מלחמת שלושת הנשיאים נמצאת כבר בשנתה ה-18. כולם יודעים איך היא התחילה, אבל כל מה שקרה מאז הפלת משטר טליבאן די נשכח. ג'ורג' וו. בוש יצא אליה חדור רוח קרב אחרי מתקפת 11 בספטמבר ב-2001, עם סירובם של הקיצונים בקאבול להסגיר את מנהיגי אל-קאעדה, בראש ובראשונה את מייסד הארגון ומפקדו אוסמה בן לאדן.
שמונה שנות כהונה של בוש הסתיימו כשהארכי טרוריסט עודנו חי וחופשי, מסתתר מכלי הטיס האמריקניים החגים בשמיים ומהכוחות המיוחדים התרים אחריו בהרים ובמערות המתווים את הגבול הטבעי בין אפגניסטן לפקיסטן.
כשהוא חוסל כעשור אחרי המלחמה במבצע מיוחד של אריות הים דווקא בלב פקיסטן, באחוזה סודית שבה הסתתר תקופה ארוכה, נדמה היה שארצות הברית סגרה מעגל וקיבלה את מבוקשה. אך גם ברק אובמה לא סיים רשמית את המלחמה הארוכה בהיסטוריה של ארצות הברית, הגם שצמצם משמעותית את נוכחות הצבא.
החשש התמידי שמקנן אצל בכירי הבית הלבן והפנטגון הוא שעזיבה ונסיגה מוחלטות יובילו לחזרה על התסריט המוכר והכואב של וייטנאם ועיראק. קריסה של ממשלת אפגניסטן, שמתקשה להתמודד עם מתנגדיה הרבים, אל זרועותיהם הפתוחות של לוחמי טליבאן. מאות מיליארדים הושקעו ביצוב המדינה, שתחת השלטון החדש והפרו-מערבי ראתה כמה מערכות בחירות היסטוריות, על אף שהן לא היו בסטנדרטים מערביים.
עכשיו דומה שאפגניסטן עומדת בפני צומת דרכים קריטי לעתידה, אך ההכרעה, לפחות חלקה הארי, לא בידיה. וזה בדיוק מה שרוצה טליבאן.
דונלד טראמפ חושק בסיום המלחמה, בהקדם. זה לא סוד, אלא חלק ממדיניותו. בשנה הראשונה לכהונתו הוא היה קרוב להשיב את החיילים, אך שוכנע דווקא לתגבר אותם כדי להטות את הכף בשדה הקרב. על פקיסטן השכנה, המשמשת מפלט ובסיס תקיפה לטליבאן, הוא הגביר את הלחץ וקיצץ משמעותית בסיוע הנדיב שהעניקה לה ארצות הברית. טראמפ הבהיר כי ביסוס הדמוקרטיה באפגניסטן היא לא עניינו, אלא רק חיסול טרוריסטים.
בשטח, הסטטוס-קוו נותר על כנו, ואם השתנה, היה זה לרעת ממשלת אפגניסטן. כיום, הטריטוריה שעליה היא שולטת היא הקטנה ביותר מאז תחילת המלחמה. לפי הארגון האמריקני Armed Conflict Location and Event Data Project, בשנה החולפת נהרגו במדינה יותר מ-40 אלף איש - יותר מפי שניים ממספר הקורבנות בסוריה.
מספר האזרחים המעורבים בסכסוך שובר שיאים, כשכוחות הביטחון סופגים אבדות כבדות מול מתקפותיהם הבלתי-פוסקות של טליבאן, של רשת חקאני ושל שלוחת ארגון "המדינה האסלאמית" (דאעש). האחרונה היא אמנם החלשה מביניהם, אך היא עוד חיה, בועטת והורגת כל מה שנקרה בדרכה. "אם כל הפצצות" שחיל האוויר האמריקני הטיל עליה הצטלמה היטב והרטיטה את חובבי הנשק, אולם האבק שלה שקע במהרה וממנו בצבצה אותה תמונת מצב עגומה: ארצות הברית אינה יכולה לנצח במלחמה.
לדיווחים על התכנית של טראמפ לקצץ במחצית ממספר החיילים האמריקנים בארצות הברית עוד אין גיבוי במציאות. הגנרלים ממשיכים כרגיל ומקווים שהפכפכותו של טראמפ תהיה הפעם לחסד, ולא לרועץ. גם את הנסיגה מסוריה, שעליה הוכרז בחופזה ובאלתור, הצליחו הנוגעים בדבר לשכנע את הנשיא לעכב. אם הנשיא מאותת בפומבי שארצות הברית בדרכה להתקפל, תוהים מבקריו, איזה תמריץ יהיה לטליבאן לנצור את האש באמת ובתמים.
בצבא ארצות הברית סבורים כי 2019 היא שנה של הזדמנות להגיע לשלום, תוך שהם מוכנים להמשך הלחימה. היקף האבדות האמריקניות לאורך המלחמה קטן לאין שיעור מזה של מלחמת וייטנאם, אך ארונות עטופים בדגלי הלאום עדיין נוחתים מעת לעת בבסיסי חיל אוויר בארצות הברית.
"כל עוד טליבאן רוצה להילחם אנחנו הולכים להילחם", תיאר את הלך הרוח דייוויד באטלר, דובר הכוחות האמריקניים באפגניסטן, יחד עם הבעת התקווה לכך ש-2019 תהווה את נקודת המפנה. "חשבו על כך - 40 שנה של מלחמה עשויות להגיע אל קצן".
בביקור הפתע שלו בעיראק לרגל חג המולד, שהיה הראשון שלו באחת החזיתות, הבהיר טראמפ כי הוא לא רוצה עוד לשלוח מכתבים להורים שכולים. זו אכן משימה מכאיבה, ובמקרה של אפגניסטן, לא מעט חושבים כי היא כבר מיותרת. כפי שהנשיא מרבה לומר מאז שבחר בנסיגה מסוריה מאשר בהישארות ארוכת טווחת, ארצות הברית אינה רוצה להיות עוד השוטר של העולם.
זה היה נכון עוד בממשל אובמה, שירש שתי מלחמות. הוא סיים את זו בעיראק ב-2011, רק כדי לשוב אל מדינה מפוררת, שסועה ומדממת עוד יותר שלוש שנים לאחר מכן כדי להיאבק בדאעש. כיום עיראק התייצבה, לפחות מבחינת האיומים הנשקפים לצבא ארצות הברית, אז טראמפ לא ממהר להחזיר משם את החיילים. מסוריה, זירת התגוששות בין מדינות האזור, הוא כבר יוצא למורת רוחן של בעלות בריתו, מונח שהוא לא מוקיר במיוחד. עכשיו תורה של אפגניסטן.
כדי לסיים את המלחמה, טליבאן דורש נסיגה אמריקנית ושל כל הכוחות הזרים אותם הוא מגדיר פולשים. הוא מסרב להכיר בממשלה בקאבול, שאותה הוא רואה כבובה של המערב, ועל כן התעקשותו לקיים שיחות רק מול ארצות הברית. אשתקד היו שלושה מפגשים כאלו, שאורחו על ידי מדינות המפרץ. נאמר כי הושגו התקדמויות משמעותיות, אם כי הלחימה לא פסקה לרגע פרט להפסקת האש ההיסטורית בעיד אל-פיטר. לוחמי טליבאן התחבקו אז עם חיילים אפגנים, הצטלמו עם תושבים וייתכן שגם הקימו תאים רדומים ליום פקודה.
הנשיא אשרף ראני ספג ביקורת נוקבת על שאפשר לאנשי הארגון הקיצוני להיכנס אל הערים הגדולות. היו שהזהירו כי לא ניתן יהיה לדעת מי באמת עזב עם סיום הפסקת האש. אותם לוחמי טליבאן, אם אכן הסתננו כדי לשמש סוכנים רדומים, עשויים לפתוח במתקפה כוללת ביום שבו יעזבו הכוחות הבינלאומיים ולהפיל את השלטון מבפנים.
תמונת ניצחון
טליבאן מנסה לצייר תמונת ניצחון בכל הסכם סופי. הוא היה סבלני במאבקו, ומוכן להקיז עוד דם. "המוג'האדין הגן בעוז מפני הפולשים שנאלצו לבחון מחר את אסטרטגיית המלחמה שלהם", סיכם הארגון את 2018 מבחינתו.
למרות חיסולי מנהיגיו בשנים האחרונות, לצד הידיעה על מותו בחשאי של מייסד טליבאן מולה עומר, חלקים לא מבוטלים באוכלוסיית אפגניסטן תומכים בארגון שהציג לעולם את הקיצונות הסונית במלוא הדרה, עוד לפני לידת דאעש. נשים חויבו להתכסות מכף רגל ועד ראש והפכו לאזרחים סוג ב', אלו שהפרו את השריעה הוצאו להורג לעיני כל במגרשי כדורגל וסמליהם של מיעוטים דתיים נהרסו.
באותן שנים אפלות, שנמשכו מכיבוש קאבול ב-1996 ועד פלישת ארצות הברית חמש שנים לאחר מכן, היה טליבאן מצורע ומבודד. אם הוא חפץ שלטון, הוא ייאלץ להיות פחות ברוטלי, אחרת הוא לא יצליח לפרום את הנצחת המלחמה שלמעשה נמשכת באפגניסטן מאז 1979, עת פלישת ברית המועצות. "אנחנו רוצים להבטיח לאזרחי אפגניסטן שלא יהיה איום לאף אחד מהצד שלנו", אמר דובר הארגון, שהבטיח כי תיתנן חנינה כללית עם סיום המלחמה.
בתחומים מסוימים, כמו זכויות נשים, רשמה אפגניסטן התקדמות של ממש מאז 2001. אפילו במעוזי טליבאן, כמו במחוז קונדוז שבצפון המדינה, נשים מספרות שלא כופים עליהן עוד להתכסות בבורקות וכי הן הולכות בצורה חופשית ברחוב. בהשוואה לימים ההם, זו קפיצה גדולה קדימה.
לא כולם מאמינים שטליבאן אכן השתנה, אלא רואים בהצהרותיו המפויסות יחסית מס שפתיים שמטרתו לזרז את נסיגת ארצות הברית. הדיפלומטיה של טראמפ גלויה לעין ודי פשוטה - הרעף עליו שבחים, או לכל הפחות אל תתקוף אותו אישית, והוא יחבב אותך. פוטין, קים ארדואן הבינו זאת. אם ישרור שלום באפגניסטן, גם עם אכיפת חוקי ההלכה האסלאמית, טראמפ יוכל לזקוף זאת לזכותו ולהגדיר שהוא סיים את המלחמה הממושכת. אחריו המבול, כפי שהיה אחרי ריצ'רד ניקסון.
"שלום עם כבוד" כינה ניקסון את תוצאות ההסכמים עם הקומוניסטים בצפון וייטנאם שסיימו את המלחמה ב-1973 היכן שפחות או יותר היא התחילה. שנתיים לאחר מכן, לא נותר שמץ של כבוד, לא לניקסון המתפוטר בשל פרשת ווטרגייט ולא להסכמים, שהתאיידו במכה המכרעת שהנחית הצפון על הדרום. וייטנאם הקומוניסטית עדיין כזו, לפחות על פי דגליה וסיסמאותיה. האידיאולוגיה המקורית נזנחה, פרט לדיכוי המתנגדים. כיום וייטנאם היא שותפת סחר חשובה של ארצות הברית, שהסירה את האמברגו עליה.
עם הלבנה מסוימת של מעשיהם וחזות צחורה ודיפלומטית יותר, אין סיבה שהממשל האמריקני לא יקיים קשרים עם ממשלה אפגנית טליבאנית, מלאה או חלקית. האידיאולוגיה של טליבאן, בסופו של יום, לא שונה בהרבה מזו של ערב הסעודית, יקירת הבית הלבן למרות רצח העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י, דיכוי הנשים ואי-קיומה של אופוזיציה. "אנחנו לא נאמר לכם איך לחיות", הבטיח טראמפ בנאום ההוא על אפגניסטן.
ב-2020 טראמפ שוב עומד לבחירה, והחזרת החיילים מאפגניסטן תשמח את בסיס תומכיו הרוצים שיתמקד במה שקורה בבית, בארצות הברית. רוסיה, איראן, פקיסטן, הודו וסין כבר לוטשות עיניים לחלוקת העוגה האפגנית ביום שאחרי, וסיום המלחמה יצייר קו ברור בין עידן המאבק בציר הרשע והנחלת הדמוקרטיה בעולם של בוש הבן לבין מדיניות "אמריקה תחילה" של טראמפ.