הסמוראי שלי: מסע בעקבות היפני שהציל אלפי יהודים

הסירה הקטנה מדוממת מנועים באמצע המים, לא רחוק מקו המכולות, המפעלים ואזורי התעשייה של העיר צורוגה. לפני היציאה מהנמל, הזהירו אנשי הצוות את הנוכחים מפני טלטלות - תוצאת המפגש עם זרמי ים יפן - אך כעת הכול דומם, ממתין לסגירת המעגל. ברטי פרנקל בן ה-81 יוצא אל הסיפון הקטנטן, מביט מסביב ותר בעיניו אחר הנקודה. "שם, בדיוק שם", מצביע עבורו נציג העירייה לכיוון המזח, "לשם כולם הגיעו. כולכם. גם אתה". פרנקל מהנהן בראשו ומדבר רק בעיניו. מסע של שמונה ימים מסתיים, משא של 78 שנים נפרק.

פרנקל הגיע עם הוריו לצורוגה ב-1941, יחד עם אלפי פליטים אחרים שהצליחו להימלט מאירופה ימים ספורים לפני שאימת הצבא הגרמני סגרה עליהם. האמצעי: אשרות מעבר שהונפקו על ידי צ'יאונה (סמפו) סוגיהארה, דיפלומט יפני שהוצב בליטא באותם ימים, והחליט "לא לעמוד מנגד", ולפעול בניגוד להוראות ממשלתו. "ידעתי שאני יוצר בעיות עבורי בבית", סיפר שנים לאחר מכן, "אבל לא יכולתי להפסיק. אמרתי להם שמדובר בעניין הומני, אנושי, ולא היה אכפת לי לאבד את העבודה. מישהו אחר היה עושה את אותו דבר אם הוא היה במקומי".

וזוהי, בשלושה משפטים צנועים - אדם, מקום, סיטואציה - ליבת העניין שאיפשרה פתח מילוט לאלפי בני אדם (ההערכות לגבי מספרם המדויק של "ניצולי סוגיהארה" מתחילות כיום ב-4,500 פליטים, ומגיעות עד לכ-10,000, וסוגיהארה עצמו מעיד שהפסיק לספור בשלב מסוים כמה מסמכים הונפקו, משום שלא הייתה לזה שום משמעות באותה עת). סוגיהארה נשלח לקובנה זמן קצר קודם לכן, והיה אמור לבסס תשתית דיפלומטית ולוגיסטית בעיר. הוא פעל שם לבדו, ויתר על עזרה שהציעה טוקיו בכוח אדם ומשאבים, והיה הנציג הרשמי היחיד של המדינה כשהשמועה עשתה כנפיים והביאה גל פליטים לפתח הקונסוליה. היבשת כולה נחסמה כמעט כליל, הנאצים וחיילי הצבא האדום התקרבו לעיר במהירות, וסוגיהארה הסתגר במשרדו. "השיא הגיע כשקיבלתי הודעה על סגירת הנציגות", שיחזר, תוך שהוא מספר כיצד הנפיק אשרות מעבר בזמן שפועלים מקומיים מקפלים ואורזים את החפצים בבניין. "עבדתי כל היום במשרד, עברתי הביתה והצלחתי לעזור גם לפליטים שבאו לרציף תחנת הרכבת ביום שבו עזבתי. לא יכולתי להגיד להם לא".

מסעם של פרנקל ורעייתו - שמונה ימים, שש ערים - החל בנגויה, העיר שבה למד סוגיהארה בצעירותו, ונקודת הפתיחה למה שיפן מיסדה כמסלול תיירותי בעקבות תחנות חייו. לפני כחודש נחנכה בכניסה לתיכון שבו למד כיכר לזכרו, ובה מומחש סיפור ההצלה כולו באמצעות סיטואציה מפוסלת, המתארת מתן ויזות מעבר לפליטים. "סוגיהארה חי כעשר שנים במחוז האיצ'י, מגיל 7 ועד שהיה בן 17", סיפרו נציגי העירייה במקום, "אלו השנים שבהן התעצבה אישיותו, פה הוא למד את השפה האנגלית, ולמעשה רכש את הכלים הדיפלומטיים שהובילו אותו בהמשך. המושל רצה מאוד להנציח את מעשיו דווקא פה - כאקט חינוכי, וכדי להמחיש לדורות הבאים כיצד לנהוג בסיטואציות מורכבות ומדוע אסור להפנות את המבט לנוכח מצוקה".

תוכנית הלימודים בבית הספר היסודי הסמוך כוללת אף היא פרק שלם לזכר סוגיהארה, והמוטו שמוביל את המוסד הגדול הוא פשוט - חינוך לשלום. "73 שנים אחרי המלחמה, אנחנו עדיין זוכרים את מה שקרה", מדקלמים התלמידים בטקס לכבוד פרנקל, תוך שהם מדגישים כיצד רדפו הנאצים אחר יהודים בשל יהדותם בלבד. יותר מ-9,000 קילומטרים מישראל, ובשעה שכמה וכמה מדינות כבר החלו בשכתוב נמרץ של ההיסטוריה, קשה שלא להתרשם מהמחויבות היפנית להפקת לקחי המלחמה, ולתהות במקביל באשר לנקודת המבט ההיסטורית, והסובייקטיבית בהכרח, המועברת לדורות הבאים, מטוקיו ועד ירושלים.

"היפנים התאהבו עם השנים בסעיף 9 בחוקה, האוסר עליהם לצאת למלחמה", הסביר לוואלה! NEWS פרופסור ניסים אוטמזגין מהחוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים. "החוקה אמנם נוסחה אחרי תום מלחמת העולם השנייה, אבל המילה 'שלום' מופיעה שוב ושוב במארג החיים היפני, משום שהטראומה המלחמתית עדיין חיה ובועטת בחלקים נרחבים במדינה ובתרבותה".

אוטמזגין, המלמד קורסים העוסקים בהיסטוריה היפנית, וכן בפוליטיקה, בחברה ובמדיניות החוץ שלה, הדגיש כי "במשך שנים, מערכת החינוך היפנית לא עסקה בהרחבה בהוראת המלחמה ותוצאותיה במדינה - למעט הירושימה ונגסאקי". לקחי הפגיעה מפצצות האטום, עם זאת, מדגישים את הלך הרוח היפני, בניגוד ללא מעט מדינות אחרות בעולם. "לא בכדי קוראים למתחם בהירושימה 'פארק השלום'", הסביר. "היפנים ביקשו לקחת נראטיב של מלחמה, פצצה וקורבן - ולנתב אותו למסר השואף לכינון שלום עולמי. הפילו עליהם פצצת אטום, והם קוראים לשלום", סיכם.

סוגיהארה נולד ביאוטסו, עיירה קטנה (כ-11 אלף תושבים, ממוצע גילאים של כ-50 שנה) במרחק של שעה נסיעה מנגויה. היישוב הכפרי במחוז גיפו עטוף הרים ויערות, ומושך לא מעט תיירות פנים-יפנית בזכות "שמורת חמשת המפלים" שבשטחו, ובשל קרבתו ל"פארק המדיטציה", אך מנהיגיו מתגאים בעיקר בהקמת "מוזיאון סוגיהארה", מתחם המשקיף על בתי העיירה מגבעה סמוכה. "ביקרתי בקראקוב ובליטא לאחרונה", סיפר ראש העיר במהלך פגישה עם פרנקל ומשפחתו, שעוררה לא מעט עניין מקומי, "ובכל מקום שבו שוחחתי עם אנשים על האיש, השורה התחתונה הייתה זהה - בלעדיו, הם לא היו בחיים". פרנקל מגיב בהתרגשות. "אני מתייחס ליאוטוסו כאל מקום קדוש", הסביר.

היחס הישראלי לסיפור סוגיהארה נע על סקאלה מצומצמת מאוד, שקצוותיה חוסר היכרות והתעלמות כמעט מוחלטת. כך, למשל, משך המוזיאון כאלף ישראלים לאזור במהלך חצי השנה האחרונה בלבד, אך נציגים ישראלים רשמיים שכבר מגיעים ליפן מדלגים בדרך כלל על העיירה, וראשיה מביטים בצער על סדר העדיפויות שלהם. "יותר מ-30 שנה מערכת החינוך המקומית עוסקת בסיפור, כך שדור שלם של תושבים הושפע ממנו", הסביר ראש העיר יאוטסו, "כל התושבים מתגייסים וכל הילדים לומדים על ישראל דרך הסיפור. בישראל עושים לא מעט, אני לא יודע אם מספיק, אבל מה שמעניין אותי זה האנשים. אני אשמח לראות פה גם פוליטיקאים, אבל אני לא בונה על זה, ומתמקד בהעברת המסר".

שאלות על המאמץ הליטאי המובחן "לקחת חלק" בסיפור סוגיהארה, לצד תהיות באשר לעמדתו לגבי חוק השואה הפולני, אינן מבלבלות את ראש העיר. "אני יודע מה התפקיד של ליטא, ואני יודע שהיא הייתה רק הבמה לסיפור, אבל אני מתרשם שיש שם מודעות, ומסתפק בזה שיש מאמץ להכיר את העבר ולהתקדם קדימה". לדבריו, מבט אחורה, לעבר ההיסטוריה, חושף בהכרח את פעילות המעצמות, אך גם את קורבנותיהן. "נקודת המבט שלי היא שבפולין אכן אירעו אירועים מחרידים, אבל רובם קרו באשמת הנאצים, והפכו את הפולנים לבני אדם שנאלצו להגיב לסביבתם. אין שחור ולבן, אלא צורך בפרספקטיבה היסטורית מורכבת".

העיר, שמתכוננת יחד עם המדינה כולה לאולימפיאדה (טוקיו זכתה באירוח המשחקים האולימפיים ב-2020), נבחרה לארח את המשלחת הפרא-אולימפית מישראל, וראשיה מתכננים לחזק עוד יותר את הקשר בין הקהילות, בניסיון לתמרץ את האזור מבחינה תיירותית. "חיכינו לכם", מכריזים התלמידים בבית הספר היסודי המקומי, בעוד נציגי העירייה מבליטים תוכנית משותפת עם שגרירות ישראל, שבמסגרתה הם לומדים מעט על המדינה. "האם הילדים הישראלים לומדים על שלום בבתי הספר?", חותמת תלמידה פאנל בשאלה שנותרת פתוחה.

"יפן שלווה, אבל יש לה את הבעיות שלה - התעללויות בבתי הספר והתאבדויות בני נוער, למשל", הסביר ראש העיר את החיבור המורכב. "חלק מהחינוך שלנו הוא קבלת האחר, לא רק הרחוק אלא גם הקרוב. המסר הכי חשוב הוא שהמבקרים פה יבינו את האיוולת שבמלחמה, ויחששו מזוועותיה. הם צריכים לצאת מפה עם שאיפה אחת: כיצד לעשות טוב".

סוגיהארה שילם מחיר על פעולותיו לאחר המלחמה. הוא ומשפחתו ידעו שנים של אבטלה ועוני, ובנו השלישי אף מת ממחלה שהסתבכה. בשנות השישים עשו ניצוליו וקרוביהם מאמצים לאתר אותו, והוא הוזמן לישראל, והתקבל פה בכבוד שעמד בסתירה כמעט מוחלטת ליחס שלו זכה במולדתו. הדברים החלו להשתנות רק בסוף שנות השמונים, עם הוצאת ספרה של רעייתו. הספר, "ויזות לחיים", תיאר את השתלשלות האירועים ויצר כמעט לבדו מהפכה בדעת הקהל היפנית באשר לסוגיהארה עצמו - ובעיקר ביחס לאופן שבו צריך להנציח ולשמר את זכרו. "שלום וזכויות אדם אינם משהו שזר מייצר עבורינו", הכריז ראש העיר טקיאמה בפגישה שנערכה עמו, "אלא דבר שאנחנו כבני אדם אמורים לחתור אליו. עלינו לעשות מה שאנחנו יכולים בדרך לשם".

המעגל נסגר באופן רשמי בשנות התשעים, כשממשלת יפן פרסמה התנצלות פומבית בפני משפחת סוגיהארה, "אימצה" את פועלו והחלה בטיפוח מואץ של מורשתו. מחוץ למשרד החוץ היפני הוצב לוח מידע בולט, ותחנות חייו של סוגיהארה החלו לחבר את נקודות המסלול שעליו נעים כעת פרנקל ורבים אחרים.

"מרבית האנשים לא הכירו את סוגיהארה", הסביר פרופסור אוטמזגין, תוך הערכה כי הדבר השתנה בעקבות הסרט "רשימת שינדלר". לדבריו, "היפנים תפסו את הראש ואמרו 'יש כאן שינדלר משלנו', ומאז העיסוק בו הלך והתגבר. הזכירו אותו, הכניסו אותו לתוכניות הלימודים, ופתאום גם יש תמונה שלו מחוץ למשרד החוץ היפני. כך או כך, הוא היה אדם משכמו ומעלה, איש העולם הגדול, והיום כולם מכירים אותו, מזכירים אותו לא רק לשם המלחמה, אלא גם כסמל לחשיבה מחוץ לקופסה".

על פי אוטמזגין, השינוי שעבר על "סיפור סוגיהארה" הוא חיובי, ודברי ביקורת בעניינו נועדו להתנגש באצילות המעשה עצמו. "היפנים מעלים את סיפורו על נס, וזה גם תורם לתקשורת של המדינה עם ישראל", הוסיף, "זהו נראטיב של שלום, שעוסק בשאלה כיצד דברים שעברנו יכולים לתרום לעולם כולו. היפנים עושים בדיוק ההיפך ממה שמקובל במדינות רבות, הרי גם ב'יד ושם' הוחלט לא לבחון מקרים אחרים של רצח עם, או להתמודד עם מה שנחשב כשואת עמים אחרים".

המעגל של פרנקל אכן נסגר בצוראגה, עיר הנמל הקטנה בצפון יפן, שקיבלה אותו ואת הוריו לאחר מסע ימי של כ-900 ק"מ. הם הועברו לעיר קובה, ושהו במדינה כחצי שנה בהמתנה לאשרות המעבר, לפני שהמשיכו ובנו חיים ומשפחה בניו זילנד ובישראל. "אפשר לומר שהחיים שלי התחילו פה, ואני חוזר כדי לומר תודה לתושבי העיר ולאזרחי יפן, שהושיטו לנו יד בימים האפלים ביותר", אמר פרנקל לתלמידי בית הספר היסודי בעיר, תוך שהוא מדגיש את חשיבות המפגש דווקא עם הדור היפני הצעיר. "חשוב לספר את הסיפור ולשמר אותו הלאה, ומשפחתי היא עדות חיה למעשים האציליים ההם", הסביר.

התלמידים המקומיים לומדים על סוגיהארה כבר בכיתה ה', וממנפים את השתלשלות האירועים ההיסטורית כדי לזקק שני מסרים אקטואליים מרכזיים: מקומי, הנשען על קיומו הגאה של "נמל האנושיות" בתחומי העיר, וגלובלי, החוזר לנקודה שאליה חותרת יפן כל העת, לפחות מאז שתמה המלחמה - חתירה מתמדת לשלום, ורתיעה מזוועותיה.

"אמרו לי מיפן שבקשתי לוויזות לא באה בחשבון", סיכם סוגיהארה בריאיון טלוויזיוני נדיר ב-1977 את השתלשלות האירועים, "אבל אלפי בני אדם עמדו מחוץ לחלונות הדירה שלנו, ולא יכולתי לסרב לאף אחד מהם. לא הייתה לי ברירה - המריתי את פי ממשלתי, אך לא את פי האלוהים".

הכותב היה אורח משרד התשתיות היפני וערי "נתיב סוגיהארה".

(עדכון ראשון, 6.12, 17:00)