עידן הגבורה: ההרפתקנים שתקעו דגל בסוף העולם

"דרושים גברים למסע מסוכן. שכר זעום, קור עז, חודשים ארוכים של אפלה מוחלטת, סכנה מתמדת. החזרה בשלום מוטלת בספק. כבוד והוקרה במקרה של הצלחה"

כמה מכם היו מגישים מועמדות למשרה? תיאור התפקיד הזה הופץ ב-1914 על ידי ארנסט שקלטון, שציפה לכמה עשרות מתנדבים, ברמות שונות של שפיות, שמתוכם יבחר כ-30 אנשי צוות למשלחת שתצא עם ספינתו ENDURANCE (סיבולת, עמידות) לחצות את אנטרקטיקה. בפועל, לא פחות מ-5,000 בני אדם מאנגליה רצו בכל ליבם לצאת למסע עתיר הסכנות והתלאות - למען ההרפתקה, הכבוד והאפשרות לתהילת נצח.

עד 1800 כמעט והושלם מיפוי מי העולם. האיים התגלו, ופרט לאזורים העוינים ביותר שורטטו קווי החוף של היבשות. נותר רק למצוא, אם יש כזה, את שני הנתיבים המקצרים את הדרך מאירופה לאסיה, מהאוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט - המעבר הצפון-מזרחי והמעבר הצפון-מערבי. הראשונים שהגיעו עשו זאת כדי למצוא קיצור דרך צמוד לרוסיה או לקנדה, שיאפשר גישה מהירה לאוצרות אסיה ללא הצורך המתיש לעקוף את כל אמריקה ולעבור בכף הורן הדרומי ובנתיבים שבשליטת הפורטוגלים והספרדים כדי להגיע לאוקיינוס השקט.

עידן הגבורה נקרא כך בצדק: גברים שיצאו לקצה המרוחק והקפוא של העולם, שאפו להיות הראשונים להציב דגל בקוטב הצפוני או הדרומי - ומתו ברובם בדרך. המניע הראשי, כרגיל: כלכלי, עם קורטוב תהילה אישית וגאווה לאומית. ב-1553 הפליג יו וילובי האנגלי במימון חברה שנקראה, בצדק, "חברת הסוחרים ההרפתקנים", בניסיון למצוא את המעבר הצפון-מזרחי, הוא הגיע לחצי האי נוביה זמליה שבצפון רוסיה, ובסוף הקיץ החליט לחזור ללפלנד ולנסות שוב בקיץ (או מה שמכונה "קיץ" בקווי הרוחב האלה). הוא דחה מדי את הפלגתו, נלכד בקרח, הצידה נגמרה, והוא וכל אנשיו מתו מקור ורעב. הם לא יהיו האחרונים. ניסיון נוסף נכשל, ובשלישי, בשנת 1580, שוב נספו כל אנשי הצות של שתי הספינות שיצאו. האנגלים חדלו לנסות לאחר שורת הכשלונות הזו, והבאים בתור היו ההולנדים: ויליאם ברנטס (על שמו ים ברנטס) הגיע ב-1596 צפונה יותר מכל אדם לפניו. צוותו נלכד בקרח, בנה בקתה וניסה לשרוד. מחציתו הצליחו, השאר, ובהם ברנטס עצמו, מתו. היו שחשבו, וזה מאוד הגיוני, שמפרץ הדסון בניו יורק הוא תחילת המעבר הצפון-מערבי הנכסף. מרטין פרובישר חקר אותו והגיע למבוי סתום, הנרי הדסון חקר את המפרץ הנקרא היום על שמו, העביר בו חורף ורצה להמשיך במחקר באביב. הצוות חלק על דעתו, הוריד אותו ואת בנו, יחד עם חמישה ימאים נאמנים נוספים, לסירה פתוחה, והם נעלמו לעד. היו משלחות נוספות, שבתמצית כל סיפוריהן היו גבורה, קור, מאמץ בלתי אנושי - וכשלונות מפוארים.

המלחמה הקפואה: דובי הקוטב הריחו דם וכסף

בריטניה, יורשתה של אנגליה, שבה לתמונה עם עלייתה למעמד מעצמה ימית. היה קריטי לה להכיר כל נתיב מרכזי בים - ולשלוט בו. ב-1773 חדרה משלחת לקו הרוחב 80 מעלות צפון, עשר מעלות בלבד מהקוטב הצפוני, אך לא יכלה להמשיך עוד. המלח הזוטר ביותר בצוות, אגב, בן 16 בלבד, נקרא הורשיו נלסון, לימים גיבור קרב טרפלגר. ג'יימס קוק הדגול ניסה חמש שנים אחר כך, עבר דרך מיצר ברינג, אבל נעצר בקיר הקרח.

במקביל, החלו מסעות חקר לאורך חוף אלסקה, והקצה המערבי של המעבר הצפוני-מערבי הפך למוכר יותר. עלתה ההשערה, הנכונה, שניתן יהיה בשנה חמימה במיוחד, שבה הקרח נמס, להעביר ספינה דרך המיצר. התגלה מעבר, מיצר לנקסטר, שרק 160 קילומטרים הפרידו בינו לבין ים בופורט, כך שאם תימצא דרך בין הקרח והאיים סוף סוף ייכבש המעבר.

אחרי כישלונות המאות הקודמות, מתכננים הבריטים ב-1844 את אם כל המשלחות. בראש: סיר ג'ון פרנקלין, חוקר מנוסה שהיה באלסקה והפליג לים בופורט. הוא כבר בן 60, בצי מגיל 15, הפליג לאוסטרליה ולחם עם נלסון, אבל להוט לצאת. הוא מקבל שתי אוניות קוטב נפלאות, ארבוס וטרור, ששימשו במשלחות המצליחות של ג'יימס רוס, שחקר את אנטארקטיקה ארבע שנים תמימות וחזר שנה קודם לכן, ושעל שמו נקראו ים רוס, כלב הים רוס, מכתש בירח ומדף רוס, מדף הקרח הגדול ביותר באנטארקטיקה. סימנים טובים. הם מצטיידים במיטב הציוד והמזון ויוצאים לדרך, עוברים במצר לנקסטר בלי בעיות, מעבירים את החורף באי, ממשיכים דרך מה שייקרא מיצר פרנקלין ונתקעים בקרח, באמצע הדרך בין האוקינוס האטלנטי לשקט. כשמגיע האביב והקרח אמור להינמס ולשחרר את האוניות שום דבר לא קורה. הם לכודים 18 חודשים. המזון אוזל. ציוד הרפואה גם. פרנקלין מת ב-22 באפריל 1848, ארבע שנים לאחר שיצאו לדרך. 105 ניצולים מנסים להתקדם דרומה, לכיוון אמריקה. הם גוררים סירות על הקרח בשממה של צפון קנדה, ללא מזון, ומתחננים בפני האינואיט (האסקימואים) שיאכילו אותם, אך גם הם רעבים. אחד-אחד הם נפלו וגוועו תוך כדי הליכה וזחילה. איש לא חזר. גורלם הנורא ריפה סופית את ידי הבריטים. המחקר מעתה יעבור לסקנדינבים.

בסופו של דבר, דווקא המעבר הצפון-מזרחי יימצא ראשון, במי אוקיינוס הקרח הרוסי, והחוקר שיצליח לשוט בו - זה יקרה רק ב-1878-9 - לכל אורכו יהיה ברון שבדי בשם נילס אדולף אולף נורדנשלד. הוא יצא מנורבגיה בספינה וגה, שכבר מונעת בקיטור וזה יתרון עצום, נתקע אף הוא בקרח אבל שרד, ובבוא האביב השתחררה הספינה והוא הצליח להגיע לאוקיינוס השקט. אחרי דור, בשנת 1915, עשתה ספינה את המסלול ההפוך, במסלול שמשמש כיום רק צוללות, ספינות מלחמה ושוברות קרח, לפחות עד שההתחממות הגלובלית תמיס את כל הקרחונים, והמאבק הגלובלי על הקוטב ומשאביו יתחמם ויגיע לנקודת רתיחה.

והמעבר הצפון-מערבי? 300 שנה ויותר חיפשו אותו והתייאשו - אולי הוא לא קיים כלל? - עד שהגיע חוקר אוקיינוסים אמריקני בשם מתיו מורי עם תיאוריה פשוטה והגיונית: הוא מצא צלצלים של אוניות מהאוקיינוס השקט בגוף לוויתנים שנלכדו באוקיינוס האטלנטי ולהיפך. ומכיוון שהלוויתן הוא יונק, וצריך לעלות אל פני המים כדי לנשום, וכף הורן מכוסה קרח חלק מהשנה, חייב להיות מעבר מהיר בין האוקיינוסים, בארכיפלג הקרח הקנדי. האדם הראשון שיפליג לכל אורך המעבר יהיה נורבגי ושמו רואלד אנגלברט גראבנינג אמונדסן. זה לקח לו שלוש שנים - כל חורף הוא הפסיק את ההתקדמות והמתין לאביב, אבל לבסוף, בשנת 1903, הוא הצליח במשימה שהכשילה את גדולי הימאים והחוקרים בהיסטוריה. אמונדסן עוד יככב בהיסטוריה של עידן הגבורה.

אחרי כיבוש נתיבי הים יגיע תור הנקודה החמקמקה הזו, הקוטב הצפוני. רוברט פירי האמריקני נולד ב-1856 והצטרף לצי בגיל 25 כמהנדס. ביומנו מאותה שנה אנו מגלים שהחליט להגיע ראשון לקוטב, אך ראשית צריך להתאמן: ב-1886 הוא מקבל חצי שנה חופש ו-500 דולר מאמא ויוצא לחצות את גרינלנד. הוא לוקח מזחלת, רע לדרך ונכנס ממערב, אך אחרי 150 קילומטרים הצידה אוזלת והם חוזרים. כישלון, אבל זו החדירה השנייה במרחקה לתוך גרינלנד עד אז. שנה אחר כך הוא נדרש לצאת לניקרגואה לחקור את מה שלימים תהיה תעלת פנמה, הוא הולך לקנות כובע, פוגש בחנות מוכר שחור ושוכר אותו כמשרתו ועוזרו. מתיו הנסון ילווה אותו בכל מסעותיו ויהיה האדם החשוב ביותר במשלחותיו.

פירי מתחתן עם ג'וזפין, וב-23 שנות נישואיהם הראשונות הם מבלים יחד במצטבר שלוש שנים בגלל מסעותיו. רומן שהיה לו עם אינואיטית, אגב, נמשך שנים ארוכות, ומכל אישה נולדו לו שני ילדים. הוא יצא למשלחת נוספת לגרינלנד בשנת 1891. הוא ואמונדסן הם הראשונים הלומדים מהילידים האינואיטים כיצד הם מכינים את פרוותיהם, כיצד הם בונים איגלו (שגם משמר חום יותר מהאוהלים וגם מייתר את הצורך לסחוב אותם), כיצד בוחרים כלבי מזחלת ובמה מאכילים אותם. המשלחת השלישית לגרינלנד תימשך ארבע שנים, בין 1898 ל-1902, ובה היה לאדם שהרחיק צפונה יותר מכל אדם לבן לפניו. השלב הבא הוא כמובן הקוטב, שאליו הוא מנסה להגיע ב-1905-1906, לטענתו ממש קרוב, 87 מעלות צפון, אבל נאלץ לחזור כשהוא בקושי שורד.

ב-6 ביולי 1908, בגיל 44 שמסמן את ההזדמנות האחרונה שלו, יוצאת המשלחת מניו יורק ומעבירה את החורף באי אלסמיר שבחוג הקוטב הקנדי. הם יוצאים לפריצה הסופית לקוטב ב-1 במרץ 1909. משלחות הסיוע המשניות חוזרות, כמתוכנן, ובסופו של דבר יוצא פירי אל החלק האחרון עם הנסון הנאמן וארבעה אינואיטים בשמות המופלאים Ootah, Egigingwah, Seegloo, Ooqueah. אף אחד מהם לא יודע לנווט, אך לטענתו הוא הגיע לקוטב ב-6 באפריל. הטענה שלו שנויה במחלוקת עד עצם היום הזה, אבל בהיסטוריה, לאחר קרב מול אמריקני אחר בשם ד"ר פרדריק קוק, שטען שהוא הגיע לקוטב כמה ימים קודם, התקבע פירי ככובש הקוטב הצפוני. הוא הפך לגיבור אמריקני, מונה לסגן אדמירל, פרש באותו יום וקיבל שלל כיבודים עד יום מותו. "בלי ספק הנחוש ביותר, ככל הנראה המצליח ביותר וייתכן הבלתי נעים ביותר מכל חוקרי הקוטב לדורותיהם", תואר.

לא שחייבים להיות בלתי נעימים כדי להנהיג. מתחרהו הגדול של פירי היה פריטיוף ננסן הנורווגי, יליד 1861, אלוף העולם בהחלקה על הקרח שחצה בגיל 27 את גרינלנד בגלישה ממערב למזרח. הוא גילה שיש זרם בים הקרח הצפוני לכיוון צפון, המאפשר לאוניה להיסחף איתו. הוא תכנן את האוניה fram - קדימה - כך שקורותיה כפופות כלפי פנים ולא חוץ, תכנון שימנע את התבקעותה בלחץ הקרח האדיר ויגרום לה להתרומם מעלה, ויצא ב-1893 לקוטב. הזרם לא הביא אותו מספיק קרוב, והוא המשיך על מגלשים וכמעט הגיע, אך נאלץ לחזור. בחורף הוא וצוותו שרדו באוהל עשוי מעורות סוסי ים, צדו דובים למאכל וחזרו לאחר שלוש שנים לנורבגיה. הוא חקר את סיביר וגרינלנד, הפך לדיפלומט - נציב חבר הלאומים לענייני פליטים - המציא את "דרכון ננסן" שאיפשר לפליטים ועקורים שמדינותיהם לא קיימות יותר להגר לאחר מלחמת העולם הראשונה, וקיבל על כך פרס נובל לשלום.

פראם לא סיימה את תפקידה ההיסטורי, והפכה לכוכבת המסע הבא, המוצלח, לכיבוש הקוטב הדרומי, בראשות אמונדסן. יליד 1872, שאמו רצתה שיהיה רופא והוא החל ללמוד אבל עזב מיד לאחר שהוריו מתו, מכר את ספרי הרפואה ויצא לחיי הרפתקאות, בהשראת גיבורו ננסן. הוא היה שיטתי ומסודר, ולמד באמצעות ירידה לים בספינה לציד כלבי ים. לאחר שלוש שנים, כשהוא בן 25, הוא הצטרף כחובל ראשון למשלחת חקר בלגית לאנטארקטיקה באוניה בלג'יקה, שנתקעה בקרח. כולם חלו בצפדינה, כולל הקברניט, ואמונדסן נטל פיקוד, הפעיל את הצוות וסייע לכולם להיות הראשונים ששורדים בחורף של אנטארקטיקה במשך שנה שלמה. לאחר שובו גילה את המעבר הצפון-מערבי.

מה הלאה? היעד הבא הוא הקוטב הצפוני, אך פירי הקדים אותו, ואמונדסן שינה כיוון. הזמן דוחק, כי משלחת נוספת, בראשות החוקר הבריטי המהולל קפטן סקוט, שועטת אל הקוטב הדרומי. ביוני 1910 הפליגה פראם מנורבגיה בחשאי - רק אחיו ידע מה המטרה האמיתית - והמסע חסר אירועים עד כדי שעמום. בניגוד למשפט הצבאי, שגורס כי אם חולקו הרבה עיטורי גבורה סימן שהקרב תוכנן גרוע, פה הסיפור משעמם כי התכנון מוצלח. בינואר 1911 הם מגיעים ומקימים מחנה לחורף במיקום קרוב במאה קילומטרים לקוטב מהמחנה הבריטי של סקוט, שהגיע באותו מועד ולאותה מטרה בדיוק. אמונדסן הקפדן והדקדקן עיצב את המגפיים, הבגדים והמעילים של אנשי המשלחת על בסיס בגדי ופרוות האינואיטים. הוא השקיע זמן במחשבה על נוחותם של אנשיו במסעות שנמשכו שלוש שנים באוניה קטנה וסגורה, לקח לדרך 3,000 ספרים, גרמופון ותקליטים, יצא למסע מקדים וטמן מצבורים של מזון ואספקה לאורך הדרך, שיהיו כמובן קריטיים בדרך חזרה. ב-20 בנובמבר הוא יצא לפוש אחרון עם ארבעה מלווים, ארבע מזחלות ו-52 הכלבים החזקים ביותר, וב-14 בדצמבר הם הגיעו לקוטב, תקעו בו את הדגל הנורבגי וחזרו בשלום. אמונדסן היה, ובצדק, לגיבור לאומי בארצו, ולגיבור עולמי בכלל.

אבל המשיכה אל הקרח לא תמה: ב-1926 עבר מגלה הארצות האיטלקי אומברטו נובילה בטיסה בספינת אוויר שנקראה נורגה - כלומר, נורבגיה - מעל הקוטב הצפוני. שנתיים אחר כך, אבדו עקבותיו כשיצא למסע מחקר בקוטב וספינת האוויר שלו התרסקה. משלחות, ובהן זו של אמונדסן, יצאו לחפש אותו. הוא חזר חי עם חלק מצוותו, אך עקבותיו של אמונדסן, האדם הראשון שהיה בשני הקטבים, שהפליג במעבר הצפון-מזרחי וגם בצפון-מערבי, נעלמו, ואיננו יודעים היכן ואיך נספה בשממת הקוטב.

גורלו של האיש שהתחרה בו אל הקוטב הדרומי, עם זאת, ידוע לכל, משום שהוא כתב יומן עד נשימתו האחרונה, פשוטו כמשמעו. רוברט פלקון סקוט נולד ב-1868, קצין בצי המלכותי, שפיקד על משלחת דיסקברי (שמות המשלחות התבססו על האוניות שבהן הפליגו) שיצאה לקוטב ב-1901. הקצין השלישי, היחיד מצי הסוחר ולא הצי המלכותי ועל כן לא מוערך בידי סקוט, הוא שקלטון, פלוני. האוניה איטית ודולפת. המשלחת תוכננה בחובבנות, המדענים חסרי ניסיון וסקוט שמע לעצותיו של ננסן באשר לכלבים ומזחלות, אך לא היה לו אדם מנוסה שיטפל בהם. כשהאוניה נתקעה בקרח, המשיך סקוט בכדור פורח לתוך היבשת, הקים מחנה והחליט לנסות להגיע לקוטב ללא שום סיכוי. לדחיפה האחרונה לקח איתו את וילסון ושקלטון. הם סבלו מצפדינה, התעוורו מהשלג, קיבלו כוויות קור, חזו בכלבים מתים בזה אחר זה וחזרו בנס. כלל לא ברור איך סקוט חשב לעשות מסע של 2,600 קילומטרים ללא הכנה וציוד הולמים, אך המשלחת הזו תהיה האות מבשר הרעות לזו שבאה אחריה.

מיד עם שובם שלח סקוט את שקלטון הביתה. לכאורה למען בריאותו, למעשה כי שקלטון היה פופולרי ואיים על מנהיגותו. המשלחת חזרה אחרי שלוש שנים ואנשיה קיבלו מכתבי הצטיינות. שקלטון עצמו יהיה הבא בתור. הוא יצא ב-1907 במשלחת נמרוד, מגיע רחוק יותר מכל אדם לפניו - ל88.23, כש-90 מעלות זה הקוטב. ובמרחק 180 קילומטרים בלבד מהקוטב החליט להסתובב ולחזור. הוא ידע שיוכל להגיע, אבל חלק מאנשיו ייהרגו בניסיון. החלטה קשה, ודאגת שקלטון לאנשיו עוד תשוב.

ב-1910 השתחרר סקוט מהצי, גייס כסף ויצא דרומה באונייה טרה נובה. הוא זעם על שקלטון, שחדר לו לטריטוריה, חשש ממשלחות יפניות, נורבגיות ואוסטרליות שמתכננות לחקור את היבשת, אך לא חשש מהאדם שהיה צריך למשוך הכי הרבה חששות - אמונדסן, משום שזה ביקש הרי להגיע לקוטב הצפוני. סקוט, כמו רבים אחרים, לא ידע שכיבוש הקוטב הצפוני שנה קודם הוביל את הנורבגי להחליט בחשאי על שינוי כיוון - דרומה.

8,000 איש רצו להתקבל למשלחת, 65 נבחרו. הטעות טרגית בדיעבד - לתחבורה יבשתית סקוט החליט על מזחלות המונעות בעיקר בסוסי פוני סיביריים, ולא על כלבי המזחלת הקשוחים מגרינלנד. קניית בעלי החיים הוטלה על ססיל מירס חסר הניסיון, שלא הכיר בעלי חיים. ב-15 ביוני 1910 הם יצאו לדרך מקרדיף. במלבורן המתין לסקוט מברק מאמונדסן, ובו נאמר כי "הנורבגי מתקדם דרומה". סקוט הבין שמעתה מדובר במירוץ. ב-10 בדצמבר נתקעו בקרח למשך 20 יום, והגיעו לאנטארקטיקה ב-4 בינואר 1911, שישה שבועות לאחר התאריך המתוכנן. סקוט קיווה שהאזור שבו חנו יהיה נקי מקרח בקיץ האנטארקטי הקצרצר, ואנשיו הורידו ציוד לחוף. המשלחת המדעית החלה לחקור את הסביבה, ונתקלה במשלחת של אמונדסן, שהיה נדיב והציע להם סיוע. כל צד חזר לבסיסו כשהוא נחוש מאי פעם להקדים את יריביו.

סקוט ואמונדסן ידעו שבאביב הם יזנקו דרומה, ובינתיים עסקו בהכנות, ובראשן הטמנת מצבורי מזון לאורך הדרך, עד 80 מעלות דרום, שם ביקש סקוט להטמין את המצבור האחרון (כלומר, הראשון כשייצאו חזרה מהקוטב) והגדול מכולם. הם נתקלו בקשיים אדירים, סוסיהם מתו, הקרח נמס תחת רגליהם, סופת שלג עיכבה אותם, ובסופו של דבר, כשסוסי הפוני גוססים ויש חשש אמיתי שלא יוכלו לחזור כבר ממשלחת ההכנה, החליט סקוט לקבור את המצבור האחרון, הקריטי, רק ב-79.29, 48 קילומטרים צפונית למקום המיועד. זה יהיה, בדיעבד, ההבדל בין חיים ומוות. בניגוד לסקוט שהגיע באיחור והתנהל בחובבנות משוועת, אמונדסן הצליח להניח מחסני מזון וציוד בקוי הרוחב 80, 81 ו-82, וחזר בלי פגע. זה ההבדל בין השניים: אחד למד מכולם, השני בריטי ויקטוריאני שאינו מאמין בלימוד מהילידים הנחותים, או מעוניין בכלבי מזחלת. הדרך הבריטית, הנכונה בעיניו, היא מזחלות שנגררות בידי הצוות. ב-23 באפריל שקעה השמש, והם נכנסו למגורי החורף. הם שיחקו כדורגל, שמעו הרצאות, עשו עבודה מדעית אבל לא הייתה אף הרצאה על הקוטב וקשייו, או תרגולי ניווט. הם הביאו מומחה לסקי מנורבגיה אבל הוא לא לימד את הצוות וסקוט אמר שבמילא לא יהיה בכך צורך.

בבוא האביב הם יצאו לדרך - 16 איש בשלוש קבוצות, שתי קבוצות תמיכה וקבוצת המיאוץ הסופי, כשמתוך ה-16 ייבחרו החמישה החזקים ביותר במסע הסופי אל הקוטב. ב-3 בינואר 1912 הודיע סקוט שייצא אל הקוטב עם וילסון, באוארס, אוונס ואוטס. אמונדסן יצא בנתיב לא מוכר, הימור, ובדרך שמר על האנרגיה ונח למרות החשש שסקוט, שיצא בנתיב מוכר - זה שבו צעד שקלטון ארבע שנים קודם לכן וכמעט הגיע לקוטב - יגיע לפניו. ב-12 בינואר כתב סקוט ביומנו כי "זה הולך להיות צמוד ביותר". הוא לא ידע שהקרב כבר הוכרע.

הם הגיעו לקוטב ב-17 בינואר, 33 ימים אחרי אמונדסן. כבר ממרחק הם ראו את הדגל הנורבגי וידעו שהובסו. "הקוטב. אמנם כן, אבל בנסיבות שונות מאוד מאלה שציפינו להן... אל אלוהים! זהו מקום נורא ומחריד עוד יותר בשבילנו, שעבדנו בפרך להגיע אליו בלי הגמול שבראשוניות. מילא, גם זה משהו, להגיע הנה", כתב. הם פנו חזרה, שבורים פיזית ונפשית, למסע בן 1,300 קילומטרים ברגל, תוך שהם גוררים את המזחלות. מצב האספקה היה קשה, והם נזקקו מדי יום לכ-8,500 קלוריות כדי לשרוד - ואין. הם נתקלו בתנאי מזג אוויר איומים, שבגללם ובגלל קשיים אחרים הקבוצה שנותרה בספינה לא יכלה לצאת ולפגוש אותם עם מזחלות הכלבים באמצע הדרך, כפי שתוכנן. הם התקדמו רק 8 קילומטרים ביום, סבלו מצפדינה, כוויות קור, תת-תזונה ועוורון שלגים. סקוט לא תיכנן שום מרווח ביטחון, ומשמעות כל יום עיכוב הייתה פחות מזון - רבע מהקלוריות הדרושות. אוונס, הוולשי החסון, מת ראשון. הבא אחריו היה אוטס. נמק הגיע עד מעבר לברכיו, והוא ידע שאין לו שום סיכוי לחיות, אבל גם שחבריו לא יפקירו אותו, ולכן ניסה לתת להם סיכוי לשרוד. ב-17 במרץ, חודשיים בדרך האיטית ושוברת הלב בחזרה מהקוטב, הוא יצא מהאוהל לתוך סופה שהגיעה ל-46 מעלות מתחת לאפס, ואמר לחבריו: "אני יוצא, אולי אתעכב זמן מה". אנדסטייטמנט בריטי שלא שינה דבר. סקוט, וילסון ובאוארס המשיכו, גררו את המזחלות, אך נבלמו סופית ב-21 במרץ, 18 קילומטרים בלבד מהמצבור.

"אילו נשארתי בחיים היה לי סיפור לספר על העוז וכוח הסבל של חבריי שהיה מכמיר את ליבו של כל אנגלי", כתב סקוט עד הרגע האחרון, "הרשימות האלה, וגופותינו המתות, חייבות לספר את הסיפור". האספקה אזלה, הם התכרבלו וחיכו למוות, וב-29 במרץ נכתבו המילים האחרונות: "כל יום היינו מוכנים לצאת אל המצבור שלנו במרחק 18 ק"מ מכאן, אבל מחוץ לפתח האוהל התמונה עודנה סחף שלג מתערבל ומסתחרר. אינני חושב שאנו יכולים לקוות עכשיו לאיזה שיפור במצב. נחזיק מעמד עד הסוף, אבל אנו נחלשים, כמובן, וברור שהקץ איננו רחוק. חבל, אבל אינני חושב שאוכל להמשיך לכתוב. בשם אלוהים דאגו למשפחותינו". באוקטובר, עם בוא האביב, יצאו אנשי המשלחת בעקבות חבריהם. הם מצאו את האוהל, אספו את היומנים והחפצים האישיים שנשמרו בקרח והקימו גלעד - שמות הנספים וציטוט מתוך הפואמה יוליסיס, הוא אודיסאוס, מאת אלפרד לורד טניסון: "לשאוף, לבקש, למצוא, ולעולם לא להיכנע". המסע הטרגי לוכד את דמיוננו בצדק, אך האמת היא שסקוט היה מתכנן גרוע ומפקד גרוע, ונתקל במזל-ביש נורא. כל אחד מאלה בנפרד היה מתכון לאסון אפשרי. יחד הם היו אסון ודאי.

מי שיערוך את המסע האחרון, המופלא, בעידן הגבורה של חקר הקטבים יהיה שקלטון, הקצין השלישי של סקוט. ב-1914 יצאה לדרך המשלחת בעלת השם המפוצץ "המשלחת הטרנס-אנטארקטית האימפריאלית". זוכרים את מודעת הדרושים ההיא? "אנדורנס" מפליגה ב-1 בינואר 1914, היום שבו הכריזה גרמניה מלחמה על רוסיה. שלושה ימים אחר כך זו כבר תהיה מלחמת העולם הראשונה. שקלטון הבריק לשר הצי הבריטי, וינסטון צ'רצ'יל, שהוא מעמיד את האונייה לרשות הצי. צ'רצ'יל משיב בשתי מילים: carry on.

בבואנוס איירס התגנב לספינה נוסע סמוי, הרפתקן צעיר ונלהב. כשהתגלה, אמר לו שקלטון שבמקרה של רעב קיצוני הוא יהיה הראשון להיאכל. לא ברור אם התבדח. מטרת המשלחת היא לחצות את יבשת אנטארקטיקה. אם היו מצליחים, לא היינו זוכרים אותם. המשלחת נכנסה להיסטוריה כי היא אחד הכישלונות המפוארים והמצליחים אי פעם. לא, זו לא סתירה.

אנדורנס נתקעה בקרח כבר בתחילת המסע, בינואר 1915. הצוות נשאר בה במשך כשנה, ובחורף, כשגבר הלחץ של הקרח עליה, הוציאו ממנה מצרכים חיוניים ועברו לשלוש סירות הצלה פתוחות. האוניה התבקעה, והם נותרו נטושים, נתונים לחסדי הרוחות והזרמים. שלושה חודשים הם נסחפו צפונה, צדים כלבי ים, הורגים ואוכלים את כלביהם, נפטרים מכל ציוד לא הכרחי להישרדות. לעתים תקפו אותם דולפיני גרמפוס ענקיים שריסקו קרח בעובי מטר להסתער עליהם מלמטה, לעתים עלו כלבי ים נמריים על הקרח לתקוף אותם. הם ירו בהם, והדגים שנמצאו בקיבותיהם היו הארוחות הטעימות ביותר שאכלו במסע הייסורים הזה. הם המיסו קרח בסירים אבל הדלק אזל, ואז חיממו קרח בחום גופם. הם כמעט מתו מצמא כשהם מוקפים קרח מכל עבריהם. לאחר שלושה חודשים במזחלות, כשהקרח נשבר שוב ושוב בגלל ההתחממות היחסית, הם נאלצו לרדת אל סירות ההצלה.

הם שטו אל אי הפיל, צוק סחוף סערות, לא מיושב ונידח באיי שטלנד הדרומיים. זו היתה האדמה הראשונה שהם ראו אחרי 497 ימים. סגנו של שקלטון, פרנק ויילד, נשאר במקום עם 21 אנשי הצוות הימי והמדעי במפרץ פתוח ושומם, חשוף לרוחות הסערה וסופות השלג, כששתי סירות הפוכות הן המחסה היחיד שלהם. שקלטון לקח עמו בסירת ההצלה השלישית, "ג'יימס קיירד" שמה, חמישה אנשים, החזקים ביותר כדי להפליג לנקודת היישוב הקרובה ביותר, איי ג'ורג'יה הדרומית, כדי להזעיק עזרה. זה היה מסע חסר סיכוי. האיים נמצאו במרחק של 1,400 קילומטרים בים פתוח, כשהשישה נמצאים בסירת הצלה פתוחה בת 7 מטרים בסתיו האנטארקטי, ויש להם לניווט רק סקסטנט וכרונומטר. רב החובל של ה"אנדורנס", פרנק וורסלי הניו זילנדי, ניווט כשכל טעות אפסית תוביל אותם למוות ודאי באוקיינוס. לאחר 16 ימי הפלגה במזג אוויר מחריד, במים סוערים, בסופות, בקרח ובקור נוראי הם הגיעו סמוך מאוד לאיים, אבל סופה הכתה בהם והסירה נשברה. הם נאלצו לעלות לחוף בדרום האי, כשתחנת ציידי הלוויתנים - הסיכוי היחיד להינצל - נמצאת בצפונו, מעבר לרכס הרים משוננים וקפואים. שקלטון, וורסלי וטום קרין, החזקים ביותר מבין הצוות, חצו את הרכס במסע רגלי מפרך ורצוף במשך 36 שעות, ללא מפות. זה כלשעצמו מעלל מדהים - ריינהולד מסנר, אולי גדול מטפסי ההרים בהיסטוריה, הראשון שטיפס על כל הפסגות הגבוהות מ-8,000 מטר, הראשון שטיפס על האברסט ללא בלוני חמצן, הראשון שחצה ברגל את אנטרקטיקה דרך הקוטב הדרומי (2,800 קילומטרים ב-92 יום, וחצה גם את מדבר גובי - עשה את המסע הרגלי של שקלטון עם ציוד מודרני ואמר שזה היה קשה מאוד.

שקלטון ואנשיו, שערם הפרוע מגיע לכתפיהם, פניהם שחורים מהשמש, מטונפים, קרועי בגדים, הגיעו אל ציידי הלוויתנים, שלא זיהו אותם למרות שנפגשו איתם 522 ימים ארוכים קודם לכן. סוף טוב? עוד מזל ביש: שקלטון משאיל ספינת ציד לווייתנים, שלא מצליחה להגיע לאי הפיל בגלל הקרח. הוא הפליג לאיי פוקלנד הבריטיים, החרים ספינת דיג מאורוגוואי, אך שוב כשל. הוא יצא למיצר מגלן, חכר ספינה מפרשית תלת-תרנית ושוב לא הצליח. רק כשממשלת צ'ילה השאילה לו ספינת גרר חסונה הגיע שקלטון לחבריו, לאחר חודשים. מקלין, אחד מאנשי הצוות שנותרו באי הפיל, כתב יום לפני ההגעה שהתקווה אבדה סופית. כשהגיעה הספינה ועגנה במים הסוערים, והסירה ירדה לאסוף אותם, הם קשרו מעיל גשם קרוע לתורן לסמן היכן הם, חילקו את המנה האחרונה של ביסקוויטים ועלו על הסיפון כמה שיותר מהר. מקלין כתב: "נשארתי על הסיפון להתבונן באי הפיל נעלם באופק... עדיין יכולתי לראות את מעיל הגשם שלי מתנפנף ברוח, יישאר שם לתדהמת השחפים והפינגווינים עד שהסופה תקרע אותו סופית". הם חולצו ב-30 באוגוסט 1916, בדיוק 25 חודשים אחרי שיצאו מבריטניה. כולם חזרו בשלום, באחד המסעות המדהימים בהיסטוריה.

ב-1921, עם חידוש המסעות לאחר מלחמת העולם הראשונה, יצא שקלטון בן ה-47 למשלחת נוספת לאנטארקטיקה. הוא התמוטט מהתקף לב, ולבקשת אשתו נטמן באי ג'ורג'יה הדרומית, פסגת מעללו הגדול ביותר.

על שלושת הדמויות המרכזיות בעידן הגבורה באנטרקטיקה אמר ריימונד פריסטלי, חבר במשלחות סקוט ושקלטון, כי "למשלחת מדעית וגיאוגרפית משותפת תנו לי את סקוט. למירוץ מהיר ויעיל אל הקוטב ולא יותר את אמונדסן. אבל אם אבדה כל עצה ודבר לא הועיל, אכרע ברך ואתפלל לבואו של שקלטון". כששאלו אחד מאנשי הצוות כיצד ניצלו, הוא ענה: "במילה אחת - שקלטון". את המנהיגות והכריזמה שלו מלמדים, או מנסים ללמד, עד היום, אך לא צריך לנסות ולחצות את אנטארקטיקה, או להיות הראשון בקוטב, כדי לדעת כמה קשה השיעור הזה.