ב-11 במרץ 2004, מעט אחרי השעה 7:30 בבוקר, החרידה את מדריד סדרת פיצוצים. יותר מעשרה מטעני חבלה הופעלו בו-זמנית בשלוש תחנות רכבת שונות, הרגו 191 בני אדם ופצעו כאלפיים איש נוספים. הרשויות בספרד ניסו לגלות את זהות המבצעים, וקצה חוט מבטיח נחשף במהירות: ליד תחנת הרכבת אל פוסו דל טיו רימונדו נמצא רכב גנוב, ובו שבעה מרעומים בתוך שקית פלסטיק. על השקית היה רמז נוסף: טביעת אצבע.
המשטרה הספרדית שלחה את טביעת האצבע לרשויות אכיפת חוק ברחבי העולם, וב-6 במאי עצר ה-FBI את מי שהפך מיד לחשוד העיקרי: עורך דין אמריקאי בשם ברנדון מייפילד, קצין לשעבר בצבא ארצות הברית שהתאסלם לאחר שנישא לאישה מצרית, ואף הגן משפטית על אמריקאים שניסו להצטרף לכוחות הטליבאן באפגניסטאן.
שלושה מומחי טביעות אצבע של הבולשת מצאו התאמה של 100% בין טביעת האצבע של מייפילד לזו שעל השקית ממדריד. הוא הוחזק תחילה בשם בדוי במתקן מעצר, ולאחר מכן הועבר למתקן חקירות שמיקומו לא נחשף. לבני משפחתו לא הותר לבקר אותו, ועצם מעצרו נחשף בפניהם רק לאחר שסוכני הבולשת הדליפו פרטים מהחקירה לתקשורת. גם גישתו לעורך דין הייתה מוגבלת ביותר. הוא טען שלא עזב את ארצות הברית כבר שנים, וביקש מבית המשפט למנות מומחה מטעמו שיבדוק את טביעת האצבע. כך אכן נעשה - וגם אותו מומחה מצא התאמה.
רק לאחר שבועיים הודיעה משטרת מדריד, שמלכתחילה הביעה ספק לגבי מעורבותו של מייפילד בפיגועים, כי הצליחה לאתר אזרח אלג'יראי בשם הונאן דאוד, שטביעותיו תואמות לאלו שנמצאו בשטח. לאחר שזיהו את דאוד, הצליחו לאתר את חברי חוליית הטרור בדירת מסתור, ובזמן הפשיטה על הדירה, קטל פיצוץ נוסף שמונה בני אדם: שוטר, שלושה מחברי החוליה וארבעה סוחרי סמים ששהו במקום. מייפילד שוחרר, ומאוחר יותר זכה להתנצלות רשמית ולפיצוי בגובה שני מיליון דולר.
דו"ח משרד המשפטים האמריקני מצא כי הדמיון בין טביעות האצבע של מייפילד ושל דאוד היה יוצא דופן. על פיו, ייתכן שהבוחן השני, השלישי והרביעי הוטו על ידי כך שידעו שבוחן אחר כבר מצא התאמה, ואילו החוקר הראשון עצמו הסתמך ככל הנראה יותר מדי על כך שהמערכת הממוחשבת, שסרקה מיליוני טביעות אפשריות, זיהתה בסבירות גבוהה את מייפילד. עוד נכתב בדו"ח כי המשטרה הספרדית הביעה ספק באשר להתאמה כבר מהרגע הראשון, אך האמריקאים נשענו על הסברים שונים, ורק כאשר נתפס החשוד האמיתי, חזרו בהם ממסקנותיהם.
ד"ר איתיאל דרור, שמתגורר בלונדון ומבקר בימים אלו בישראל, הוא אחד החוקרים המובילים בעולם שבודק כיצד הטיות קוגניטיביות משפיעות על מומחים בתחומים שונים, ובהם גם ראיות פורנזיות. במלים אחרות: הוא חוקר איך הדרך שבה עובד המוח האנושי משפיעה על בחינת הראיות שנתפסות, גם על ידי שופטים, כ"מדע טהור" ובלתי ניתן להטיה. המסקנות שלו מראות שגם ראיות שנחשבות חזקות מאוד, כמו טביעת אצבע ובמקרים מסויימים דנ"א, עשויות להשתנות בהתאם לזהות הבודק ובעיקר בהתאם למה שהוא יודע על החשוד ועל הפשע.
המקרה של מייפילד שימש בסיס למחקר שערך דרור. הוא הציב בפני חמישה מומחים זוג טביעות, ואמר להם שאלו שייכות למייפילד ולטביעה שנמצאה במדריד. החמישה לא היו חלק מהחקירה המקורית, אך הכירו את המקרה, ולכן מדובר היה ברמז עבה לכך שהטביעות לא אמורות להיות תואמות.
מה שחמשת המומחים לא ידעו הוא שבפועל הטביעות שהוצגו להם לא היו קשורות לפיגועים, ונלקחו מתיקים שהם עצמם עבדו עליהם בעבר, והעידו בבית משפט כי הן תואמות. למרות שהתבקשו להתעלם ממה שסופר להם על מדריד, ורק לבדוק את ההתאמה, התברר שלהקשר יש השפעה מכרעת: ארבעה מתוך החמישה שינו את מסקנתם המקורית. שלושה מהם, שבמקור מצאו כי הדגימות זהות, קבעו כעת כי הן אינן זהות, ואחד פסק שלא ניתן לקבוע בוודאות. רק מומחה אחד מהחמישה דבק במסקנתו המקורית.
איבוד האוריינטציה
דרור, דוקטור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת הרווארד, מלמד ב-University College of London (UCL). הוא בנם של פרופסור יחזקאל דרור, חתן פרס ישראל למדעי המינהל, ושל ההיסטוריונית פרופסור רחל אלבוים דרור. השבוע ביקר בישראל כאורח של הסנגוריה הציבורית, במסגרת פעילות הצוות למניעת הרשעות שווא, שהוקם בסנגוריה לפני כשנה ופועל, בין היתר, להקנות לסניגורים כלים וידע בתחום. דרור גם מייעץ לרשויות אכיפת חוק במדינות שונות, בין היתר ל-FBI ולאינטרפול.
במקור חקר דרור ביצועים של מומחים בתחומים שונים - טייסים, יועצי השקעות, רופאים - ורק באמצע העשור הקודם הגיע במקרה לתחום הראיות. "חוקר טביעת אצבע קרא מאמר שלי על זיהוי מוטעה של טייסי קרב - איך קורה שהם עושים טעויות ומזהים מטוס ידיד כאויב", סיפר השבוע לוואלה! NEWS. "אמרתי לו שלפעמים טייסים מאבדים את הלמטה והלמעלה, או רואים רק חלק מהמטוס, ולפעמים הם מצפים שהאויב יבוא מכיוון מסוים, ואז יש יותר סיכון לזיהוי שגוי מהכיוון הזה".
אותו מומחה ענה לדרור שגם טביעות אצבע הן פעמים רבות מעוותות או חלקיות, ולפעמים הבוחן מאבד אוריינטציה תוך כדי בדיקה. עם זאת, הוא טען שמומחי טביעת אצבע לא מושפעים מציפיות שגויות, אלא "מתבססים רק על הנתונים". דרור החליט לבחון את זה, וגילה כי הוא צועד בקרקע לא חרושה. "הייתי רוצה להגיד שהמחקרים שלי גאוניים ויצירתיים", סיפר בחיוך, "אבל חלק מהם טריוויאליים. המדע של טביעות אצבע שולח אנשים לכלא כבר 100 שנה, ואף אחד לא שאל אם המומחים האלה מושפעים מהטיות".
מאז חוקר דרור את התחום. הוא מתמקד דווקא בסוגי הראיות החזקים ביותר - טביעות אצבע ודנ"א - ולדבריו המסקנות נכונות אף יותר בראיות פורנזיות "רכות יותר" כמו השוואת שיער, כתב יד, סימני ירי, סימני נשיכה, השוואת תמונות ועוד.
כדי להבין מהי הטיה קוגניטיבית, חשוב לתאר קודם את הגורם האנושי בבדיקות פורנזיות. בטביעות אצבע למשל, תוכנות מחשב בודקות מאגרים של מיליוני טביעות, ומתוכן מוצאות רשימה של הטביעות שהכי דומות לטביעה שנמצאה בשטח. לאחר מכן עוברים המומחים על הטביעות, מסמנים בהן מאפיינים ייחודיים, ומשווים בינן לבין אלו שנמצאו בטביעה מהזירה.
"אין שתי דוגמאות זהות", מסביר דרור. "אם היתה זהות מוחלטת זה היה קל, אבל גם שתי טביעות אצבע שתתן בעצמך לא יהיו זהות כי העור הוא גמיש, ויש שאלה של כמה כוח אתה מפעיל. בנאדם גם לא חותם בדיוק באותה צורה בכל פעם, וגם בירייה מאקדח לא בכל ירייה הקליע נשחק בדיוק באותה צורה. זה אף פעם לא זהה. אז המומחים צריכים לקבוע אם שתי הדוגמאות מספיק דומות כדי להגיד שהן מאותו מקור. ולזה אין קריטריון אובייקטיבי. תשאל כל מומחה 'מה הקריטריון שלך, מתי זה דומה מספיק'. אף אחד לא יכול להגיד לך. זו החלטה סובייקטיבית".
ברגע שהאלמנט האנושי נכנס לתמונה, מגיח גם החשש מהטיה. לדרור חשוב להבהיר שמומחים שלוקים בהטיות קוגניטיביות אינם מושחתים, רשלנים או עצלנים, אלא דווקא חוקרים טובים, מנוסים וקפדנים. משפט המפתח שעליו חזר כמה פעמים בהרצאה שנתן השבוע בתל אביב הדגיש כי "המוח הוא לא מצלמה". כאשר החוקרים נחשפים למידע שאינו רלוונטי לבדיקה המדעית, הוא יכול לגרום להם באופן בלתי מודע לראות אחרת את הראיות, ולהגיע למסקנות שונות. ככל שהמקרה קשה יותר והדגימות דומות יותר, גדלה האפשרות להטיה.
דרור מונה שבעה סוגים של מקורות שיכולים "לזהם" את הבדיקה של הראיות הפורנזיות. חלקם נוגעים לראיות עצמן, למשל, כשמומחה אמור להשוות כתב יד, הוא נחשף בהכרח גם לתוכן הטקסט הכתוב. הטיה אחרת נובעת מחשיפה למידע מתוך החקירה שאינו רלוונטי לבדיקה המדעית עצמה, כמו אמירה של בלש שעובד על התיק ולפיה "החשוד כבר הודה", או לחילופין "יש לו אליבי".
כששיקול הדעת הכרחי
ניסוי שנערך ב-2015 מספק עוד דוגמה להטיה. בבדיקת טביעות אצבע, על החוקר לבחון כמה מאפיינים ייחודיים יש לטביעה, ולהשוות באמצעותם. מספר המאפיינים הייחודיים שדרוש לצורך השוואה משתנה, אך ככלל אפשר לומר שנדיר מאוד לראות השוואה על בסיס פחות משבעה מאפיינים. באנגליה, למשל, נהוג להשוות על פי 16. בניסוי התבקשו מומחים לספור מאפיינים ייחודיים בטביעת אצבע מתיק של גניבת רכב, ולומר אם ניתן להשתמש בה לצורך השוואה. לאחר זמן מה, הראו להם שוב את אותה טביעה, והפעם אמרו שהיא מתיק רצח. כשליש מהחוקרים שינו את מסקנתם בהתאם להקשר.
אפילו במה שנחשב לראיה האמינה מכל, דנ"א, ישנן הטיות. בזיהוי של פרופיל דנ"א יחיד בתנאים אופטימליים - כמו למשל בבדיקת אבהות במעבדה - לא מעורב כמעט גורם אנושי בבדיקה. מנגד, כשמדובר בתערובת של כמה סוגי דנ"א, יש לחוקר שיקול דעת. עליו להחליט מה מהמידע חשוב ומה "רעש לבן", ובעצם לזהות את הפרופילים מתוך התערובת. "אתה רואה אלל (חלק מהדנ"א), ואתה צריך לדעת אם זה בא מפרופיל א', ב' או ג', כי יש תערובת", מסביר דרור, "ואז לבנות פרופיל של שניים או שלושה אנשים. זה כמו להרכיב פאזל, כשיש לך חלקים משלוש תמונות שונות".
כדי לבדוק אפשרות להטיה בבדיקה כזו, השתמש דרור במקרה אמיתי. באמצעות חוק חופש המידע של מדינת ג'ורג'יה, הוא קיבל ראיות מתיק אונס קבוצתי שבו הורשעו חברי כנופיה. במשפט, אחד מהם חתם על עסקת טיעון במסגרתה קיבל עונש מופחת, והפליל את שותפיו לאונס. כדי שבית המשפט יוכל לקבל את עדותו, נדרשת לפי חוקי המדינה ראיה חיצונית שתתמוך בה. כאן נכנס לתמונה הדנ"א. שני המומחים שהעידו במשפט קבעו כי מתערובת הדנ"א שנלקחה מהקורבן לא ניתן לשלול מעורבות של חברי הכנופיה האחרים. החיזוק הנדרש סופק, ועדות החבר המפליל התקבלה.
דרור הגיש את כל החומר המדעי הרלוונטי ל-17 מומחי דנ"א שפועלים בארצות הברית ומופיעים באופן תדיר בבתי משפט. הם לא ידעו באיזה תיק מדובר, מיהם החשודים, ובוודאי לא שההתאמה היא שתקבע אם העדות המרשיעה היחידה תהיה קבילה. למעשה, הם התבקשו רק לבדוק אם ניתן לשלול מתערובת הדנ"א מולם את מעורבותו של אחד הנאשמים - שכונה במחקר "נאשם 3".
בעוד בבית המשפט קבעו שני מומחים כי לא ניתן לשלול את מעורבותו של נאשם 3, הפעם התוצאות היו שונות: רק אחד מתוך 17 המומחים הגיע למסקנה הזו. ארבעה נוספים קבעו שלא ניתן להגיע לאיזושהי מסקנה, ו-12 קבעו כי הדנ"א של נאשם 3 אינו חלק מהתערובת. עצם העובדה שהמומחים הגיעו לשלוש מסקנות שונות מוכיחה סובייקטיביות בבדיקות, אבל יותר מכך - העובדה שרק חוקר אחד הגיע לאותה מסקנה שאליה הגיעו החוקרים במשפט מעלה את החשד שהם הושפעו מההקשר.
כוחן של הראיות הפורנזיות נובע דווקא מכך שהן מתקבלות כראיות אובייקטיביות, מדעיות, ובלתי ניתנות להטיה. אלא שבניגוד לתחומי מומחיות אחרים שאותם חקר דרור, את הטעויות בתחום המשפט כמעט בלתי אפשרי לגלות.
"אני עובד כבר עשורים עם רופאים, טייסים, בקרי טיסה, חשבים פיננסיים וכל סוג של מומחים שעובדים עם נתונים", אומר דרור. "כולם יודעים שהם עושים טעויות, פרט למומחי טביעות אצבע. כי ככה חינכו אותם. הם מאמינים בזה, והם מופיעים בבית המשפט, ובית המשפט מקבל מה שהם אומרים. אין פידבק. הרי בן אדם שמורשע הולך לכלא. אבל זה קורה כי אמרת שמצאת התאמת דנ"א או טביעת אצבע (ולא בהכרח כי הוא באמת עשה את זה, ד"ד). לעומת מקרה שבו רופא קוטע את הרגל הלא נכונה, פה מאוד נדיר שהם רואים את הטעות".
אבל טעויות בהחלט קורות. המרשם האמריקאי לזיכויים מאוחרים אוסף נתונים על מקרים שבהם ראיות חדשות חשפו נאשמים שהורשעו לשווא, והביאו לזיכויים. מתוך 2,187 מקרים של הרשעות שווא שהתגלו ברחבי ארצות הברית, ב-24% אחוזים היו מעורבות ראיות פורנזיות שהתגלו כשגויות.
למרות זאת, מדגיש דרור, יש להיזהר מפני תגובת יתר לממצאיו, שתבטל כליל את מעמד הראיות הפורנזיות. "הן מאוד חשובות דווקא כי אנחנו יודעים שעדי ראיה, למשל, הם מאוד בעייתיים", הוא אומר. "ותזכור שטביעת אצבע לא טובה, היא עדיין טובה יותר מעד ראיה. אז אחת מנקודות התורפה של הראיות האלו היא הגורם האנושי. תמיד אמרו לי שטביעות אצבע לא משקרות. אבל אני אומר שטביעות האצבע בכלל לא מדברות - אלא המומחה שמפענח, משווה ונותן חוות דעת".
אפקט הזיהום הכפול
דרור מציין גורם נוסף שעלול להגביר את הסכנות שבשימוש לא נכון בראיות הפורנזיות: זיהום צולב של ראיות על ידי הטיה אחת. אפשרות אחת היא שהטיה תחדור משלב אחד של ההליך לשלבים אחרים. למשל, כאשר חוקר מז"פ נמצא בזירת הפשע ונחשף לפרטים שאינם רלוונטיים לבדיקות המדעיות. "נגיד שאתה רואה בזירה ילד מת, אמא שבוכה. זה משפיע על כל הגישה, על המוטיבציה שלך, על המעורבות הרגשית שלך במקרה", תיאר. "אתה יכול גם לראות דברים נוספים שהם לא רלוונטיים: איך אנשים נראים, איך הם מגיבים. מומחה טביעת אצבע, אם הוא מסתכל על טביעה שנלקחה מאקדח, לא צריך לדעת אם האקדח ירה והקליע פגע בתקרה, או שהקליע הרג גבר, או מחבל, או שוטר או ילד בן שנתיים. ואם אתה בזירה אז אתה רואה את זה".
סוג אחר של זיהום צולב, הוא מה שדרור מכנה "אפקט כדור השלג של ההטיה". כאן החלחול הוא רוחבי, ומתרחש כאשר מומחה מתחום אחד נחשף לראיה של מומחה מסוג אחר. למשל, כאשר מומחה טביעת אצבע נחשף לכך שעד ראיה זיהה את החשוד שהוא בודק, והדבר מטה אותו באופן בלתי מודע, והוא מוצא התאמה חיובית. לאחר מכן, ההתאמה של טביעת האצבע מוצגת לחשוד בחדר החקירות, והוא מבין שאפסו סיכוייו לצאת זכאי ומודה בפשע שלא ביצע. כך, מסביר דרור בהרצאה, משקלה של הראיה המזוהמת בעצם מוכפל: פעם אחת היא תישקל באופן ישיר, כאשר המומחה יעלה להעיד בביטחון במהלך המשפט, ובפעם השנייה באופן עקיף, באמצעות השפעתה על ההודאה. אלא שההשפעה הזו תיעשה באופן סמוי, כך שהשופט לא יוכל לקחת את זה בחשבון.
כאשר קוראים את מחקריו של דרור, על הנזק הרב שיכול להיגרם מחשיפה רבה מדי של אנשי המדע לפרטי חקירה שאינם רלוונטיים, קשה שלא להיזכר בדו"ח שפרסם לפני כשנה נציב הביקורת על הפרקליטות, השופט בדימוס דוד רוזן. הדו"ח עסק ביחסים בין אנשי הפרקליטות לרופאי המכון לרפואה משפטית, ובחשש שהאחרונים שינו חוות דעת לבקשת אנשי הפרקליטות. בדו"ח המקורי, שחובר על ידי קודמתו של רוזן, השופטת בדימוס הילה גרסטל, נמצאו ליקויים בקשר בין הצדדים, שעלו עד כדי "מעורבות הפרקליטות בעריכת חוות דעת של מומחי המכון". אותו דו"ח לא פורסם לבסוף, ובדו"ח שחיבר רוזן נבדקו כל אותם מקרים מחדש, ולדבריו "לא נמצאה באף אחד מהם מעורבות של הפרקליטות בחוות הדעת או עצימת עיניים שלה לגבי שינויים". ואולם, נראה כי בעוד השיח סביב שני הדו"חות עסק כולו בשאלה אם חוות דעת שונו במתכוון - כלל לא נלקחה האפשרות שהקרבה בין התביעה למכון גרמה באופן בלתי מודע להטיה שהשפיעה על הממצאים.
גרסטל ציינה בדו"ח כי העובדה שאנשי המכון הם חלק מהרשות המבצעת ומעידים כעדי תביעה "מעוררת את השאלה אם מצופה מהם להציג את ממצאיהם וחוות דעתם לפי מיטב הבנתם המקצועית, או שמא עליהם לתמוך בעמדת התביעה ולסייע לה". רוזן לא קיבל את עמדתה. לדבריו "רופאי המכון - בדומה לאנשי המחלקה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל - מצווים ליתן חוות דעת על בסיס מיומנותם המקצועית בלבד... חוות הדעת של רופאי המכון היא חוות דעת מקצועית שאינה תלויה, מוטית ומושפעת מהגורם שביקש את חוות הדעת. מסקנותיה נובעות אך ורק ממסד הנתונים וכלל הממצאים שהונחו לפני רופאי המכון".
רוזן הוסיף כי "כיוון שמדובר במומחה המסייע בשלבי החקירה ועל פי הצורך בהמשך ההליכים המשפטיים, מוחוור כי חוקר המשטרה והתובע רשאים לשוחח עמו בעניין חוות הדעת. אין המדובר אך בזכות. לגישתי, זו חובתו של התובע - כמו גם של החוקר המשטרתי קודם לסיום החקירה - לאחר עיון ובחינה של חוות הדעת, לעמת את המומחה עם ממצאים וראיות, אשר להערכתם לא נלקחו בחשבון או נדחו מפני ממצאים אחרים... על התובע לנהל דו-שיח פתוח וחופשי עם רופא המכון תוך הצגת שאלת, לעתים קשות ומורכבות, בכל סוגיה המטרידה אותו בנושא".
מחקרים מהשנים האחרונות עשויים לערער חלק מהמסקנות בדו"ח. למשל, ההנחה שמומחי המכון לא מושפעים מכך שהם מעידים תמיד כעדי תביעה: במחקר שנערך ב-2013 ניתנו ל-108 פסיכולוגים ופסיכיאטרים שמספקים חוות דעת בבתי משפט נתונים מתוך תיק שבו נדרשו להעריך מסוכנות של נאשם. לחלק מהם נאמר כי הם נשכרו על ידי ההגנה, ולחלק כי הם נשכרו על ידי התביעה. נמצא כי אלו שחשבו שהם עובדים עבור התביעה נטו באופן משמעותי להערכת הנאשם כמסוכן יותר.
יפה, אבל לא מציאותי
ד"ר דרור קורא את המסקנות האלו מתוך הדו"ח, מתמקד בקשר בין המשטרה והפרקליטות לבין המכון, ואומר כי "מי שכתב את זה צודק, אבל גם טועה מאוד. הוא צודק בכך שחייב להיות קשר, משום שבהרבה תחומים פורנזיים המומחה חייב לדעת הכול כדי להבין איזה בדיקות לעשות. בנוסף, ברגע שאתה כותב את הדו"ח והממצאים, צריך לתרגם לחוקרי המשטרה את המשמעות לחקירה הספציפית. אבל מי שכתב את זה טועה בכך שהקשר לא משפיע על המומחים. זה נשמע יפה אבל זה לא מציאותי. גם באנגליה ובארצות הברית המומחים אומרים שהם בלתי תלויים. הם לא".
הפתרון של דרור הוא במידור, ובמינוי מה שהוא מכנה "מנהל חקירה" - אחד מהמומחים הפורנזיים שישמש מעין איש קשר לחוקרי המשטרה בחקירה ספציפית. הוא יהיה בזירת הפשע, יחליט אילו בדיקות מעבדה פורנזיות נדרשות, אך לא יבצע אותן בעצמן. כך הוא גם יכול לוודא שהמומחה שכן יבצע את הבדיקות ייחשף אך ורק למידע שרלוונטי לצורך הבדיקות המדעיות. "אני מקבל את זה שצריכים קשר טוב עם המשטרה", הסביר, "אבל יש פתרון שמאפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. הפתולוגים רוצים את כל המידע כדי שלא יצאו רע בסוף. הם נדרשים לקבוע אם מישהו נפגע מסכין או לא, אז הם רוצים לדעת שיש עד ראיה שראה את הסכין. זה נותן להם ביטחון, אבל אז ההחלטה שלהם אינה רק על סמך מידע רפואי. הם לא צריכים לדעת אם שוטר ירה בגופה או לא. הם צריכים לקבוע מה חור הכניסה ומה חור היציאה. למה הוא צריך לדעת מה ראו עדי ראיה? תסתכל על הגופה! מה אכפת לך אם זה שוטר ואם יש מחלוקת? יש גופה, למה הוא צריך לדעת יותר מזה?"
מנגד, יש טענה שאומרת שככל שלמומחה יש יותר מידע, הוא יכול לעשות את העבודה שלו טוב יותר
"אתה צריך לקבל את כל הראיות הרלוונטיות לתחום המדעי שלך. בוא נגיד שיש גופה, ופתולוג שצריך לקבוע את סיבת המוות נחשף למכתב התאבדות. האם הוא מומחה שיכול לדעת אם זה מכתב אמיתי או שמישהו זייף אותו? זה לא תחום ההתמחות שלו. אלו לא ראיות רפואיות. העבודה שלו אינה לשלב בין מקורות מידע. את זה צריכים לעשות שופטים, חוקרי משטרה ועורכי דין".
פתרון נוסף שמציע דרור מונע את האפשרות שהמומחים הפורנזיים "ירו את החץ ורק אז יציירו את המטרה", גם אם באופן בלתי מודע. אחת ההטיות הקוגנטיביות המרכזיות שהוא עוסק בהן מתרחשת במצב שבו המומחים רואים תחילה את הדגימה שנלקחה מהחשוד, למשל טביעת אצבע, ורק לאחר מכן ניגשים לטביעה שנלקחה מהזירה. בכך, לדבריו, הם עובדים מהחשוד לראיות, במקום שהראיות יובילו לחשוד. הסכנה היא שלאחר שכבר נחשפו לטביעה של אדם שידוע שהוא חשוד, ואולי שמעו שיש נגדו ראיות אחרות, ההטיה הקוגנטיבית תגרום להם לראות בדגימה שנלקחה מהשטח בעיקר את נקודות הדמיון.
הפתרון הוא חשיפה הדרגתית לראיות, במה שדרור מכנה "רצף חשיפה לינארי" (LSU). לדבריו, על המומחה להיחשף תחילה לראיות מהזירה, לנתח אותן, ולתעד את התהליך. למשל, אם מדובר בטביעת אצבע, עליו לציין ולסמן את כל המאפיינים הייחודיים שהוא מוצא בה. רק לאחר מכן על המומחה להיחשף לראשונה לטביעת האצבע שנלקחה מחשוד, לנתח אותה בנפרד ולהשוות. אם לאחר מכן הוא רוצה לחזור ולשנות משהו שהערכה של טביעת האצבע שנלקחה מהזירה, או שפתאום הוא רואה בה דברים נוספים, על כל שינוי כזה להיות מתועד.
לצד הטמעת נהלי עבודה שיצמצמו את השפעת ההטיות הקוגניטיביות, לד"ר דרור חשוב בעיקר לעורר את המודעות לתופעה - גם בקרב הציבור אך גם בקרה הגורמים הרלוונטיים: אנשי רשויות האכיפה, עורכי דין ושופטים. אם בתחילת דרכו נתקל בהתנגדות עצומה מצד הממסד, כיום הוא כבר הרבה יותר אופטימי. "מומחי טביעות אצבע בכל העולם כבר יגידו לך שזו פרקטיקה שמבוססת על מדע, שיש בה אלמנט סובייקטיבי. יש התרשמות, שיקול דעת, פרשנות", הסביר, "אז אני לא אומר שאלו ראיות רעות, כי טביעת אצבע למשל זו ראיה טובה מאוד. אבל הן לא מושלמות, והשאלה איך לשפר את זה".
כיום, יותר ויותר מדינות בעולם מתחילות להכיר בסכנות שעליהן מתריע דרור. בשנים האחרונות, בין היתר, הכיר המפקח הבריטי על המדעים הפורנזיים בכך שהטיה קוגניטיבית היא סוגיה שרלוונטית לתחום, וגם המכון האמריקאי לתקנים וטכנולוגיה הגיע למסקנה דומה. גם בישראל, לדבריו, הוא מזהה סימנים לכך שמתחילים להכיר בכך. "נעים בכיוון ויש סימנים מעודדים לפתיחות דעת", הוא אומר, " אבל יש עוד כברת דרך ללכת".
(עדכון ראשון 29.3, 17:00)