יוסי שריאל. מיוסי עד יוסי.
כץ ושריאל רקחו סימנים מעידים, מתובלים בניסיון לבנוני, למסקנה הרת משמעות: נסראללה עוטף סמוי בתוך גלוי. ברשימת היכולות שלו נמצאים רבבות הרקטות והטילים שנועדו להלום בעורף הישראלי רק במקום השלישי. במקום השני - תוכנית הדיוק, שתעניק לראשי-קרב נבחרים של טילים כושר פגיעה בבסיסי חיל האוויר ובמטרות תשתית, כדי לשתק פעילות צבאית ומשקית חיונית בימים הראשונים, הקובעים, של המערכה. ובמקום הראשון: המנהרות, הנשק הסודי במבצע המוצהר של כיבוש הגליל. סוד כפול - עיקר הכוח יגיח מתחת לקרקע וגזרת הפעולה תהיה גם מזרחית מזו שבסרטוני התעמולה. במונחי היערכות האוגדה, לא רק חטיבה 300 של ראש הנקרה וזרעית, אלא גם חטיבה 769 של מטולה וקריית שמונה.
כמעט שנה וחצי המתינו בצפון (אלוף הפיקוד יאיר גולן, לשעבר בין השאר מפקד אוגדה 91) ובמטכ"ל (הרמטכ"ל גנץ, סגנו איזנקוט, ראש אמ"ן כוכבי) שהאינטואיציה תעובה באינטליגנציה. לנגוצקי בא לאיזנקוט בדיוק בזמן. כל עוד הסתמכו הסימנים רק על הגיונו המשוער של האויב, על ניתוח הקרקע ועל היקש מחמאס עזה לחיזבאללה לבנון, לא היתה בה תועלת מיידית. כשהצטרפו אליה תושבי הספר, שדימו לשמוע רעשי כורים מתחת לשדותיהם ולבתיהם אך התבדו שוב ושוב בבדיקות קפדניות, אף היה גלום בה נזק מסויים. אי אפשר להיות מוכן תמיד לכל מצב; משאבים המופנים לאזעקות שווא חסרים במקומות נחוצים יותר והקפצות סרק מקהות את החושים ומעצימות את הספקנות לקראת התרעות אמת.
בסוף יולי 2014 נכנס ראובן ריבלין לתפקידו כנשיא המדינה. ריבלין הוא חבר ילדות של לנגוצקי, שכנו בירושלים באותם ימים רחוקים. בצהרי 1 באוקטובר סר לנגוצקי למשכן הנשיא וקבל באוזניו על התנכרות המערכת הצבאית לאזהרותיו; גם לתחקירי "צוק איתן" לא הוזמן. שר הביטחון, אין לשכוח, כי הוא לא שכח, היה אויבו הנחוש של לנגוצקי, יעלון. מעמדו של הנשיא ורשת קשריו מאפשרים לו - לריבלין כמו לפרס לפניו - לדלג גם מעל למשוכה כזו. לנגוצקי הוזמן לאיזנקוט.
סגן הרמטכ"ל, חודש וחצי לפני שיעלון החתים את נתניהו על קידומו לרמטכ"ל, היה חופשי להקשיב ולשאול יותר מאשר לדבר ולעדכן. נסראללה גזר מידור קיצוני על תוכנית המנהרות. מספר שותפי הסוד אצלו היה קטן. כנגד הקומץ בביירות, התמדר גם הקומץ בתל אביב. נראה שבלבנון הניחו שבישראל, למרות יכולתה המופגנת לחדירה מודיעינית ומאמציה לאיתור חפירות, לא יודעים. ובישראל הניחו שבלבנון לא יודעים שבישראל יודעים.
השיטה, חפר לנגוצקי לאיזנקוט, מוכרחה להיות מינהלת לחימה באיום המנהרות, מלב"ם. יהיו לה שלוש זרועות - מודיעינית, טכנולוגית ומבצעית - שמיגוון ההתמחויות והאיושים בהן פורט. הכי חשוב: ראש המינהלת יהיה כפוף לסגן הרמטכ"ל, שדלתו תהיה פתוחה בפניו בכל עת ושלדברו, כראש מטהו של הרמטכ"ל לבניין הכוח, נשמעים גם קצינים מבוצרים, גאוותנים ומסוכסכים.
שם אחד שהפריח לנגוצקי לחלל השיחה התנחל בתודעתו של איזנקוט: אופנהיימר. "מי יהיה אופנהיימר שלך? אתה צריך אופנהיימר!" הדגיש לנגוצקי. הוא התייחס לג'יי רוברט אופנהיימר, המדען הראשי של תוכנית מנהטן. ייתכן שטעה: היה עליו לנקוב בשמו של גנרל גרובס, מפקד המיזם, לא להתמקד בדוקטור אופנהיימר. כך או כך, אופנהיימר או ריקובר או טליק, המסר נקלט. מבוקש מוביל-על, שהכל סרים למרותו.
כשיצא לנגוצקי, והריץ נוסח כתוב של הצעתו, חיפש איזנקוט סביבו ומתחתיו את אופנהיימר שלו ולבסוף מצא אותו במראה. הוא החליט לרכז אישית, למרות העומס הכבד של ניהול הצבא, את הלחימה במנהרות. כשהתמנה לרמטכ"ל התמיד בכך ולא כידרר את הטיפול באיום התת-קרקעי לסגניו, גולן וכוכבי.
לכאורה, עניין טבעי, מתבקש, מה מיוחד בכך. למעשה, במוטת השליטה ובנפח הבעיות ובנטל האחריות של רמטכ"ל, שליפת נושא אחד מתוך רבים להתעמקות אישית ולמעקב שיטתי היא אמירה חזקה. מפתה יותר לעסוק באתגרים המיידיים, שצרימה בהם תצלה את הרמטכ"ל בקבינט ובתקשורת; ואם לא ברקטות מעזה, מחציתה האחרת של היממה הרי מלאה במבצעי המערכה שבין המלחמות, מב"ם. לא מוכרחים גם מלב"ם, לא בדרג הפיקודי העליון בצבא.
איזנקוט חשב אחרת. הוא ריכז צוות של אלופים מעטים - ראשיהם של אגפי המודיעין, התכנון והמבצעים; מפקד חיל האוויר (אמיר אשל ולאחריו עמיקם נורקין); אלופי הפיקודים - בנפרד - בדרום (איל זמיר והרצי הלוי) ובצפון (יואל סטריק). נקבע חיץ גם בין המעבדות בדרום ובצפון. לחמו בחמאס כאילו אין לבנון ובחיזבאללה כאילו אין עזה.
היה גם פרט קטן, כסף. ההשקעה הגדולה באיתור המנהרות ובמציאת התשובות ובניסוי הפתרונות הגיעה ממקור עיקרי אחד: הסכם הגרעין של המעצמות עם איראן בקיץ 2015, רבעון לאחר כניסת איזנקוט לתפקידו. ברק אובמה ושותפיו, על אפו וחמתו של נתניהו, סייעו לצה"ל להציל את ישראל מהשיגיון שעמד להפיל אותה למנהרות נסראללה. עם שותפו הבכיר, דונלד טראמפ, מאיים עכשיו נתניהו שוב להוליך את ישראל לפח שממנו נחלצה.
בקיץ 2016 שוחח לנגוצקי שוב עם איזנקוט. הרמטכ"ל נאלץ גם הפעם לקלוט בלי לפלוט. הוא הסתיר מלנגוצקי, שהמשיך להתריע מעל כל במה, שהמידע ההולך ומצטבר מאשר את החשדות: נסראללה מתכנן להפליש לגליל, במניפת צירים תת-קרקעיים, אלפי לוחמים. חטיבה מוגברת, כמעט אוגדה, לצורך ההישג המעשי והתודעתי - שתי הארמיות של סאדאת ב-6 באוקטובר.
איזנקוט עמד לסיים את כהונתו ב-31 בדצמבר אשתקד. בגלל ההשתהות בהחלטה על מינוי יורשו, כוכבי, הוארך שירותו בשבועיים. ככל שמנהרת הזמן התקרבה לחילופי הרמטכ"ל, בשלו התנאים למה שהמשטרה בחקירותיה מכנה "פרוץ", המעבר לשלב הגלוי. בשטח נדרכו לכך האלוף סטריק ומפקד אוגדה 91, תא"ל רפי מילוא, מהמפקדים הקרביים הנבונים והנועזים ביותר בעיני איזנקוט. הם שהובילו בדצמבר את מבצע הסיכול חוסך המלחמה "מגן צפוני", שהקבינט אישר ברוב של שבעה נגד אביגדור ליברמן אחד, שלא הצליח לנמק את הסתייגותו.
ישראלים השוהים בוושינגטון, מושבו של איזנקוט עד לסוף הקיץ, שמעו אותו אומר כשהתפרסמה גיחתו של מילוא לאורך אחת המנהרות, בלי אישור ותיאום וחיפוי וכוננות הסלמה, כי אילו התרחש האירוע בתקופתו, היה הרמטכ"ל איזנקוט מזמן אליו את האוגדונר המסתער, מודיע לו בנוכחות הקצונה הבכירה שהוא גוזר עליו נזיפה חמורה ואז מסתגר איתו בחדרו ומדביק נשיקה למיצחו הפולש לקרקפתו. לא סטירה ולא סתירה, בעיני איזנקוט.
כמקובל בארגון הצבאי הנוסע הלאה, הרמטכ"ל הקודם הוא כבר זכרון מתרחק. המלך השתחרר, יחי המלך, ולכוכבי רעיונות אחרים, אנשים אחרים. אתמול מינה את תת-אלוף יעקב בנג'ו, ראש חטיבת תורה והדרכה באגף המבצעים, למפקד הגיס הצפוני. מינוי סביר, של השריונאי היחיד במטכ"ל המיועד לפקד על כוחות במלחמה - שלושת האלופים האחרים, שפיקדו לפניו על אוגדה 36 בצפון, משרתים בתפקידי מטה, זמיר כסגן רמטכ"ל, תמיר הימן כראש אמ"ן, יצחק תורג'מן כראש אגף הטכנו-לוגיסטיקה בכפיפות לקצין החי"ר סטריק בזרוע היבשה - אבל מסורבל מכיוון אחר, כי שוב אלוף הכפוף בשגרה לאלוף, ראש אמ"ץ אהרן חליווה. יש לכך תקדים בן 20: דורון אלמוג, באותו כפל תפקידים של רח"ט תוה"ד ומפקד גיס.
השינוי המהותי הנחוץ לצה"ל הוא מינוי ראש אג"ם חזק, כחיבור של ראשי האגפים המופקדים כיום על מבצעים ותכנון - אלוף שיחזיר לממדיו הטבעיים את ראש חטיבת המבצעים ויאזן את מטוטלת התכנון המבצעי, הנוטה בשנים האחרונות לטובת הפיקודים המרחביים ולרעת המטכ"ל. בקצונה הבכירה יש גם הסבורים שלנוכח אויבים בסדר-גודל של חיזבאללה וחמאס, כשהמשטרים בירדן ובמצרים יציבים, אין צורך באוגדות קבועות כה רבות ומוטב לחזור למבנה שקדם למלחמת ששת הימים - אוגדות משימתיות, עם מפקדות המתמחות בגזרות ידועות ומקבלות חטיבות לפי המתאר המלחמתי המתממש. כך, להבדיל מסגירת אוגדות מטעמי מחסור תקציבי - שוב בגלל איראן - שהיא צרה צרורה ומצערת. מי שמקצץ בסדר-הכוחות היבשתי עצמו, בתקווה שהמלחמה הקצרה תייתר אותו, עלול להיקלע למצוקה כשהתוכניות היפות יפגשו מציאות שתסרב להתנהג לפיהן.
המנהרה האחרונה מתוך שש של חיזבאללה נחשפה יומיים לפני תום כהונתו של איזנקוט. הוא המריא לוושינגטון לפני שהספיק להתקשר ללנגוצקי, להודות לו על תרומתו החיונית, להתנצל - הוא הרי יבין, כקצין מודיעין - שלא שיתף אותו בסוד ולהעניק לו הקדשה חמה על תמונת הרמטכ"ל המשתלשל במעמקי מנהרת חיזבאללה. זה בוודאי יקרה בשובו ארצה.
בגיל 85 מחדש עדיין לנגוצקי מעת לעת את מלאי כעסיו. הוא נוטר, בין השאר ובגלל ההווה, לבנימין נתניהו, שאחיו יוני נמצא מתחתיו במדרג של אמ"ן כשפיקד על סיירת מטכ"ל. אל רמ"ח איסוף לנגוצקי באו קציני היחידה להתלונן על תפקודו של מפקדם והניעו בכך את מהלך ההדחה שנקטע באנטבה. בפרינסטון, ביום הולדתה ה-200 של אמריקה, קיבל אל"מ לנגוצקי מהקרייה את ההודעה המרה על מות יוני. כשטילפן לאחיו בבוסטון, כפי שהוטל עליו, התברר שכבר הקדימו אותו. זעמו של לנגוצקי על נתניהו, שהתנכר לו לימים, אינו פוליטי: באותה מידה הוא כועס על אהוד ברק, ידידו מימי המבצעים המיוחדים.
היתה לו השבוע, ללנגוצקי, שעת נחת, כשהתברר לו כמעט במקרה שעמלו בפרשת המנהרות לא היה לחינם ושהסמכות הצבאית הגבוהה ביותר של אותה עת מאשרת זאת ומבקשת לכבדו. שיגעון לדבר אחד אינו הולם ניהול מדינה, או צבא, אבל בלי שגעונות כאלה הדבר האחד עלול להתרומם לפתע מרבצו ולצלוח תעלות, או להגיח ממנהרות.
כשהרמטכ"ל משה דיין סיים את כהונתו הארוכה ויצא ללימודים, לא התחשק לו להשתחרר - הוא הוריד את עצמו לדרגת אלוף והציע, רק זה היה חסר לרב-אלוף החדש חיים לסקוב, לחזור לצבא ולכהן כמפקד בית הספר לקצינים בה"ד 1, תפקיד של אלוף-משנה. איזנקוט, אילו השתעשע בתעלול דייני, היה יכול להישאר בצה"ל, ולו גם כאזרח, כנשיא המכללות הצבאיות, או כראש מחלקת היסטוריה. רק תלמיד סקרן ושקדן כמותו של תולדות כוח המגן העברי היה מסוגל לעשות צדק עם האלוף המקופח (בידי דיין) יצחק פונדק ולצקת תוכן ברעיונותיו של לנגוצקי.
קלישאת האיש הנכון במקום הנכון בזמן הנכון נכונה רק חלקית. כדי שהאיש הנכון יצליח, עליו לפגוש עוד איש נכון, החופר את המחצית הנגדית של המנהרה בדיוק מולו. הפטיש של הלנגוצקים מוכרח להכות בסדן של האיזנקוטים.
אילו רק היה לצה"ל לפני מלחמת יום הכיפורים, בתקופת השאננות של שר הביטחון דיין, הממשלה והמטכ"ל, איזה גדי איזנקוט שיתבונן מבעד לכוונת בסאדאת ויתייחס אליו ברצינות - ההיסטוריה כולה היתה זורמת באפיק אחר.