פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האדר קאבר- המפקדים נפרדים (אתר רשמי)

      המפקדים נפרדים

      צילום: אתר רשמי

      הם פיקדו עליהם בקרב, טיפחו אותם במהלך שנותיהם בצבא, היו שותפים לרגעי השמחה והכאב שלהם - וגם היום, אחרי שנפלו, לא שוכחים אותם וממשיכים להוקיר את זכרם. מיוחד: חמישה קצינים כותבים מכתבים אישיים לחיילים שאיבדו - ושלעולם לא ישכחו

      "הגיבור שלי": אלוף אהרון חליוה על סגן אורי בינמו

      בכל חג חנוכה, כאשר מזכירים את גבורת המכבים, אני מרגיש שלי יש מכבי פרטי-לאומי משלי. קוראים לו אורי בינמו והוא המכבי שלי, מכבי בן זמננו.

      אנשים חבים את חייהם לגיבורים רבים ולאורי, בלי שהם יודעים אפילו שהם שינו את מסלול חייהם לטובה. הם לא יודעים שמישהו מנע את מותם, מישהו עצר בגופו את המחבלים המתאבדים שהיו בדרכם אליהם ושילם על כך בחייו.

      קוראים לו אורי. סגן אורי בינמו מגדוד "נחשון" של חטיבת "כפיר". הוא הגיבור שלי.


      בוקר נר חמישי של חנוכה תשס"ו.

      רכז השב"כ מתקשר אלי ומודיע לי שיש מודיעין על מחבלים מתאבדים שנמצאים בדרכם לבצע פיגוע בשטח ישראל. על פי המידע המחבלים כבר יצאו לדרך. זו הייתה תקופה של הרבה מאד התרעות, פיגועים ופעילות מבצעית מסביב לשעון.

      אורי בינמו, בן העיר נשר, חייל וקצין מצטיין, היה מפקד מחלקה בפלוגה המבצעית בגדוד "נחשון". אורי התמקם יחד עם שלושה מפקודיו במחסום בצומת פרעון, ביציאה הדרומית מטול כרם, ציר שהיה אחד מהעורקים המרכזיים לתנועת מחבלים מתאבדים לעבר ישראל. אורי פועל כמו מקצוען - מהר ובנחישות. הוא תידרך את החיילים לבצע בידוק קפדני ברכבים שיגיעו לצומת ואמר להם: "אף מחבל לא יעבור את המחסום במשמרת שלי".

      בסביבות השעה 9:30 הגיעה למחסום מונית פלסטינית. אחד הנוסעים במונית עורר את חשדו של אורי שבחושיו, בחדות של לוחם, הבין שזה המפגש בין מגן לתוקף. הוא דאג לפקודיו ולכן לחיילים שלו הוא נתן פקודה לזוז אחורה מחשש שייפגעו, הוא עצמו נשאר מלפנים.

      הנוסעים כולם עמדו מחוץ למונית. אורי ביקש מהנוסע החשוד שיפתח את המעיל שלו אך הפלסטיני סרב. הוא עשה את עצמו לא מבין אבל אורי התעקש, נחוש לבצע את המשימה ולמנוע את הפיגוע. הוא לא ויתר. כשהמחבל הבין שלא יצליח לעבור את המחסום, הוא החליט לפוצץ את המטען, על אורי.

      יחד עם המחבל הזה התפוצץ מחבל נוסף, שעמד לידו.

      אורי נהרג במקום. המחבלים לא הצליחו לעבור את המחסום במשמרת שלו, בדיוק כמו שהבטיח.

      חיים רבים ניצלו.

      אורי בנאמו (באדיבות המשפחה)
      אורי בינמו (צילום: באדיבות המשפחה)

      13 שנה עברו וכאילו זה קרה אתמול: התקשרו והודיעו לי שהיה פיצוץ במחסום. אחרי פחות מחצי שעה הגעתי לצומת.

      את מה שראיתי אי אפשר לתאר במילים. על הכביש, במקום הפיצוץ, היו שני מכתשים עמוקים וגדולים. המונית הייתה חרוכה והבנתי כמה קרוב למחבלים אורי עמד. הבנתי גם את גודל האסון שאורי מנע בגופו. כבר שם, בצומת, דקות אחרי האירוע, ידענו שאורי עשה מעשה גבורה.

      בראייה מבצעית הרגשתי גאווה גדולה על אירוע מבצעי מוצלח - מנענו פיגוע גדול בתוך מדינת ישראל. אבל התחושה הייתה קשה, איבדנו את אורי.

      אין זמן להתאבל, אין זמן להתגאות. אם היו שני מחבלים במונית אולי יש עוד מחבלים בשטח ואנחנו צריכים למצוא אותם. זאת המשימה. חנוכה הוא חג של ילדים - הופעות, מפגשים משפחתיים, אור נרות וריח סופגניות.

      הרבה פעמים אני חושב, מה היה קורה אם אורי היה מתמקם בצומת רק חצי שעה אחר כך? מה היה קורה אם אורי לא היה מתעקש לבדוק את המחבל?

      כשאני עוצם עיניים, אני עדיין רואה אימא וילד הולכים לעשות קניות בחנוכה לקראת הדלקת נרות ונהרגים בפיגוע. אבל האנשים האלה המשיכו בחייהם. הם לא יודעים שבאותו יום זימן להם גורלם את סגן אורי בינמו. הם לעולם לא ידעו שקרה להם נס, נס חנוכה.

      בזכות אורי.

      אלוף אהרון חליוה - ראש אגף המבצעים הנכנס (מערכת וואלה! NEWS , דובר צה"ל)
      אלוף אהרון חליוה (צילום: דובר צה"ל)

      לבן שלי קוראים אורי.

      כשאורי בינמו נהרג, הבן שלי היה בן שלוש, והיום הוא בן שש עשרה. הילדות של אורי, שנולד וגדל בנשר, מזכירה לי את הילדות שלי בחיפה הסמוכה.

      אורי הוא מהילדים שעד גיל 18 היו טורפים את החיים ואז מבינים שהגיע תורם לקום ולעשות מעשה, לתרום למדינה. הם מתייצבים, נותנים לה את הנשמה ולפעמים גם את החיים.

      בתקופה שאורי נהרג הייתי מפקד חטיבת אפרים. גדוד "נחשון" עבד אצלי בגזרה באופן קבוע ואת אורי פגשתי בתחקירים ובפעילויות, אבל זו לא הייתה הכרות אישית.

      אחרי שנפל סיפרו לי שהוא היה "מורעל", מהקצינים האלה שרצים קדימה.

      סיפרו שהיה בו את האיזון המדויק - בין רצינות לבין חיוך.

      במהלך יותר מ-30 שנות שירות צבאי איבדתי חברים, פקודים ומפקדים שלחמו בעוז ובגבורה וחרפו את נפשם. כולם היו גיבורים. דברי הימים של מערכות ישראל משובצים בגיבורים וגיבורות שהפגינו כולם תעוזה, אומץ לב ודוגמה אישית. אורי מייצג דור שכבר אמרו עליו שאין בו גיבורים אך הוא הוכיח אחרת.

      הגבורה של אורי היא גבורה כפולה - הוא לא רק הציל אזרחים מפיגוע, הוא הציל גם את החיילים שלו. כל חייליו של אורי שרדו את האירוע, רק אחד מהם נפצע קשה והשתקם. אורי שלח אותם לאחור והלך בעצמו קדימה. הוא היה יכול לרוץ אחורה לתפוס מחסה, אבל התעקש להמשיך במשימה שלשמה נשלח.

      אורי בינמו לא היה לוחם ביחידה מיוחדת, והוא אינו יוצא סיירת. הוא גיבור של עבודת ביטחון שוטפת, יומיומית, ממושכת, שוחקת וקשה. הסיפור שלו מנקז אליו שנים רבות של לחימה בטרור ומלחמה על הבית במובנה הפשוט והאפור. בלי הילה ובלי תהילה. הוא לא נהרג בעומק הלבנון, תחת האש אלא נפל כאן, מרחק נסיעה קצרה מתל אביב, והציל חיי ילדים רבים במדינת ישראל בחג החנוכה.

      אורי בינמו הוא יפה הבלורית והתואר של שנות האלפיים, סמל הרעות, המסירות והדבקות במשימה. מאחורי אורי בינמו עומדים מפקדים אלמונים רבים, שאיש כמעט לא שמע על מעשי הגבורה שלהם, אבל הם גיבורים אמיתיים. בצל"ש שקיבל אורי ממפקד האוגדה נכתב: "נחישותו של סגן אורי בינמו מנעה פיגוע התאבדות והצילה את תושבי ישראל מאסון כבד".

      אני שלחתי את סגן אורי בינמו למחסום בחג החנוכה ואני אספתי אותו לקבורה כמה שעות אחר כך.

      בכל שנה אני מתייצב באזכרה של אורי. חוכמת הזיכרון היא לא בשבעה, לא בשלושים וגם לא בשנה. המבחן הוא אחרי עשור, שני עשורים ויותר. גיבורים כמו אורי, אסור שיישכחו.

      הטור לקוח מתוך הספר "הגיבורים שלנו" שייצא לאור בשבועות הקרובים לרגל ציון שנת ה-70 למדינת ישראל ולצה"ל. הספר מביא את סיפורם של 70 גיבורים צבאיים שנבחרו על ידי 70 דמויות מובילות בחברה הישראלית.


      "אף רגע לא יחזור": רס"ן בנימין וינטר על רב"ט נתנאל יהלומי

      באותו יום שישי, ה' בתשרי תשע"ג, 21 בספטמבר 2012, חזרתי אחרי תקופה בבסיס. הגעתי לבית המדרש ולמדתי, למרבה האירוניה, את פרשנות חז"ל על המילים "ויהי" ו"והיה". מילים דומות, משמעות הפוכה. "ויהי" מבטאת לשון עצב. המילה אמנם מורכבת מ"יהי", בלשון עתיד, אבל האות ו' מסמלת את העבר ולוקחת את העתיד, השאיפות והרצונות אחורה. "והיה" מבטאת שמחה. היא מורכבת מ"היה" בעבר ומהאות ו' שמסמלת את העתיד. בכך לוקחת המילה את העבר לעתיד. ההבדל בין המילים הינו בהסתכלות על החיים.

      פרשנות חז"ל מעלה תהיות: האם זיכרונותיי משאירים אותי מאחור? או האם אני לוקח את העבר, לומד ממנו וממשיך איתו הלאה לעתיד? בעודי בבית המדרש קיבלתי טלפון מהמ"פ שסיפר לי על האירוע. מהר מאוד הוא אסף אותי מבית המדרש ובישר לי שנתנאל יהלומי, אחד מ-34 חיילים שעליהם פיקדתי מרגע גיוסם, נהרג.

      נסעתי הישר לבית החולים. הנסיעה המהירה בחיי, שהרגישה איטית נורא. לא הצלחתי לעכל את הבשורה. חשבתי על המשפחה של נתנאל והרגשתי חסר אונים. לא הייתי עם חייליי כשהיו זקוקים לי יותר מכל. המ"מ השני היה שם, וסמכתי עליו בעיניים עצומות, אבל החיילים שלי, הילדים שלי, היו זקוקים לי ולא הייתי שם.

      רס"ן בנימין וינטר (מימין) (דובר צה"ל)
      רס"ן בנימין וינטר (מימין) (צילום: דובר צה"ל)

      הנסיבות אילצו אותי להתעשת. חשבתי על שאר החיילים שלי ובהם מתי, שנפצע בתקרית. הזכרתי לעצמי שעליי להיות חזק בשבילם. מבית החולים המשכנו לבסיס, בו המתינו שאר החיילים שלא היו באירוע. הגעתי ובדקתי שכולם נמצאים, ביקשתי מהם להתקשר הביתה ולעדכן שהם בסדר, על מנת שהמשפחות לא ידאגו.

      רובם הכירו את האירוע, אבל ריכזנו אותם לשיחה והודענו רשמית. השיחה עם המחלקה נמשכה מספר שעות. כל חייל הגיב אחרת, חלקם שיתפו, חלקם התפרקו, חלקם בכלל לא הצליחו לדבר. כל החיילים היו שותפים לשאלה איך ממשיכים? ביום שישי, ה-21 בספטמבר 2012, איבדתי לוחם, שהיה הרבה יותר מסתם לוחם. לקחתי מנתנאל את טוב הלב, את הרצון לסייע בכל הזדמנות, את ההתעניינות בכל אדם. הנער הג'ינג'י העקשן שלא מוותר, גם בהיתקלות בה מצא את מותו, ייצרב בזיכרוני לנצח. ברור שהתנהלותו הצילה חיים רבים.

      זכיתי להפוך לחלק ממשפחת יהלומי, שנוגעת בכל כך הרבה אנשים, כיהלום שמקרין אור לכל עבר. בכל שנה ביום ההולדת של נתנאל, מגיעים חיילי המחלקה ומשפחותיהם לבית משפחת יהלומי, ומעבירים שבת לזכרו. איפה אני היום? ויהי, או והיה? כנראה ש"ויהי". הכאב והצער מאז אותו אירוע מהדהדים עד היום. העבר נהפך להווה. אבל למדתי לקח חשוב - אף רגע לא יחזור. אמירה זו משפיעה על התנהגותי לכל סובביי.

      נתנאל יהלומי (משמאל) (דובר צה"ל)
      נתנאל יהלומי (משמאל) (צילום: דובר צה"ל)

      "הבנתי שצריך להמשיך לפעול": אל"מ יאיר ברקת, על אסון המסוקים

      דבר לא הכין אותי לערב החורפי ב-4 בפברואר 1997. הייתי אז מפקד פלוגת חיל ההנדסה של חטיבת הנח"ל. תפסנו קו מבצעי במוצב "דלעת" שבדרום לבנון. מטרתנו, שהתנוססה בכניסה למוצבים, הייתה ברורה, לשמור על הביטחון ביישובי הצפון. מדי לילה היינו מביטים לעבר אורות היישובים, רחוקים אך נראים לעין. ידענו כמה נחוצה העשייה שלנו. באותה תקופה, מחצית מהפלוגה שהתה במוצב והשאר בבית או בהכשרות.

      בעקבות החלטה מבצעית, דרך ההגעה למוצב הייתה במסוקים, וכך גם תחלופת הכוחות. הערב החל בצורה שגרתית. ציפינו לנחיתת שני מסוקים, מהם אמורים היו לצאת לוחמים שהגיעו מהבית ומההכשרות. אחד הלוחמים ששמר בעמדת התצפית, הבחין בהבזק בשמיים. לא ייחסנו לזה חשיבות- לא יכולנו לשער מה אירע.

      לאט-לאט החלו להגיע הדיווחים. הבנתי שמשהו קרה, אבל לקחו המון שעות עד שהבנו את ממדי האירוע. באותה תקופה לא היו מכשירים סלולריים, היה לנו רק טלפון קווי אחד בפלוגה. קיבלתי הודעה על התנגשות שני מסוקים. מיד הבנתי שמדובר במסוק שאמור היה להביא למוצב את לוחמי הפלוגה שלי.

      אל"ם יאיר ברקת, מח"ט חילוץ (דובר צה"ל , צביקה טישלר)
      אל"מ יאיר ברקת (צילום: צביקה טישלר)

      קבלת ההודעה לוותה בהלם, אבל מהר מאוד הגיעה ההבנה שכמפקד הפלוגה חובתי לשמור על מה שנשאר. כינסתי את כולם בחדר האוכל, סיפרתי שהייתה תאונה בין המסוקים. מבלי לעצור לרגע, התחלתי לחלק משימות. הבנתי שכדי להתמודד, צריך להמשיך לפעול, לא לאפשר לחיילים לשקוע בעצב. "תעלו לעמדות, תנקו, תסדרו". המשימות השוטפות סייעו בהתמודדות עם הקושי והשאירו את המשימה מול עינינו.

      השעות והימים שלאחר האירוע ייחקקו לנצח בזיכרוני. אחוות הלוחמים והרעות שהתבטאו בדרך שבה כל לוחם סייע לחברו ברגעים הקשים. ההבנה הייתה שעל אף הקושי והכאב, אנחנו מוכרחים לבצע את המשימה במקצועיות. לאחר שבועיים במוצב "דלעת", ירדתי מההר והגעתי ישר לבקר ולנחם את כל המשפחות. היה קשה מאוד, אך התחזקתי מלהכיר את הבתים מהם הגיעו חיילי ולראות על אילו ערכים חונכו. התחושות מלוות אותי גם היום, 21 שנה לאחר אותו אירוע. כל 20 החיילים שלי שנהרגו יהיו בליבי לעד.

      הפלוגה של יאיר ברקת לפני אסון המסוקים (דובר צה"ל)
      הפלוגה של יאיר ברקת לפני אסון המסוקים (צילום: דובר צה"ל)

      "זה אמיתי או שתכף אתעורר?": רס"ן גיא בסון, על בניה שראל, הדר גולדין וליאל גדעוני

      בוקר 1 באוגוסט 2014 תפס אותי כסמג"ד גדס"ר גבעתי בסיום כיבוש בית עם פלוגת החבלה. בקשר נשמעו דיווחים על הפסקת האש שנכנסת לתוקפה, והיחידה מרחק פסיעה מהשלמת המשימה. אין לי מושג מה יקרה בעוד שעה קלה, כשבקשר יוכרז "נוהל חניבעל" שיגרום לי וללוחמים לעבור ממצב של 0 ל-100 בשניות בודדות, הכול כדי להגיע לקצה חוט ולסכל או לפחות לשבש את אותו דיווח נוראי שאין מילים לתארו. את הדיווח קיבלתי כשהנחתי תפילין. זינקנו באותו הרגע אני ומ"פ חה"ן על מנת להגיע למקום.

      הדיווחים העמומים וחוסר הוודאות מילאו את הראש במחשבות, מה נפגוש ולאן הולכים, והאדרנלין מטורף בגוף. פרקתי את הציוד, והאש מסביב מבהירה עד כמה מדובר באירוע חריג. עם ההגעה לזירה הבחנתי בחברים לנשק שנהרגו. חברים שעד לפני מספר דקות דיברתי איתם ולפני כמה שעות עוד צחקתי איתם.

      הלב סירב להאמין. אני בחלום? זה אמיתי או שתכף אתעורר? אני מרגיש שאני חייב להתעשת, הידיעה שהדר גולדין חסר הופכת את המשימה לאתרו למרכזי. עם דמעות בעיניים ומבט ישיר ללוחמים, אני מגבש תכנית ומוציא אותה לפועל, מתוך הבנה שהזמן יקר מכל. אני מנסה לחשוב מה עם הדר, מה הוא חושב ואיפה הוא.

      הקלטות הקשר מ"יום שישי השחור"

      צילום: דובר צה"ל, עיצוב גראפי: אביחי ברוך, עריכת וידאו: יאיר דניאל

      לאחר ההיתקלות ועם פינוי הגופות של ליאל גדעוני ובניה שראל היקרים, ראיתי את מיטב הנוער. לוחמים שדבקים במשימה, מלאי רוח לחימה ונחישות. ראיתי את הלוחמים שלי דוהרים, לא מפחדים ומלאי ברק בעיניים, מבינים שיש משימה אחת, לאתר ולהחזיר את הדר גולדין. מעל 24 שעות של לחימה במשטח בנוי, צפוף, מורכב ורווי באוכלוסייה - עברנו כל יעד, רחוב ומתחם, כדי לסכל את אירוע החניבעל.

      זה היה קרב קשה מאוד, תחת אש, שלימים יכונה "יום שישי השחור ברפיח". אלף מילים לא יוכלו להסביר את שהתרחש שם, את הלוחמים ששועטים קדימה ונלחמים בגבורה ואומץ לב, בשם ערך הרעות. במקביל שוררת ההרגשה הנוראה שאיבדנו חברים לנשק, שלפני מספר שעות ישבנו וצחקנו כרגיל, ולפתע הם לא כאן.

      ליאל גדעוני, הדר גולדין, בניה שראל (באדיבות המשפחה)
      מימין לשמאל: ליאל גדעוני, הדר גולדין ובניה שראל (צילומים: באדיבות המשפחות)

      הדר, אורון, ליאל ובניה היקרים לי מאוד, יחד עם כל הנופלים במבצע הם מלח הארץ ובגופם הבטיחו עתיד שקט וטוב יותר לתושבים. כל אחד היה מיוחד בדרכו: בניה שהיה עז כנמר ולא פחד מכלום, כזה שכל אחד רוצה להיות בחברתו. ליאל היה תמיד עם חיוך ענק, מעודד את כולם ומלא אופטימיות, דוחף ועוזר לחבריו. והדר, העניו והצנוע, שתמיד רואה את הטוב, מחייך ומחפש לעזור לכל אחד. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו.

      הרגע הקשה מכל היה המעבר בין הבתים לניחום המשפחות שאיבדו את היקר מכל. באתי לחזק אותן אך יצאתי מחוזק בזכותן. הכרתי משפחות מופלאות, כל אחת בדרכה, שחינכו את ילדיהם להיות גיבורים.

      1 באוגוסט 2014 ומורשת הנופלים ילכו עמי לעד. הגיבורים שנלחמו, שרדפו, שילמו בחייהם, עשו הכול למען העם והארץ, וכתבו עוד פרק מורשת מפואר בהגנה על הבית. שועלי שמשון ואני נמשיך לספר את מורשתם.

      ק' אג"ם יהודה, רס"ן גיא בסון (מערכת וואלה! NEWS , רנה גרשי-לוי/TPS)
      רס"ן גיא בסון (צילום: דובר צה"ל)

      "על לוחמים כמוך חלמנו": אל"מ דדו בר כליפא על רס"ן חגי ביבי

      "מה רבים שאינם כבר בינינו, ונזכור את כולם"

      שנים לא דיברתי עליך ביבי. קצת סיפרתי, רק לעיתים ורק לבודדים, איך קיבלת את פני בגדוד בחיוך רחב ובמאור פנים, מפקד זקן בחכמה ורך בשנים, איש דעת וחכמה, חכמת המעשים. "כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת" אמרו האבות בפרקים הכתובים, וחכמתך חגי, אכן מתקיימת גם היום בקרב דורות של לוחמים. אנו מספרים, מחנכים ומנסים להדגים, איך חיים ציונות, נתינה ומסירות, הם חיים מלאי ערכים.

      ביבי, היום אני מפקד חטיבת גבעתי, הבית שלנו, המקום בו החלפת אותי כמ"פ - תפקיד ממנו לא שבת. אני חש אחריות עצומה לחבר את הלוחמים למורשת של כולם, של כל מי שהיה אתנו במשפחת גבעתי וכעת איננו.

      מורשת - אוסף ערכים והתנהגויות, כללים ומנהגים שעוברים מדור לדור.

      חגי ביבי (מערכת וואלה! NEWS , אתר גבעתי)
      חגי ביבי (צילום: אתר גבעתי)

      לא מדובר כאן רק בזיכרון או מאגר מידע אותו נדרשים לשנן. קבענו כי המהות טמונה במורשת, אותה הבלטנו כערך. מורשתם של אלו שהלכו לפנינו והתוו לנו את הדרך.

      זיכרונם חשוב ומורשתם לאין ערוך. מורשת של גבורה ולחימה, מורשת שמציינת את סכנות העבר ומתריעה מפני איומי העתיד, מורשת שלא שוכחת את קצין הסיירת שלנו סגן הדר גולדין, ואת החייל אורון שאול, ואת מחויבותנו להביאם לקבר ישראל. מורשת שחותרת להסיר את הספק הכבד והמעיק מעל ליבם של משפחות החללים שמקום קבורתם לא נודע.

      70 שנה אחרי, אילו יכולתי לשאול את מייסד החטיבה שמעון אבידן שאיננו איתנו, ואת מי שהקים אותה מחדש יהודה דובדבני, על דמות המפקד והלוחם בחטיבה, ודאי היו משיבים: כך ממש היה חפצנו, על זה בדיוק חשבנו, כך חלמנו. על לוחמים כאלה, אנשי מעשה, אנשים של אנשים, אוהבי אדם, חדורי שליחות, צנועים ואוהבי הארץ.

      מח"ט גבעתי, דדו בר כליפא (דובר צה"ל)
      אל"מ דדו בר כליפא (צילום: דובר צה"ל)

      מורשתכם היא לנו חוזה לא כתוב אך חתום בדמים. לאורה נחנך עוד דורות רבים של לוחמים ומפקדים.

      חגי ביבי, לוחם, חבר ורע, גיבור שלנו. מפקד פלוגת החוד הנערץ מגדוד צבר, אמשיך לזכור ולהזכיר אותך בכל הזדמנות, עם המשפחה, עם חברים, עם טירונים ולוחמים, נמשיך לשאוב ממך כוח עצום להמשך השירות ובכלל לחיים. תשמור עלינו אח שלי, אנחנו צריכים אותך חד ודרוך מתמיד בלילות וגם בימים. אוהב אותך, יהי זכרך ברוך לעד ולעולמי עולמים.

      שלא נדע עוד צער, שנשכיל כעם לצעוד יחד מול האתגרים הרבים הניצבים בשערנו, כי רק יחד ננצח, ושנזכה להיות ראויים לפקודינו.