המלחמה הקפואה: דובי הקוטב הריחו דם וכסף

אלכסנדר ניקולייאביץ' לבית רומנוב, הצאר אלכסנדר השני, היה אדם חשוב, ולא רק בשל משרתו. הוא היה אחד הצארים הבודדים שראה את טובת עמו, וכונה "הצאר המשחרר" לאחר שהוציא לחופשי את האיכרים הצמיתים ב-1861, שנתיים לפני האקט ההיסטורי של אברהם לינקולן בארצות הברית. ניקולייאביץ' הביס את העומנים, שיחרר את בולגריה והצליח לשאת ולתת מחדש על הסכם השלום המשפיל שנכפה על רוסיה לאחר מלחמת קרים. והוא עשה עוד משהו, דבר פעוט לכאורה, אך כזה שבהחלט נופל תחת חוק התוצאות הבלתי צפויות (כמו הרצח שלו עצמו ב-1881, אגב, שהצית גל פרעות, והוביל את שר הפנים האנטישמי "לעודד" את ההגירה ההיסטורית של יהודי רוסיה).

וכך, ב-1867, שנתיים לאחר תום מלחמת האזרחים האמריקנית, מכר הצאר לארצות הברית את אלסקה, שטח בקצה הצפוני של אמריקה. 1.6 מיליון קמ"ר של שממה קפואה, תמורת 7.2 מיליון דולר, בזהב. לרוסיה - אז מעט יותר מ-18 מיליון קמ"ר - היו די והותר שממות קפואות, והיא הייתה זקוקה נואשות לכסף לאחר מלחמת קרים. ארצות הברית, לעומתה, רצתה להתפשט, תוך חשש מקנדה הבריטית המתאחדת. זה היה win-win, בערך.

בזמן אמת רוסיה הייתה מאושרת מהעיסקה, בניגוד לארצות הברית. ההצבעה עברה בסנאט ברוב של קול אחד בלבד, נשאה גינויים מקיר לקיר, ומותגה כבזבוז כספי העם למען שטח רחוק שאינו שווה דבר. 30 שנים בדיוק אחר כך, נמצאו מרבצי זהב עצומים בחבל קלונדייק שבקנדה, ממש על גבול "השממה", ובעקבות כך אותר זהב גם באלסקה עצמה. לימים נוספו גם נפט, גז, פחם וכן עצים, דגי סלמון ועוד. זו הייתה, בחוכמה שלאחר מעשה, אחת מעסקאות המקרקעין המשתלמות ביותר (או הגרועות ביותר) בהיסטוריה, תלוי אם אתה אמריקני או רוסי.

ובכן, בימים אלה מתברר שהעיסקה מבחינת רוסיה היא נוראה בהרבה. חובות קרים אולי כוסו בזמנו, אך עתידה לטווח הארוך מושכן, וארצות הברית - שכבר החזירה את מחיר הדיל הזה פי כמה וכמה - תרוויח עוד הרבה יותר, כלכלית ובעיקר אסטרטגית.

כי בעיסקה הזו רוסיה קירבה אליה את גבול ארצות הברית, ממש מעבר למיצר ברינג הצר, ובעיקר הכניסה אותה, פיזית ממש, אל חוג הקוטב הצפוני. לפני 150 שנים לא הייתה לכך כל משמעות, אך היום, וליתר דיוק בעתיד הלא רחוק, כבר החל מאבק השליטה באזור הארקטי, הנקודה האחרונה בעולם שאינה נתונה להשפעת המעצמות. מאבק אחר, דומה מעט במאפייניו, מתנהל גם על אנטארקטיקה, אך האזור הארקטי חשוב בהרבה, בשל קרבתו לאסיה ואירופה - ו"הצאר המשחרר" מנע למעשה ממולדתו להיות השליטה הבלעדית באזור, ודאי החזקה ביותר.

הקרח באזור הארקטי נמס בקצב בלתי נתפס: 14 אלף טונות הופכים למים ונשפכים לאוקיינוס מדי שנייה. זו לא טעות. מדפי הקרח של הקוטב הצפוני נעלמים. הקוטב, צפון קנדה וגרינלנד מופשטות מהמעטה הלבן שלהן אולי לתמיד. "ב-30 השנים האחרונות פחתה כמות הקרח הישן והעבה שהחזיק את כל האזור הארקטי קפוא ב-95%", הסביר לוואלה! NEWS דוקטור משה טרדימן, מומחה לביטחון סביבתי מהפורום לחשיבה אזורית ומרכז עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה, "ומה שנותר עתה הוא ברובו קרח צעיר ודק יותר, שיכול להתפרק בקלות". כרגע, למעשה, "תורם" הקוטב הצפוני הרבה יותר מים להעלאת מי הים מאשר הקוטב הדרומי, אנטארקטיקה, וזאת למרות שביבשת הדרומית הקפואה יש הרבה יותר קרח. יש לכך כמובן שלל משמעויות מרחיקות לכת - מאובדן מוחלט של מי שתייה בעולם שמקורות המים שלו נעלמים, ועד הצפות עתידיות של ערי חוף ומדינות שלמות - אבל המשמעות האסטרטגית של ההיעלמות האמורה ברורה: פתיחתם המלאה לשיט של שני נתיבי הים הקריטיים והמיתולוגיים - הנתיב הצפוני-מזרחי והנתיב הצפוני-מערבי.

"דרושים גברים למסע מסוכן. שכר זעום, קור עז, חודשים ארוכים של אפלה מוחלטת, סכנה מתמדת. החזרה בשלום מוטלת בספק. כבוד והוקרה במקרה של הצלחה"

האם הייתם מגישים מועמדות למשרה כזאת? תיאור התפקיד הזה הופץ ב-1914 על ידי ארנסט שקלטון. הוא ציפה לכמה עשרות מתנדבים, שמתוכם יבחר כ-30 אנשי צוות ל-ENDURANCE, הספינה שעתידה הייתה לחצות את אנטארקטיקה. בפועל, לא פחות מ-5,000 בני אדם מאנגליה הגישו מועמדות, בציפייה לצאת לדרך עתירת הסכנות והתלאות. זה היה המסע האחרון בעידן הגבורה - הניסיונות שוברי הלב להגיע לקוטב הצפוני, לקוטב הדרומי ולמעבר הצפוני-מערבי והצפוני-מזרחי. המניע המרכזי בדרך לקצה העולם היה, כמו תמיד, כלכלי, עם קורטוב תהילה אישית וגאווה לאומית.

עד המאה ה-19 כמעט והושלם מיפוי מימי העולם. האיים התגלו, קווי החוף של היבשות שורטטו ומופו (פרט לאזורים העוינים ביותר), ונותר רק למצוא, אם הוא קיים, את הנתיב, או הנתיבים, המקצרים את הדרך מאירופה לאסיה, מהאוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט - מעבר צפון-מזרחי ומעבר צפון-מערבי.

לא הייתה סיבה להגיע לשממות הצפוניות: אין מחצבים, משי וזהב ותבלינים. יש קרח, אפלה וסופות. ראשוני המגלים עשו זאת כדי למצוא קיצור דרך - גישה מהירה לאוצרות אסיה ללא הצורך המתיש לעקוף את כל אמריקה ולעבור בכף הורן הדרומי כדי להגיע לאוקיינוס השקט, וללא מעבר בנתיבים שבשליטת הספרדים והפורטוגלים. במקביל, חופש גם מעבר שיאפשר הפלגה מאירופה מזרחה, מעבר לרוסיה ולצפון אסיה. סבסטיאן קבוט ניסה כבר בזמנו של קולמובוס ונכשל. ב-1553 הגיע יו וילובי האנגלי, במימון "חברת הסוחרים ההרפתקנים", לחצי האי נוביה זמליה שבצפון רוסיה, ובסוף הקיץ החליט לחזור ללפלנד ולנסות שוב ב"עונה החמה" הבאה. הוא דחה את הפלגתו יותר מדי, נלכד בקרח, והביא למותו ולמות צוותו מקור ורעב. והם לא יהיו האחרונים. ניסיון נוסף נכשל, ובשלישי, ב-1580, מתו כל אנשי הצות של שתי הספינות שיצאו. האנגלים הפסיקו, בערך, וההולנדים היו הבאים לנסות. ויליאם ברנטס הגיע ב-1596 צפונה יותר מכל אדם. צוותו נלכד אף הוא, בנה בקתה וניסה לשרוד. מחציתו הצליח. השאר, ובהם ברנטס עצמו, מתו. הסברה, ההגיונית לשעתה, שמפרץ הדסון בניו יורק של היום הוא תחילת המעבר הצפון-מערבי הנכסף הובילה את מרטין פרובישר למבוי סתום. הנרי האדסון חקר את המפרץ הנקרא כיום על שמו, העביר בו את החורף ורצה להמשיך עם בוא האביב, אך הצוות חלק על דעתו, הוריד אותו, יחד עם בנו וחמישה ימאים נוספים, לסירה פתוחה, והם נעלמו לעד. משלחות נוספות ידעו סבל, מצוקה, רעב, צפדינה ולא רשמו דבר מלבד כשלונות מפוארים.

המסעות המשיכו, לסירוגין, עם עליית בריטניה למעמד האימפריה השולטת בימים. היה חשוב לה להכיר כל נתיב מרכזי בים - ולשלוט בו. ב-1773 חדרה משלחת לקו הרוחב 80 מעלות צפון, עשר מעלות בלבד מהקוטב הצפוני' אבל לא יכלה להמשיך עוד. המלח הזוטר ביותר בצוות, אגב, היה הורשיו נלסון בן ה-16. ג'יימס קוק הדגול ניסה חמש שנים אחר כך, עבר דרך מיצר ברינג, אך נעצר בקיר הקרח.

במקביל, החלו מסעות חקר לאורך חוף אלסקה, והקצה המערבי של המעבר הצפוני-מערבי הפך מוכר יותר. ההשערה (הנכונה) העריכה כי בשנה חמימה במיוחד, שבה הקרח נמס, ניתן יהיה להעביר ספינה דרך המיצר. המעבר - מיצר לנקסטר - התגלה רק 160 קילומטרים בינו לבין ים בופורט, וכל מה שצריך היה בשביל לכבוש את המעבר היה דרך בין הקרח והאיים. ב-1844 מרכיבה בריטניה את "אם כל המשלחות", בראשות סר ג'ון פרנקלין, חוקר מנוסה בן 60 שהיה באלסקה, הפליג לים בופורט ואוסטרליה ולחם עם נלסון בטרפלגר. הוא קיבל את "ארבוס" ו"טרור", שתי אוניות קוטב נפלאות ששירתו נאמנה את ג'יימס רוס באנטארקטיקה, הצטייד במיטב הציוד והמזון, ויצא לדרך. המעבר דרך מצר לנקסטר היה חלק, החורף הועבר באי, אך הספינות נתקעו בקרח כשניסו לעבור דרך מה שיהיה מיצר פרנקלין, באמצע הדרך בין האוקיינוס האטלנטי לשקט. 18 חודשים של עצירה כפויה במקום. המזון אוזל. ציוד הרפואה גם. פרנקלין מת ארבע שנים לאחר שיצאו לדרך. 105 הניצולים מנסים להתקדם דרומה, לכיוון אמריקה. הם גוררים סירות על הקרח בשממת צפון קנדה ומתחננים בפני האינואיט, האסקימואים, למזון, אך גם להם אין. אחד-אחד הם נפלו וגוועו תוך כדי הליכה וזחילה. איש לא חזר, והגורל הנורא שלהם דיכא סופית את הבריטים.

המחקר עובר לסקנדינבים, והם יצליחו לפצח את שתי החידות.

בסופו של דבר, דווקא המעבר הצפון-מזרחי "יפול" ראשון, בין 1878 ל-1879, במי אוקיינוס הקרח הרוסי, והחוקר שיצליח לשוט בו לכל אורכו יהיה ברון שבדי בשם נילס אדולף אולף נורדנשלד. הוא יצא מנורבגיה ב"וגה", ספינת קיטור שכבר היוותה יתרון עצום, נתקע בקרח, שרד, השתחרר באביב והגיע לאוקיינוס השקט. ב-1915 עשתה ספינה את המסלול בכיוון ההפוך.

מהמעבר הצפון-מערבי כבר התייאשו, עד שהגיע חוקר אוקיינוסים אמריקני בשם מתיו מורי עם תיאוריה פשוטה והגיונית: הוא מצא צלצלים של אוניות מהאוקיינוס השקט בגוף לוויתנים שנלכדו באוקיינוס האטלנטי, ולהיפך. ומכיוון שהלוויתן הוא יונק, וצריך לעלות אל פני המים כדי לנשום, וכף הורן מכוסה קרח חלק מהשנה, חייב להיות, הבין, מעבר מהיר בין האוקיינוסים, בארכיפלג הקרח הקנדי.

הראשון להפליג לכל אורך המעבר הצפון-מערבי יהיה רואלד אמונדסן הנורבגי, אולי גדול חוקרי הקטבים. זה לקח לו שלוש שנים, כי כל חורף הוא נאלץ להפסיק את ההתקדמות ולהמתין לאביב, אך ב-1903 הוא הופך לאדם הראשון הצולח את המעבר הצפוני-מערבי (ומתגבר על מה שהכשיל את דרייק, קוק וכל היתר. לימים, הביס את מתחרהו הגדול, רוברט סקוט הבריטי, במירוץ שקטל את כל חברי המשלחת של האחרון, והפך לסיפור גבורה מיתולוגי).

אז יש מעברים, אבל מהי חשיבותם? הם הרי מכוסים בקרח כמעט כל השנה, ואין בהם שטחים לחקלאות, או אוצרות נסתרים.

אז זהו, שיש.

אדמירל אלפרד תייאר מהאן כתב בסוף המאה ה-19 על העוצמה הימית כמעצבת היסטוריה, וההוגה שמחשבתו הביאה לפיתוח צי המלחמה האמריקני המודרני ולמירוץ החימוש בין גרמניה לבריטניה - אחד הגורמים למלחמת העולם הראשונה - היה מאושר לראות כיצד רעיונותיו ממשיכים להדהד במאבק על הקוטב, ועל העולם כולו.

על פי ההערכות, מרבית הקרח באזור יימס עד 2030, ומבחינת אסטרטגים צבאיים מדובר במחר, אם לא היום. ברגע שהמעברים יהיו חופשיים מקרח, נתיב אוניות הענק - מרבית התעבורה הימית החשובה כיום - בין מזרח אסיה ואירופה, או מזרח אסיה ומזרח אמריקה כבר לא יצריך הקפה של אפריקה או אמריקה. הדרך תקוצר בשליש, בעיקר זו הצמודה לרוסיה, והיא כבר לא תשמש רק צוללות אמריקניות ורוסיות דוממות, או אוניות אספקה ספורדיות למדענים ולחוקרים בקוטב.

מתחת למים נמצאים מחצבים עצומים, אם כי לא ברור לעת עתה איזה בדיוק, מהי רמת הנגישות, וכמה. האמריקנים מעריכים שמדובר בכ-44 מיליארד חביות גז נוזלי, וכ-90 מיליארד חביות נפט, רובן בשטח הרוסי, ועוד כ-30% מהגז הטבעי הבלתי מנוצל בעולם. 22% מכמות הנפט והגז הטבעי בעולם ממוקמים מתחת לאזור הארקטי, ובשטח מי אלסקה יש כ-10% מעתודות הפחם העולמיות. בגרינלנד יש עשירית מהמים המתוקים של העולם, ובמי הקוטב יש כמויות גדולות של כרום, קובלט, נחושת, זהב, ברזל, עופרת, מגנזיום, מנגן, ניקל, פלטינה, כסף, בדיל, טיטניום, טונגסטן ועוד. יש באזור גם כ-10% מהדגה העולמית. המספרים הם פוטנציאליים, תיאורטיים מטבעם, כפופים ליכולת הכרייה וליעילות ולנגישות, אבל הם שם - עושר אדיר שעדיין לא נפל.

הסיטואציה הנוכחית מזכירה את המירוץ לאפריקה במאה ה-19, שבו התנפלו המעצמות האירופיות על היבשת השחורה ובזזו את אוצרותיה. המקרה הידוע ביותר לשמצה הוא קונגו, שטח השווה בגודלו לאירופה המערבית כולה, שהיה נתון לשליטתו של אדם אחד בלבד - מלך בלגיה. נדגיש: לא לבלגיה המדינה, אלא לליאופולד, אישית. באפריקה הוקמו מושבות, נחצבו זהב ויהלומים, גומי ונפט, נכרתו עצים, נבנו חוות, ונתחמו קווי גבול ישרים, על בסיס החלטת ועידות אירופיות נצלניות. עמים נחצו, וכך גם תרבויות, שפות ודתות, בתהליך שנטש מאוחר יותר יבשת שלמה לחיי כאוס.

לכאורה, האירועים אינם יכולים לחזור על עצמם באזור הארקטי, שכן יש אמנה בינלאומית משותפת למדינות הגובלות בו, ונתיב המים אמור להיות מוסדר ופתוח לכל.

לכאורה.

האזור הארקטי, שבו מתגוררים כארבעה מיליון בני אדם, מחציתם רוסים, הוא האוקיינוס שבו גובלות ארצות הברית, קנדה, רוסיה, נורבגיה ודנמרק (למעשה גרינלנד, שהיא אוטונומיה דנית), אך בהגדרה הרחבה יותר, נוספות לחוג הקוטב פינלנד, שבדיה ואיסלנד, ושמונה המדינות האלה מרכיבות את המועצה הארקטית. לסין, יפן ודרום קוריאה יש מעמד של משקיפות במועצה, ושלל אינטרסים. סין, למשל, הודיעה שהיא מדינה ארקטית הלכה למעשה, ופרויקט "החגורה והדרך" הענקי שלה כולל פרק מיוחד על האזור.

פתיחת הנתיבים הצפוניים תשנה את המאזן הימי העולמי באופן מהותי, ותחזיר את סינגפור, לדוגמה, לימיה כנמל מנומנם וחסר חשיבות. הסחר הימי דרך מיצרי מלאקה יפחת בוודאות, ונמלים באוקיינוס האטלנטי ייפגעו גם הם. מעמדה של רוסיה, לה כ-6,000 קילומטרים של חוף ארקטי החסום כעת כמעט כל השנה, ישתנה כמובן אף הוא. היא תמיד הייתה מעצמה יבשתית, ובעתיד יפתח עבורה החוף הארוך והנידח הזה סיכוי (להפוך למעצמה ימית) - וסיכון (תחזוק נקודת תורפה). לעת עתה, רוסיה מובילה בהיערכות למאבק על הקוטב, בעוד ארצות הברית הרחק מאחור, וסין, כמובן, שקטה ברקע, מתכננת את מהלכיה, ומתקרבת לקנדה ונורבגיה.

למי שייכים הנתיבים והמחצבים האלה? זו שאלה שמשפטנים בינלאומיים ודיפלומטים מתענגים עליה ומתייסרים בגללה. הנקודה הצפונית ביותר של קנדה, באי אלסמיר, נמצאת פחות מ-700 קילומטרים מהקוטב, ולטענתה הקוטב שייך לה מתוקף מי החופים שלה, שהיא הרחיבה, וכך גם כל הנתיב הצפוני-מערבי, שעובר בשטחה. מיותר כמעט לציין שמדינות אחרות, לרבות ארצות הברית, חולקות על הטענות האלה. בנוסף, שליש מהאוקיינוס הארקטי "יושב" על שני מדפים יבשתיים - המדף האירו-אסיאני השייך לרוסיה, והמדף הצפון-אמריקני. האם המשמעות היא שכל מה שמעל המדפים שייך לרוסיה, לארצות הברית ולקנדה, בהתאמה?

ומה עם האיים, בצל כאב הראש שיצר תקדים ים סין הדרומי? וטענת רוסיה ששני רכסי הרים תת-ימיים - מנדלייב ולומונוסוב - המשתרעים כמעט עד גרינלנד הם חלק מהמדף היבשתי הרוסי ולפיכך חלק ממי החוף שלה? הרי לפי ההיגיון הזה, כמעט כל האוקיינוס הארקטי הוא רוסי, לתפיסתה. וכאילו כדי להדגיש את הנקודה, שתלה משלחת ארקטית רוסית בשנת 2005 דגל רוסי עשוי טיטניום בקרקעית הים, בדיוק מתחת לקוטב. מעשה סמלי, אך לא נטול משמעות. ארצות הברית, קנדה ודנמרק מחו בתוקף, ושר החוץ הרוסי לברוב הגיב בהעלאת נטיעת הדגל האמריקני על הירח.

מבין שני הנתיבים, זה הצפוני-מזרחי, שעובר דרך ים ברינג, הוא החשוב יותר, המקצר בהרבה את זמן השיט בין אמריקה או אירופה לאסיה. כולו עובר במימי רוסיה, עובדה שכמובן לא נעלמת מעיני המתכננים הרוסים. "במהלך השנה האחרונה המאבק על השליטה באזור קפץ מדרגה", הסביר טרדימן. "החודש רוסיה פרסמה את תכנית החומש שלה לאזור, הכוללת השקעה של 5.5 טריליון רובל. הכסף יתועל לפיתוח משאבי טבע ותשתיות, כולל בניית מסילות ברזל ונמלים חדשים, ופיתוח שדות נפט, גז טבעי ופחם. ראש הממשלה דמיטרי מדבדב הסביר שזה אזור משאבי הטבע מספר אחד, ומכאן חשיבותו האסטרטגית הגדולה, ושהמדינה צריכה להתמקד ביצירת תנאים שיאפשרו שימוש במעבר בכל ימות השנה".

לדברי טרדימן, ההשקעה הרוסית בביצור האזור הובילה להצבת מערכות S-400 בשישה בסיסים צבאיים בו, וכן להפעלה מתמדת של 40 שוברות קרח באוקיינוס הקרח הצפוני. "החל מהשנה הבאה, רוסיה צפויה להגביל מעבר של ספינות מלחמה זרות באוקיינוס הארקטי, ולדרוש מכל ספינה בקשת רשות", הוסיף.

לבד ממדינות אלה, טוענת נורבגיה שמי החוף שלה מגיעים גם הם עד הקוטב, ודנמרק הגדילה לעשות ולקחה "בעלות" על רכסי מנדלייב ולומונוסוב, שלא יוצאים מרוסיה אלא מגרינלנד, לטענתה, ולכן כל המים שייכים לה. כך או כך, מבינים כולם, המאבק לא יתפתח בסוף בין דנמרק ונורבגיה, אלא ימשיך את המלחמה הקרה, שחלק כה גדול ממנה היה באוקיינוסים, מעל ומתחת לגלים.

"נאט"ו מנסה לבלום את ההתפשטות הרוסית באזור. באוקטובר היא ערכה את משחקי המלחמה הגדולים ביותר מאז המלחמה הקרה, שנועדו לבחון את תגובת הברית למתקפה על נורבגיה", הסביר טרדימן. "זאת הייתה תגובה למשחקי המלחמה 'ווסטוק 18' שרוסיה קיימה בגבולה המזרחי בספטמבר השנה, ודימה מלחמה גרעינית נגד נאט"ו". לדבריו, "בריטניה מתכננת 'אסטרטגיית הגנה ארקטית', שבמסגרתה תפרוס 800 לוחמי קומנדו יבשתי וימי בנורבגיה ותקים בה בסיס צבאי חדש. החיילים יוצבו שם כל חורף במהלך העשור הבא, לצד נחתים אמריקנים והולנדים, וחיילים נורבגים. כך, הגיעו ב-2017 330 נחתים אמריקנים לנורבגיה כדי לתרגל לוחמת חורף, במה שהוגדר כקבוצת החיילים הזרים הראשונה שמוצבת במדינה מאז מלחמת העולם השנייה. הם היו אמורים לעזוב בסוף השנה, אבל מספרם יוכפל ובסיסם הועבר לאזור סמוך יותר לגבול הרוסי".

ומה עם המעצמה הצבאית והימית החזקה בעולם? המדינה המתגאה בכך שקצין הצי שלה רוברט פירי כבש את הקוטב הצפוני, שצוללותיה משייטות שם בקביעות, ושהקוטב הוא החצר האחורית שלה, פשוטו כמשמעו. ארצות הברית נתפסה לא מוכנה, מזהירים קציני צבא וצי. בזמן שרוסיה כבר הציבה את כל הכלים על לוח השחמט, ממשיל אדמירל אמריקני, לנו יש אולי צריח ורץ בלבד. זה לא מספיק. טראמפ מכריז על פיקוד חלל, אך האתגרים המאיימים וההזדמנויות הקורצות נמצאות כעת מרחק קילומטרים ספורים מצפון אמריקה, ומרוסיה. והאחרונה מובילה במירוץ.

אז סין ויפן מפתחות מדיניות ארקטית, סינגפור מוטרדת בשאלת מעמדה העתידי, ומדינות שאנו לא משייכים בדרך כלל לקוטב הצפוני מתחילות לחשוב על מידת השפעתן בנושא, כי המירוץ לקוטב ישפיע בצורה זו או אחרת על כולם. "סעודיה ומדינות הנפט המפרציות מאוד מודאגות מתרחיש פתיחת המעבר", הבהיר טרדימן, "זה יהפוך אותן לשחקניות שוליות בשוק הנפט והגז העולמיים. לכן סעודיה, לפחות, מתחילה לפתח מדיניות ארקטית משלה, כדי לבטח את עצמה מ'תרחיש האימים', לגוון מקורות הכנסה, ולפזר ז'יטונים על שולחן ההימורים הכלל-עולמי. כך ניתן להסביר את הודעת ריאד על השקעה של 5 מיליארד דולר בפרויקט גז טבעי נוזלי רוסי באזור הארקטי".

השאלות האלה - תיאורטיות בלבד עד לאחרונה - צפויות להפוך למעשיות מהר מאוד. ישראל הרי יצאה למלחמת ששת הימים עקב חסימת מצרי טיראן, ומבצע סיני נפתח בשל סגירת תעלת סואץ. רוסיה עצמה נלחמה בטורקיה פעם אחר פעם על השליטה בים השחור ובמצרי הבוספורוס והדרדנלים. זה עלול לקרות שוב.

האמנה הבינלאומית, עם כל הכבוד לאמנות דיפלומטיות מלאות רצון טוב, לא תחזיק מעמד כשהשליטה בקוטב תהפוך מיוקרה מדעית לניכוס מחצבים, עתיד האנרגיה העולמית, או אפילו עתודות מי השתייה. נכון, אולי לא נראה מלחמת ציידי פרוות פרימיטיבית או קרבות צוללות נוסח מלחמת העולם השנייה, אבל זירת המאבק הגלובלי הבא (הנוכחי, למעשה) כבר כאן. ארצות הברית, רוסיה, סין ושלל מעצמות אזוריות ומדינות אחרות נדחקו כבר לזירה, והפעם הביטוי "המלחמה הקרה" מתאים אפילו יותר.