בסלון דירתו הירושלמית, לא רחוק ממשכן נשיא המדינה, שולף שופט בית המשפט העליון בדימוס גבריאל בך תמונה בשחור לבן. התמונה צולמה ב-1961 באולם "בית העם" בירושלים, שהפך באותה תקופה לבית משפט מאולתר עבור איש אחד - הפושע הנאצי אדולף אייכמן. ניתן לראות בתמונה כי על אחד מקירות האולם מוקרן משהו.
"רצינו להראות סרט דוקומנטרי במשפט", מסביר בך, אחד משלושה חברי צוות התביעה. "קיבלנו 300 סרטים מפולניה, מכל מחנות ההשמדה. לא רצינו כל כך ארוך, אז החברים שלי (כך הוא מכנה את שאר חברי צוות התביעה - ד"ד) פנו אליי, וביקשו שאני אצפה בכולם ואכין סרט מקוצר של 45 דקות. אז אני ביליתי שלושה ימים ושלושה לילות. ראיתי את כל הסרטים האלה. זה לא היה קל. מאות יהודים הרוגים, משהו זוועתי. ואני הכנתי את הדברים הכי חמורים".
"אחר כך מתוך הגינות לנאשם רצינו שלפני שנראה את זה לשופטים, נראה את זה לו ולסנגורים שלו", ממשיך בך. "לקחנו אותו בערב, בלי השופטים, לאולם בית המשפט והראינו את הסרט. הסתכלתי עליו, לראות איך הוא מגיב כשהוא רואה את התמונות הזוועתיות האלה. הוא היה סטואי לגמרי, ופתאום דיבר בהתרגשות לשוטר שהיה על ידו. כשזה נגמר קראתי לשוטר ושאלתי ממה הוא כל כך התרגש. 'הוא אמר שהבטיחו לו שייקחו אותו לאולם בית המשפט רק בחליפה הכחולה שלו, והנה הוא לובש את החליפה האפורה'. על זה הוא היה צריך למחות. קשה לשכוח איזה טיפוס הוא היה".
בך, שלימים יהיה פרקליט המדינה ושופט בבית המשפט העליון, נולד ב-1927 בעיר הלברשטאט בגרמניה. כשהיה בן כמה חודשים עברה המשפחה לברלין, ושם למד בבית הספר הציוני על שם תיאודור הרצל, שלמרבה האירוניה היה סמוך לכיכר על שם אדולף היטלר. הוא נזכר בילדותו בחיוך, ומספר שבגיל תשע נכח באולימפיאדת 1936 שנערכה במינכן, ושעד היום הוא אוהד את קבוצת הכדורגל הגרמנית שאלקה 04. "אהבתי אותם משתי סיבות", הוא אומר. "גם בגלל צורת המשחק שלהם וגם כי התלבושת שלהם הייתה כחול-לבן, וזה היה כמו התלבושת שלנו בבית הספר הציוני".
אלא שלצד הכדורגל והחיוכים, בסיפור ילדותו של בך שזורה גם עליית המפלגה הנאצית. "בסוף השבוע היינו נוסעים נסענו לגרונוואלט או לואנזה", הוא נזכר. "היינו על סירת מנוע שהייתה מסיעה משפחות לשם. אני לא אשכח שיום אחד הלכתי ברחוב שלנו, וראיתי תמונה גדולה בעמוד הראשון של ה'דר שטירמר' של סירת המנוע ועליה הרבה משפחות - וגם המשפחה שלנו הייתה בתמונה והכותרת הייתה 'יהודים עדיין נוסעים לטייל באגם ואנזה'".
ב-1938 הצליחה משפחת בך לעזוב את גרמניה כשבועיים לפני ליל הבדולח. הם התכוונו לעצור בהולנד רק לכמה ימים לפני שיצאו לפלשתינה, אך לבסוף נשארו עד שאבי המשפחה הצליח להוציא מגרמניה את כל קרובי משפחתו. שוב התברר כי הצליחו לצאת ברגע האחרון. "עזבנו את הולנד רק ב-1940, חודש לפני הפלישה הגרמנית", אומר בך. "באנו ארצה על האונייה 'פאטריה', נסיעה אחת לפני שהיא הוטבעה עם 250 הרוגים". על האונייה חגג בך את בר המצווה שלו.
המשפחה התיישבה בירושלים, ולאחר התיכון החליט בך לנסוע ללונדון ללמוד משפטים. ב-1953 הצטרף לפרקליטות המדינה. עד לכידת אייכמן, ב-1960, כבר הספיק להגיע לתפקיד סגן פרקליט המדינה. "שמענו את בן גוריון מודיע בכנסת שאייכמן יועמד למשפט. הייתה לזה השפעה חשמלית בארץ. התרגשות גדולה. כשעשינו את החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם, איש לא חשב על מישהו ברמה של אייכמן".
פנים אל פנים מול אייכמן
יומיים לאחר לכידת אייכמן, מבכירי המשטר הנאצי ואחד האחראים לרצח השיטתי של יהודים, זימן שר המשפטים פנחס רוזן את בך. "אני מתאר לעצמי שאתה תהיה אחד התובעים, ומבקש שתהיה אחראי גם על החקירה" אמר לו. בך הסכים מיד. מי שניהלו את החקירה בפועל היו אנשי "לשכה 06", יחידה משטרתית מיוחדת שהוקמה לצורך העניין. אייכמן נעצר ונחקר בבית המעצר ביגור (כיום "קישון"), ובך נאלץ לעבור לתשעה חודשים לחיפה. הוא זוכר היטב את הפעם הראשונה בה נפגשו פנים אל פנים.
"ישבתי אצלי במשרד וקראתי את האוטוביוגרפיה של רודולף הס, מפקד הס"ס שנתלה בפולין שנתיים-שלוש לפני זה", משחזר בך. "הוא כתב שהיו להם ימים רבים שבהם הם הרגו אלף ילדים יהודים ביום, ושכאשר הוא וחבריו היו צריכים לדחוף את הילדים לתא הגז, לפעמים הוא קיבל פיק ברכיים. הוא כתב שהוא התבייש בעצמו על הקושי הזה שלו, אבל שזה עבר לו אחרי שדיבר עם אייכמן. הוא הסביר לו שיותר חשוב להרוג את הילדים, כי איפה ההיגיון בלהרוג את המבוגרים, ולהשאיר דור שיכול לנקום?".
"עשר דקות אחרי שקראתי את זה בא איש משטרה ואמר לי שאדולף אייכמן רוצה לראות אותי. שמעתי את הצעדים שלו בחוץ, וישבתי מולו כמו שאתה יושב עכשיו. לא היה קל לשמור על פוקר פייס. באותו יום הוא רצה להתייעץ איתי כי הוא רצה למנות סנגור. אשתו המליצה לקחת את ד"ר רוברט סרווציוס, שהיה הסנגור הראשי בנירנברג, והגן גם על המפלגה הנציונל-סוציאליסטית, והוא חשש שהממשלה בישראל, שאמרה שתממן לו סנגור, לא תסכים. אמרתי לו מיד בלי להתייעץ עם אף אחד שהוא יכול לקחת את מי שהוא רוצה".
בך מספר כי ממשלת גרמניה סייעה מאוד לחקירה. "קיבלנו המון מסמכים שיכולים להיות רלוונטיים מכל המשרדים ומהס"ס והס"א, והצבא. ניהלנו את זה כמו כל משפט פלילי אחר. לפעמים כשעיינתי במסמכים ראיתי דברים שיכולים לעניין את ההגנה, אז אספתי והעברתי לסרווציוס. אחרי יומיים הוא בא ואמר שהוא הראה את המסמכים לאייכמן, וכשהוא אמר לו שזה הגיע מהתובע, אייכמן כמעט התעלף".
איזה מסמכים העברת לו?
"היו שם למשל אנשי ס"ס שכשרצו להעמיד אותם לדין אמרו שהם היו חייבים למלא הוראות. אני אספתי כל הזמן חומר בשביל להראות שאייכמן לא רק מילא הוראות, ואמרתי שהוא אפילו הפר הוראות של היטלר כשהוא חשב שהן יכלו להביא להצלה של יהודי כלשהו. היו המון מחלקות של הס"ס, והחליפו בדרך כלל את המפקדים אחרי שנה-שנתיים. היחידי שכראש המחלקה היהודית היה שם כל המלחמה, זה אייכמן. כי ראו שהוא לגמרי מזוהה עם התוצאה הזו".
אחת הדוגמאות שבאמצעותן מוכיח בך את הזדהותו המוחלטת של אייכמן עם השמדת היהודים, היא תגובתו למבצע ההצלה של יהודי דנמרק. בסוף 1943 התכוונו הנאצים להתחיל לבצע את "הפתרון הסופי" במדינה הנורדית. הדבר נודע לאנשי המחתרת הדנית - שהצליחו להבריח בסירות לשוודיה הניטרלית את רוב יהודי המדינה, כ-7,200 בני אדם.
"ראש הס"ס בקופנהגן היה אדם בשם ורנר בסט", אומר בך. "ולי היה רושם שהעיקר בשבילו היה להביא לגרמניה מוצרים כמו חמאה וביצים מדנמרק, ולאו דווקא לגרש יהודים. הוא דיבר על זה גם עם העוזרים שלו. לפני שהדנים העבירו את היהודים בסירות לשוודיה, היה יום אחד שבכל זאת בסט שלח אנשי ס"ס לקחת את היהודים, אבל הם כבר שמעו מהדנים שזה מה שהולך לקרות, אז הם לא פתחו את הדלת. ואנשי הס"ס לא קיבלו הוראה לפרוץ את הדלתות".
"בזמן שאייכמן היה בחקירה המוקדמת הוא אמר לחוקר 'תראה איזה בני אדם יש. תיקח את הורנר בסט הזה. כשהוא היה אצלי בברלין הוא היה כזה קטן, ואחרי זה הוא הולך לקופנהגן ועושה לי בעיות'. אפילו כשהוא היה פה אסיר, הוא לא יכול היה לסלוח שהיהודים האלה ניצלו. זה היה כל כך אופייני לאייכמן".
במקרה אחר מספר בך כיצד ב-1944 הבין שליט הונגריה, מיקלוש הורטי, כי גרמניה לא תנצח במלחמה, וביקש לפרק את הברית ולהגיע להסכם נפרד עם המערב. היטלר, שרצה את הצבא ההונגרי לצדו, וגם ידע כי שבהונגריה היו באותו זמן מאות אלפי יהודים, נפגש עם הורטי ולבסוף הצליח לשכנעו. אחד התנאים של הורטי היה שהגרמנים יסכימו כי 8,700 משפחות יהודיות מבודפשט יורשו לעבור למדינה ניטרלית. בין המסמכים להם נחשף בך היו גם מסרים שהעביר השגריר הגרמני בהונגריה לשר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ.
"השגריר כתב לריבנטרופ שהוא חייב להפנות את תשומת לבו לזה שאייכמן נדהם כאשר הוא שמע על ההסכם בין הפיהרר להורטי, כי הוא חשב שאותם יהודים יוכלו להגיע מהארצות הניטרליות לארץ ישראל ולהקים את הגזע מחדש. לכן כשנודע לאייכמן על הדבר הזה, הוא נתן הוראה לגרש את יהודי בודפשט במהירות כזו, שעד שיצליחו לסדר להם ויזות למדינות ניטרליות - כבר לא יהיו 8,700 משפחות יהודיות בבודפשט. זה הוכיח שאייכמן לא רק מילא הוראות, אלא אפילו ניסה להפר הוראה ישירה של היטלר כדי למנוע שאיזשהו יהודי יינצל".
בך היה אחראי על ליווי חקירת אייכמן מראשיתה, אך מאוחר יותר צורפו לצוות התביעה גם החברים הנוספים: היועץ המשפטי לממשלה דאז, גדעון האוזנר, שהיה התובע הראשי, ופרקליט מחוז תל אביב, יעקב בר-אור, וכן השופט לעתיד צבי טרלו והמשפטן ד"ר יעקב רובינסון, שהשתתף גם במשפטי נירנברג. בך זוכר היטב את העבודה המשותפת בזמן משפט אייכמן, ומזכיר בעיקר את האוזנר ובר-אור.
"אנחנו כל הזמן התייעצנו על כל דבר. האוזנר כמובן ידע כיועץ משפטי שהוא ישתתף במשפט, אבל רק אני הייתי אחראי בחקירה. אחרי כמה זמן הצענו לצרף את בר-אור, שהיה פרקליט מחוז וגם ידע גרמנית. היו לנו 40 אנשי משטרה שם, וחילקנו את הארצות ביניהם. הייתה לנו גם שיחה, חבריי רצו משפט קצר ככל האפשר, ואמרו שעדויות זה לא כל כך חשוב, ואפשר להסתפק במסמכים ובמעט עדים. אני התנגדתי. אמרתי שחשוב שמכל מדינה יהיה לפחות עד חי אחד שיתאר את האווירה ומה בדיוק קרה ליהודים שם. הם הסכימו לזה".
עדויות, בעיות ומחלוקות
אחת הביקורות המשמעותיות על המשפט עוסקת גם היא בשאלת עדויותיהם של קורבנות השואה. חנה ארנדט, העיתונאית היהודיה שסיקרה את המשפט עבור ה"ניו-יורקר", טענה כי השימוש בעדויות הקורבנות - גם כאלו שלא יכלו להעיד על קשר בין אייכמן לבין הזוועות שחוו - נועד להפוך את ההליך כולו למשפט ראווה, ובכך פגע בעקרונות הצדק שמנחים את המשפט הפלילי. היא מייחסת זאת בעיקר לתובע הראשי האוזנר. מנגד, מי שמשך לכיוון הפורמליסטי והתעקש לשמור על מסגרת המשפט הפלילי היה הרכב השופטים, ובראשו משה לנדוי.
בך אומר כי רצה "שהמשפט ינוהל בצורה כזאת שכל הילדים שלנו, שכולם ידעו את כל הדברים החשובים", ובהקשר זה זוכר את חילוקי הדעות שהתעוררו לפעמים מול השופטים. "הם למשל לא הסכימו שנביא כל דבר שלא קשור לאייכמן אישית", הוא אומר, אך מוסיף: "הוא היה כל כך קשור לכל הדברים החשובים, שכל ראיה חשובה הייתה קשורה. ובכל זאת היו לפעמים בעיות".
אחת מאותן "בעיות" נגעה לעדותו של פרופ' יהודי מצרפת שנלקח למחנה הריכוז דראנסי מצפון לפריז. "הוא כתב ספר, ושם הוא תיאר את הילדים (המחנה - ד"ד). שאלתי אותו אם היה מישהו במיוחד שעשה עליו רושם, ואז השופטים הפסיקו אותי ואמרו שהם לא ירשו את העדות אם היא לא קשורה לאייכמן. אמרתי להם 'חכו, זה קשור'".
אותו עד, לדברי בך, תיאר ילד אחד במחנה שהרשים אותו. הוא תמיד הסתובב כשאחת מידיו קמוצה. לילה אחד שאל אותו העד מה יש לו ביד, והוא פתח אותה והראה לו חצי ביסקוויט. הילד אמר שהוא שומר את זה לאימא שלו, לכשייפגשו. העד, לדבריו, פרץ בבכי כי ידע שההורים של אותו ילד כבר לא בחיים. באותו רגע הגיש בך לבית המשפט מסמך שכתב אייכמן למפקד מחנה דראנסי, בו נכתב: "אני מודיע לך בשמחה רבה שילדים יהודים מדראנסי יכולים לנוע עכשיו לאושוויץ". ואכן, למחרת נשלחו ילדי המחנה היהודים למחנה ההשמדה. כשבועיים לאחר מכן נשלח גם אותו עד לאושוויץ. הוא סיפר שמיד כשהגיע ניסה לברר מה עלה בגורל הילדים - אך הם כולם כבר נרצחו.
ובכל זאת, חלק מהעדויות - גם אם היו בעלות ערך היסטורי וחינוכי - נשארו בחוץ. "הייתה למשל איזה ראיה שלא הייתה קשורה לאייכמן, והצטערתי כי היא יכלה להיות עדות חשובה", נזכר בך. "לפני תאי הגזים, הגרמנים בכל אירופה לקחו את היהודים במכוניות משא, כיוונו את האגזוז פנימה, והם נחנקו לאט לאט. פתאום הביאו מסמך שאיש ס"ס תיאר כמה ק"מ צריך לנסוע, ולמי צריך להודיע, ואיך קברו אותם, ובסוף כתב שהוא 'חייב להוסיף הצעה אחת הומניטרית'. חשבתי לעצמי מה הוא כבר יכול להציע מבחינת הומניטרית? אז הוא כתב 'אנחנו צריכים לעשות משהו בשביל להגן על נהגי הס"ס המסכנים שלנו שצריכים להאזין לצעקות של הילדים והנשים. אז המצאתי לוח מבודד קול ואותו אני מציע שנשים מאחורי נהגי הס"ס שלנו, שלא יצטרכו לשמוע את הצעקות'. זה לא היה קשור לאייכמן, אז לא הגשתי את זה כי ידעתי שבית המשפט לא יתיר לנו".
אייכמן הורשע בסוף המשפט בפשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות, פשעים נגד העם היהודי וחברות בארגונים עוינים על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. השופטים לנדוי, בנימין הלוי ויצחק רווה דנו אותו לגזר דין מוות. לאחר מכן נדחה ערעורו של אייכמן, ופסק הדין אושר על ידי חמישה שופטים של בית המשפט העליון.
במהלך המשפט ניסה אייכמן להביע חרטה ואמר כי הוא "רואה בהשמדת היהודים, אחד הפשעים החמורים ביותר בתולדות האנושות" - אולם בך משוכנע עד היום כי זה היה ניסיון להציל עצמו מעמוד התלייה, ולא חרטה כנה.
כדי להוכיח זאת מזכיר בך את מה שכונה במשפט "מסמך זאסן". מדובר בעשרות תמלילים, פרי שיחות שניהל אייכמן ב-1957 במקום מסתורו בארגנטינה עם העיתונאי ההולנדי וילהלם זאסן, כדי להוציא אותם כספר משותף. חלק מהשיחות פורסמו במגזין "לייף", והתמלילים הוגשו כראיה במשפט. מה שהפך אותם לראיה כה חזקה היא שמאות עמודי התמלול של זאסן לוו ב-83 עמודים של הערות בכתב ידו של אייכמן.
"ראיתי בחומר הזה והגשתי לבית המשפט, שההולנדי (זאסן) שאל אותו אם הוא מצטער לפעמים על מה שהוא עשה. הוא השיב: 'כן, אני מצטער שלא הייתי נוקשה במידה מספקת... והנה אתה רואה את התוצאה - הקמת מדינת ישראל והקמת הגזע הזה מחדש'. לכן אמרתי שאי אפשר לקבל את החרטה שלו ברצינות".
מה אתה חושב על ההוצאה להורג?
"אם למישהו, על סמך הראיות, הגיע העונש החמור ביותר - אז אין ספק שזה היה אייכמן. בלי ספק קיוויתי שזה העונש שיינתן. הייתי בעד ביטול עונש המוות על רצח רגיל, ועשר שנים לפני כן ציינתי את זה במאמר שכתבתי באנגליה - חוץ מבמקרים של עבירות המוניות של השמדת עם. לכן לא הייתה לי בעיה לבקש עונש מוות על אייכמן".
לאחר דחיית ערעורו, הגיש אייכמן בקשת חנינה לנשיא המדינה דאז, יצחק בן צבי, שיכול היה גם להמיר את עונש המוות למאסר. בפרקליטות, מספר בך, כבר התכוונו לשאלה מתי יש לבצע את גזר דין המוות. "היה ויכוח גם בתוך הפרקליטות, כי היו כאלה שהעדיפו לחכות", אומר בך. "אני התנגדתי. אמרתי שברגע שפסק הדין סופי, ובקשת החנינה נדחית, באיזה מקום בעולם יוכלו לקחת ייקחו ילד יהודי ולאיים שאם נוציא להורג את אייכמן, אז יהרגו אותו. הצעתי שביום שנשיא המדינה יחליט לדחות את בקשת החנינה, ב-11 בלילה יודיעו את זה ברדיו או בטלוויזיה, וב-12 נבצע את ההוצאה להורג. ואת זה הממשלה קיבלה".
הנשיא בן צבי דחה את בקשת החנינה ב-31 במאי 1962. "אני לא אשכח את זה", אומר בך. "ישבתי פה בדירה באמבטיה, ואשתי קראה לי ואמרה שהודיעו שנשיא המדינה דחה את בקשת החנינה, והבנתי שזה מתבצע. המשטרה הציעה לי שכשתהיה הוצאה להורג, אני אוזמן. סירבתי. אמרתי שאין לי שום עניין. עשינו את שלנו, השגנו את התוצאה שהיא חיובית עבורנו, אבל אני לא מוכן להיות נוכח. אשתי קראה לי והבנתי שזה מתבצע. כנראה החוורתי קצת. בכל זאת, שנים אתה פוגש בן אדם כמעט כל יום - וזהו. בבוקר קיבלתי את ההודעה שזה בוצע. אני סבור שזו תוצאה מוצדקת ורצויה".