קירות הנצח

לירן בנאי היה שונה. הוא התמודד עם קשיים רבים בחייו, התעקש והצליח לנצח את כולם כשבחר להיות לוחם בגבעתי, התמודד עם היותם של הוריו חירשים ואילמים והיה להם לפה. השבוע, לא רחוק מביתו, הוא הונצח בציור שמשקף יותר מכל את תכונותיו וחייו.

במשך תקופה ארוכה עמלה אלמוג גולן, חיילת ביחידת ההסרטה של פיקוד העורף שמתמחה בגרפיקה, להביא בציור את תכונותיו ואופיו של לירן. היא שוחחה עם הוריו ובני משפחתו, חברים, מורים ומכרים. ציור הקיר שנוצר בסופו של התהליך ריגש מאוד את הוריו של לירן.

"הציעו לי לצייר קיר לזכר חייל צה"ל שנהרג, ושמחתי לעזור. גם אני באה ממשפחה שכולה, אז זה נושא רגיש בשבילי" סיפרה. "בהתחלה נפגשתי עם ההורים כדי לשמוע מי היה לירן ומה הם היו רוצים לראות על הקיר. הם אמרו שהם רוצים שיהיה מאוד שמח וצבעוני, כי הוא היה ילד כזה".

"בפגישה הראו לי ההורים זוג נעליים שקנו לו לפני התקרית, ומאז הם שומרים אותן, ואלה הנעליים שציירתי. יש שם גם משקפי שמש, כי הוא אהב מותגים ואביזרים" סיפרה גולן. "זה מרגש מאוד, זו זכות לעשות טוב למשפחה ולתרום להנצחת הבן שלהם. היה לי חשוב באופן אישי להשתתף בפרויקט כזה בגלל הסיפור של המשפחה שלי. דוד שלי נהרג בעת שירותו, ואני לא הספקתי להכיר אותו. בכל יום זיכרון אנחנו הולכים לקבר שלו", הוסיפה.

נפילתו של בנאי הציפה עיר שלמה בכאב. הוריו הם דמויות מוכרות באשקלון. בנאי נהרג ב-6 במרץ 2008 במהלך פעילות מבצעית, כאשר מטען התפוצץ בעוצמה אדירה בסמוך לג'יפ שבו נסע באזור מחסום כיסופים. כל נוסעי הג'יפ נפגעו. הגשש הבדואי שישב לצדו של לירן נהרג במקום, ושני חיילים שישבו מאחור נפצעו באורח קל. לירן נפצע בתחילה באורח אנוש ואחת מרגליו נקטעה. הוא הובהל לבית החולים סורוקה שבבאר שבע, שם חובר למכונת הנשמה. מהרופאים שמעו ההורים כי יש לקטוע גם את הרגל השנייה. אחרי שלושה ימים שבהם היו ההורים צמודים למיטתו, לירן נכנע לפציעתו הקשה ומת מפצעיו.

גילה וגיא, הוריו של לירן, הם אמנם חירשים ואילמים, אבל את ההתרגשות מהמחווה היה אפשר לזהות על פניהם, בלי מילים. בטקס הם סיפרו על בנם דרך המתורגמנית שלהם לשפת הסימנים. "לירן גדל באשקלון. כשהגיע זמנו להתגייס התעקש לשרת בגבעתי. בבקו"ם עשו לו בדיקות התאמה ואמרו לו שהוא צריך להתגייס לגולני, אך הוא הוסיף להתעקש על גבעתי, ולבסוף הצליח ומאוד התרגש", סיפרו. "ביום רביעי שלפני פציעתו הוא הגיע בהפתעה הביתה. מאוד שמחנו. למחרת הודיעו שהוא נפצע".

"הם נסעו לאורך הגדר וחשדו שיש מטעני צד. לירן היה בג'יפ הראשון שפתח את הציר. למזלו הרע, המחבל ראה אותם, הפעיל את המטען מרחוק והוא חדר לרכב. לירן נפצע ועף מהרכב וחברו נהרג במקום", סיפרו ההורים על היום הנורא. "זה לקח 40 דקות עד שפינו אותו, כי חששו שיש מחבלים. אחרי שלושה ימים שבהם נאבק על חייו הוא לא הצליח יותר להתמודד".

"אנו רוצים להודות לחיילת אלמוג. תודה שעשית את זה והנצחת את השם של לירן", אמרו ההורים. מנהלת בית הספר התיכון שבו למד לירן סיפרה כי אמנם לא הכירה אותו באופן אישי, אבל אמרה כי קראה את דברי המורים שחינכו אותו. "מכל המורות עולה שלירן היה רגיש מאוד, מלא חום ואהבה. הוא גילה בגרות כבר בצעירותו כשגדל בבית להורים חירשים ואילמים וסייע להם כדובר", סיפרה המנהלת. "אני כל הזמן אומרת שהחינוך לערכים הוא לא פחות חשוב מחינוך למצוינות ולהישגים. אם לא נדע להוקיר תודה ללוחמים שמסרו את נשמתם ובזכותם אנחנו פה, אין לנו שום סיכוי לשרוד במדינה הזאת. מי ייתן שלא יהיו עוד חללים במדינת ישראל".

פסנתר מצד אחד, פרחים באמצע וטנק בצד האחר. הציור בקיר ביישוב מיתר נותן הצצה לחייו ולמותו של סמ"ר נעם רוזנטל. "תדאג שהכתבה לא תהיה של דמעות ועצב - אלא של 'החיים תמיד אומרים צפונה', כמו המשפט של נעם. תמיד להסתכל קדימה", מבקשת אוסנת האם. ואכן בציור רואים את כל המורכבות שהייתה בנועם. האהבה לפסנתר ולטנק והחיוך התמידי. פרויקט ציורי הקיר גרם למשפחת רוזנטל ולמכריו של נעם להתרגש, עד כדי דמעות.

כשמאיה קופרמן, קצינת קליעה בצבא הגיעה לפרויקט, היא נפגשה עם המשפחה מספר פעמים. "דיברנו על נעם והרגשתי שאני מכירה אותו", היא מספרת. "היה לנעם כישרון לנגינה, והטנק מסמל את שירותו הצבאי. מה שבאמצע, הכול לקוח מהגרפיטי מתמונה שלו מברלין על החומה. ניסינו להראות את החיים והשמחה שהיו בנעם, זה נגע בי בצורה חזקה, הסיפור של נועם". סמ"ר נעם רוזנטל שירת בשריון בעוצבת ברק ונהרג מפצמ"ר במועצת אשכול ב"צוק איתן".

את הערב בו משפחת רוזנטל התבשרה על מותו, זוכר גם ראש המועצה אבנר בן גרא. זה היה שבוע קשה ליישוב מיתר, עם נפילתו של בן היישוב ליעד לביא כמה ימים קודם לכן. "אני זוכר את היום, 31 ביולי 2014. ישבתי וקראתי, ובסביבות 7:00התחילו טלפונים לא מוכרים. בסוף נשברתי ועניתי, וכולם שאלו על חייל נוסף שנפל ממיתר. התקשרתי לקצין העיר ואמרו שאין שום דבר שהם יכולים לדבר עליו. ההודעה הרשמית הגיעה לפנות בוקר".

בן גרא התרגש מציור הקיר ביישוב. "הציור נמצא במרכזה של מה שאנחנו קוראים 'קריית החינוך' ואלו הערכים שאנחנו רוצים להנחיל לנוער - אהבת העם, אהבת הארץ ולפעמים גם הצורך להקריב עבור המדינה".

לאסנת רוזנטל היה חשוב שבמפגשים עם מאיה יעברו החיוך והשמחה של בנה. "ביקשנו שתחייך ואחר כך תבוא אלינו עם חיוך וכשהיא חושבת על הציור - רק עם חיוך. שכשמישהו יעמוד מול הציור - שיחייך. שלא יהיה עצב או כעס, שיהיה חיוך, ככה נעם היה, ילד שמפזר שמחה ואהבה".

"היא הצליחה להעביר את המסר של החיוך, גם כשרואים את הקלידים שמתעופפים למשפט, והטנק שמוציא יורה תווים, נעם ילד שמפזר אהבה ושמחה סביבו, זו התכונה הכי בולטת, "אהבת לרעך כמוך". הוא נולד כדי לממש את המשפט הזה או שהמשפט הזה נולד לכבודו. הוא חי לשמח אנשים אחרים סביבו כל הזמן ולעשות טוב לאחרים ושיהיה טוב בעולם", אומרת האם.

אוסנת מספרת על הערב הטרגי. "כל יום במלחמה ישנתי בסלון ליד הטלוויזיה. בחמישי בערב התהפכה לי הבטן באי שקט. פחדתי להתקשר לנעם, ידעתי שמשהו קרה. ביקשתי מאחיו שיבדוק מה איתו. הוא אמר "הוא לא עונה, הוא עסוק, תעזבי אותו, כשהוא יתפנה הוא יתקשר".

אמרתי "לא, קרה לו משהו". בעשר אמרתי לאבא שלו שאני הולכת למיטה ולא יפתח להם את הדלת. ב-11:00 הוא פתח להם, והדבר הזה גם זה שהודיע לנו, קצין העיר אמר שזה הדבר הראשון שהוא זוכר זה שאמרתי 'אמרתי לך לא לפתוח להם את הדלת'. אוסנת טוענת שהציור גורם לה לחייך וככה היא רוצה שיזכרו את נועם, "לחייך, לחייך, לחייך, כן, לחייך".

"נעם אמר ש'החיים תמיד אומרים צפונה', משפט מלא כוונה, עם המון אופטימיות. הוא אמר את זה לאנשים עצובים, מדוכדכים שכעסו על המפקד, על החבר שלא היה להם טוב. הוא כל הזמן אמר להם תסתכלו קדימה תהיו אופטימיים וכאן עם המשפט של נעם. אנחנו מתכווננים צפונה וחסרים אותו, אבל אנחנו פה כדי להזכיר אותו ושכולם ישמעו מה הם הפסידו", מצהירה האם.

לאחרונה תרמה המשפחה לספרייה העירונית פסנתר. "מאז שהיה קטן הבנו שהוא מחובר לאמנות. עד שגילינו שזה בעצם מה שמתאים לו זה הפסנתר. ניסינו תופים, גיטרה ואורגנית. הוא התחבר לפסנתר בצורה בלתי רגילה. זה היה ילד עם בעיות קשב שתמיד קינא קצת, בקטנה, באחים שלו שיכלו לשבת ללמוד ולגמור שיעורים מהר ואצלו זה לקח זמן", היא נזכרת.

היא מספרת איך "כשהגיע לפסנתר פתאום הוא התחיל ללמוד. הוא ניגן אך ורק מוזיקה קלאסית, ניסיתי להכניס אותו למוזיקה שהוא אוהב, להזיז אותו טיפה, מוזיקה שכל המשפחה שמעה. הוא רצה רק מוזיקה קלאסית והוא למד על יוצרים ומלחינים ומוציא תווים מהאינטרנט ומבקש מהמורה לפסנתר ללמוד אותם. הוא התקדם בצורה מטאורית".

"הקמנו עמותה להנצחת הזיכרון שלו ודרך העמותה תרמנו פסנתר לספרייה של המועצה כי לפעמים מארגנים פה אירועי תרבות על שמו", סיפר מרטין אביו. הציור נגע לליבו. "זו המורכבות של חייו", הוא אומר. "פה אהב לנגן בפסנתר ושם הוא היה חייל בשריון, מאוד גאה להיות בשריון הוא היה גם חובש קרבי וזו השמחה שלו, הפרחים, המשפט שלו שעזר להמון חברים וזה נודע לנו בדיעבד".

"אשתי אסנת חיברה שיר בשם 'החיים תמיד אומרים צפונה' שאפשר לראות ביוטיוב. מרגש ומאוד יפה". על שילוב האלמנטים בציור אמר כי "הציור באמת התמקד בתכונות ובפנים של נעם. כמה הוא היה מורכב מכל האלמנטים הללו".

אחיו הדר מספר כי "נעם היה החבר הכי טוב שלי, ומה שהכי בלט אצלו הייתה היכולת להיות אותו בנאדם בכל מקום. היה לנו ויכוח פעם. אמרתי שכל אחד מראה את האישיות שלו כלפי קבוצה שונה של אנשים אחרת. אם זה הורים, מורים או חברים, יש לך איזו אישיות קצת שונה".

"הוא אמר שהמטרה בחיים היא להיות שלם עם עצמך ושתוכל להראות את עצמך בכל מקום אותו דבר. אמרתי שאני לא מסכים איתו וסיימנו את הוויכוח ואז הוא נפל ובשבעה התחילו להגיע אנשים וחברים מכל המעגלים שהקיפו אותו.כולם סיפרו על אותו בנאדם שהיה המצחיק כשצריך לצחוק ורציני כשצריך להיות רציני וידע לתת את המילה הנכונה במקום הנכון", אומר האח.