האנשים שהצילו את העולם

בבוקר שבת אביבי ב-26 באפריל 1986 סייר המהנדס אלכסנדר קלנטירסקי בין אתרי בנייה במוסקבה וחזר למשרד כדי לטפל בניירת. באותו היום התקיימה ישיבה רבעונית אצל השר הממונה על המשרד הממשלתי שבו עבד, אך כבר ב-11 בבוקר התקשר אליו חבר וסיפר שהישיבה פוזרה. "סשה, אתה לא מאמין מה קרה בצ'רנוביל, אתה פשוט לא מאמין", אמר החבר. קלנטירסקי עודכן במהרה בפרטי האסון שאירע כמה שעות קודם לכן, וממדיו רק התחילו להתחוור. כעבור כשבועיים, החליטה ההנהגה הסובייטית כי משרדו של קלנטיסקי יופקד על בניית החיפוי שיבלום את הקרינה, וקלנטירסקי יצא לאזור האסון לעמוד בראש אחד מצוותי הבנייה. כשהתקרב לאזור צ'רנוביל, הסימן הברור הראשון להשפעת הקרינה היה מראה העצים המחטניים, ירוקי העד, שנצבעו אדום-צהוב. מאוחר יותר הם כונו "היער האדום". כשנמצאים הרבה זמן באזור של קרינה מרגישים את זה בפה, הוא מעיד. טעם של ברזל.

ואז, בלב העיר מוכת הקרינה, פרצו הדמעות: צפו בסרט המלא על המסע לצ'רנוביל

לעומת קלנטירסקי, ד"ר פולינה פולסקי ידעה רק באופן מעורפל על מה שאירע – ביציאה מהמעלית בביתה היא קיבלה רמז משכן שהיה בסוד העניינים – אבל לא היה לה מושג מה היקף הקטסטרופה. היא הייתה אז מנהלת מחלקה צעירה בבית חולים בקייב. בת 32, אם לילד בן 10. היא לא שירתה בצבא, אבל החזיקה במסמך סובייטי שנקרא "כרטיס צבאי" ובו נכתב שביום פקודה עליה להתייצב בחזית בתוך 24 שעות. ליתר דיוק, המסמך הוחזק בכספת משרדית, ולפולסקי עצמה לא היה מושג מה כתוב בו. כשאנשי הצבא באו לקחת אותה לצ'רנוביל, היא ביקשה לקחת בגדים להחלפה. אמרו לה: "אין צורך, בערב כבר תהיי בבית". היא זוכרת היטב מה לבשה באותו היום: חצאית קורדרוי כחולה, חולצה אדומה, ג'קט לבן, נעלי עקב. כשחזרה הביתה ב-11 במאי, כעבור שבועיים מסויטים, היא זרקה הכול.

ב-26 באפריל 2016 ימלאו 30 שנה לאסון שהמחיש במלוא העוצמה את המחיר שהאנושות עלולה לשלם על חשמל זול ונקי. בלילה שבין שישי לשבת, בשעה 01:23 אירעה התאונה הגרעינית החמורה ביותר מאז למד האדם לרתום את כוחו של האטום. בתחנת הכוח הגרעינית של צ'רנוביל על שם לנין היו אז ארבעה כורים פעילים ושני כורים נוספים בשלבי הקמה. הגורם לתאונה היה שילוב בין ליקויים הנדסיים, טעויות אנוש ורשלנות: במסגרת ניסוי שנערך בכור מספר 4 הוקטנה אספקת החשמל למתקן ומערכת הקירור נותקה. התוצאה הייתה תגובת שרשרת בלתי נשלטת: הטמפרטורה בכור זינקה ומוטות האורניום הותכו. פיצוץ עז פרץ את כיפת המגן של המבנה ושילח לאוויר כמויות עצומות של חומרים רדיואקטיביים. האש במקום הוסיפה לבעור במשך עשרה ימים. ליבת הכור נחשפה לסביבה. ענן קטלני ובלתי נראה נפלט ממנה והחל להתפשט מעל חצי הכדור הצפוני.

שני עובדים בכור נהרגו מיד. כ-30 בני אדם נוספים - בהם עובדי חירום שהוזנקו למקום ולא ידעו על התנאים הקטלניים ששוררים בו - מתו שבועות אחדים אחר כך ממחלת קרינה חריפה שהרסה את תאי גופם. הסימפטומים של המחלה ניכרים בתוך שעות ונעים מבחילות וצניחה בספירת תאי הדם ועד בעיות נוירולוגיות קשות וכוויות חמורות. כתלות במשך החשיפה ועוצמתה, הפגיעה עלולה להיות קטלנית. נפגעי הקרינה מהכור פונו למסוק לבית חולים במוסקבה, המתים נקברו בתוך שקים אטומים.

הימים היו ימי הפרסטרויקה – הרפורמה שסימנה את גסיסתו של הענק הסובייטי. השלטונות בברית המועצות אמנם נקטו אמצעים מוגבלים ביעילותם כדי להתמודד עם ההשלכות המידיות של הפיצוץ, אך הם לא מיהרו להכיר בממדים האמיתיים של האסון ולהזהיר את הציבור מפני סכנת הקרינה. בקייב הסמוכה אפשרו השלטונות למצעדי אחד במאי להתקיים כרגיל וילדים התהלכו ברחובות.

הראשונים במערב שזיהו כי משהו אינו כשורה היו עובדי כור גרעיני בשבדיה. ב-28 באפריל הם הופתעו למצוא חלקיקים רדיואקטיביים על סוליות נעליו של אחד מאנשי הצוות והצליחו לשייכם למקור סובייטי. בתקשורת הרשמית בברית המועצות החלו לצוץ ידיעות יבשושיות על פיצוץ שאירע בצ'רנוביל, על פי רוב בשולי החדשות. לבסוף הבינה גם ההנהגה הבכירה במפלגה הקומוניסטית שאסון בקנה מידה כזה לא ניתן להסתיר. ב-14 במאי, יותר משבועיים אחרי הפיצוץ, הודה סוף סוף מנהיג ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב במה שאירע באופן פומבי. "האסון פגע פגיעה כואבת באנשים הסובייטים והסעיר את הקהילה הבינלאומית", אמר גורבצ'וב בשידור טלוויזיוני, והביע את תנחומיו למשפחות ההרוגים. במשך שבועות עקבו האירופאים בחרדה אחר התפשטות הקרינה, שבניגוד לבני אדם לא התקשתה לחצות את מסך הברזל של ברית המועצות.

הפיצוץ בכור מספר 4 גרם לאסון בקנה מידה גדול; אסון חברתי, כלכלי וסביבתי שפגע באוקראינה, בבלרוס וברוסיה ואיים על כל אירופה. שטח ברדיוס 30 קילומטרים מסביב לתחנת הכוח הפגועה הוכרז "אזור מוגבל", שטח סגור שהכניסה אליו אסורה עד היום וכנראה לא ייושב עוד לעולם. השפעות הקרינה ניכרות גם באזורים נרחבים מחוצה לו.

באביב 1986 פונו 115 אלף איש מהאזור המזוהם, ובהמשך עזבו את בתיהם 220 אלף נוספים. מאות יישובים ננטשו, והאדמות החקלאיות הורעלו באופן שגדע את מקור פרנסתם של מאות אלפים. השפעות הקרינה על החי והצומח באזור נחקרות עד היום; הדעות חלוקות בשאלה אם בעלי החיים משגשגים בשטחים המזוהמים שבני האדם נטשו, או שמא מדובר באוכלוסיות גוועות שסובלות ממוטציות גנטיות.

ההתמודדות עם האסון נמשכה שנים. למעשה, היא לא הושלמה עד היום. מספר העובדים שגויסו כדי למזער את הנזק תפח ברבות השנים מכמה מאות שהוקפצו בימים שאחרי הפיצוץ ונחשפו לרמות גבוהות של קרינה, למאות אלפים שנשלחו למלא משימות שגרתיות יחסית מאוחר יותר. בתוך חצי שנה, הקימו מהנדסים וצוותי בנייה כיפת בטון עבה מעל הכור הדולף. כיפת הבטון המכונה "סרקופג" - ארון קבורה - הצליחה לחסום את הקרינה. תושבי האזורים המזוהמים, כמו גם העובדים שנשלחו לטפל באסון וכונו "ליקווידטורים" קיבלו פיצויים במדינותיהם, בהתאם לנזק שנגרם להם ולסיכון שנחשפו אליו.

בדוח שפרסם האו"ם עשר שנים אחרי האסון, נאמר כי כמות החומרים הרדיואקטיביים שנפלטה לאטמוספירה מהכור בצ'רנוביל הייתה גדולה פי 400 מהכמות שפלטה פצצת האטום בהירושימה. מחקרים שנעשו על הליקווידטורים שספגו מנות גדולות של קרינה העלו כי הם היו בסיכון מוגבר לחלות בלוקמיה, במחלות של מערכת הדם ובסרטן בלוטת התריס. גם בקרב ילדים ונוער שחיו באזורים המזוהמים באוקראינה, בבלרוס וברוסיה חל זינוק בשכיחות מקרי סרטן בלוטת התריס בשנים שאחרי התאונה. אלפי ילדים חלו, מקצתם מתו.

30 שנה אחרי, יצא צוות וואלה! NEWS לאוקראינה וליווה את קלנטירסקי ואת פולסקי במסע אל "גראונד זירו". ד"ר פולסקי, ילידת קייב בת 62 המתגוררת כעת בחולון, היא קרדיולוגית בהכשרתה, עם התמחות מיוחדת בהחייאה. בסוף אפריל 1986 היא הייתה חברה בצוות התגובה הרפואי הראשון שנשלח לטפל בנפגעי הקרינה בעיר פריפיאט. תחנת הכוח הידועה לשמצה אמנם נקראת על שם העיירה צ'רנוביל, אך פריפיאט, המרוחקת רק קילומטרים אחדים מהכור, היא עיר הרפאים האמיתית שעליה מדברים כשמזכירים את צ'רנוביל. פריפיאט הייתה "עיר גרעין" במיטב המסורת הסובייטית, עיר שהוקמה במיוחד כדי לשרת את תחנת הכוח הסמוכה. ישוב צעיר ותוסס, שאוכלוסייתו מנתה לפני הפינוי יותר מ-49 אלף תושבים.

קלנטירסקי, בן 75 מבת ים, היה בין יוני לנובמבר 1986 המהנדס הראשי באחת מ-12 המחלקות שבנו את חיפוי הבטון שאטם את הדליפה מהכור ההרוס. העובדים שבניהולו התחלפו כל העת. הוא מעריך שבסך הכול עבדו תחתיו כ-10,000 איש. כיום הוא עומד בראש עמותת "ברית ליקווידטורים צ'רנוביל" שמאגדת 1,387 ליקווידטורים שעלו מברית המועצות לשעבר וחיים בישראל. קלנטירסקי נלחם למען מתן מעמד רשמי לליקווידטורים בארץ, הכולל סיוע כספי בסך כמה אלפי שקלים בשנה. כעת הוא נאבק בסירובן הגורף של חברות הביטוח בישראל לבטח את חיי הליקווידטורים ומבקש לבטח אותם בחברת הביטוח הממשלתית "ענבל", בדומה לעובדי הקריה למחקר גרעיני בדימונה. עבור קלנטירסקי ופולסקי, זהו ביקור ראשון באזור האסון, כמעט 30 שנה אחרי שסיימו את עבודתם שם וחזרו הביתה.

הדרך לצ'רנוביל מתחילה עם הנחיתה בנמל התעופה הבינלאומי בוריספיל שבקייב. הטרמינל המודרני ושטוף השמש לא מסגיר את עברו הסובייטי. פולסקי עדיין לא קולטת שהיא נמצאת במולדת, שבה לא ביקרה עשרות שנים. כשהיא מביטה החוצה מבעד לקיר הזכוכית, נדמה לה לרגע שהיא בנתב"ג.

ב-2 ביוני 1986 נסע מכאן קלנטירסקי לאזור האסון דרך הבירה, שהייתה אז לדבריו אחוזת תבהלה, ריקה מילדים. חודשיים קודם לכן, מיד לאחר האסון, נקראה פולסקי אל נקודת האיסוף בתחנת הרפואה הדחופה ברחוב לנין 37. היא עלתה להסעה יחד עם תשעה רופאים נוספים ובהם אישה אחת מלבדה. תשעה מהעשרה, היא מדגישה, היו יהודים. אט אט האוטובוס הקטן התרוקן, והרופאים התפזרו בין נקודות היישוב השונות. פולסקי המשיכה עד התחנה האחרונה – העיר פריפיאט. את מי שנסע איתה באוטובוס פולסקי זוכרת היטב. אנשי הצוות שעבדו איתה אחר כך כתף אל כתף, 24 שעות ביממה, במיון ובטיפול בנפגעי הכוויות הקשות ובתושבים המבולבלים, נמחקו מזיכרונה. גם את המקום שבו עבדה, בית החולים בפריפיאט, היא לא זוכרת. כשנגיע אליו, הזיכרון עוד ישוב אליה.

את הכביש שמוביל לקייב מקיפות גם היום שכונות של רבי קומות ענקיים מהסוג המדכא ביותר. אט-אט הנוף משתנה, והמראות מתחילים להצדיק את השם שיצא לקייב כעיר בעלת יופי אירופי. פולסקי, שיושבת במושב הקדמי, מתחילה לזהות את הרחובות ואת המבנים ולא מנסה להסתיר את התלהבותה. בין האתרים שאנו חולפים על פניהם, מפעל הממתקים "רושן" – לשעבר "מפעל הקונדיטוריה על שם קרל מרקס" – השייך לנשיא אוקראינה פטרו פורושנקו. רגע לפני שאנחנו עוצרים ליד המלון, פולסקי מצביעה על אחד הבתים: כאן התגורר המרצה האהוב לאנטומיה. בהמשך הרחוב היה בית הוריה, שהשלטונות החרימו והפכו לבית מידות לקרובים לצלחת. אם ממשיכים ללכת עוד כמה דקות ופונים ימינה מגיעים לבית שבו נולדה גולדה מאיר.

למחרת יוצאים למסע במרחב-זמן. האזור הסגור מרוחק מקייב כ-130 קילומטרים. שעתיים וקצת ברכב. מאז שהאזור נפתח באופן רשמי לתיירים ב-2012, כמה חברות החלו להפעיל בו סיורים שכדי להשתתף בהם צריך לבקש מבעוד מועד אישור כניסה מהרשויות. לידיעת המטיילים הישראלים - הכניסה במכנסיים קצרים ובכפכפים אסורה. המדריכים לובשים מדי הסוואה, אולי כחלק מהמאמץ לשווק את הסיורים לחובבי תיירות אקסטרים.

הדרך לצ'רנוביל משלבת בין תחנות דלק חדישות, בורקות בניקיונן, לכבישי אספלט מוזנחים שמאלצים את הנהג לזגזג בין הבורות. סמלי הלאום האוקראיני בולטים: ביתנים ומעקות בטיחות בתכלת-צהוב מכתימים את צדי הדרך ועל עמודי החשמל מונחים קנים עגלגלים, מחכים לציפור הלאומית שתבוא ותקנן בהם. "כבר מתחילים לראות את העגורים, הא?", מעיר דניס המדריך ומצביע על עוף לבן שאכן ניצב אצילי על אחד הגגות. ככל שמתקרבים לאזור האסון הבתים מתמעטים, ויער עצי האורן והליבנה נעשה פראי יותר.

קלנטירסקי ופולסקי נזכרים כיצד נסעו לצ'רנוביל בפעם הראשונה. קלנטירסקי ידע היטב למה הוא נכנס. הוא עבד במשרד ממשלתי שנשא את השם המסתורי "המשרד לבניית מכונות בינוניות". המשרד היה אחראי על התעשייה הגרעינית של ברית המועצות על שלל מרכיביה – ממחקר ועד פיתוח נשק. מתיאורי המהנדס עולה תמונה של מערכת בתוך המערכת: לתעשיית הגרעין היו מנגנונים פנימיים משלה שנועדו לספק את צורכי החיים של עובדיה. קלנטירסקי פיקח על מבנים שנועדו לקרר ולאבטח את הכורים, אך גם על בניית בתי מגורים ומבני ציבור בעבור עובדי תעשיית הגרעין. במוסקבה הצפופה היו אז כמה כורי מחקר, ולדברי קלנטירסקי, צ'רנוביל היה נראה בעינינו משחק ילדים בהשוואה לאסון שהיה מתרחש לו אחד מהם היה מתפוצץ.

בסוף שנות ה-80' היו קלנטירסקי ופולסקי קרייריסטים, חברי מפלגה שהשתלבו לא רע במנגנון הסובייטי. 30 שנה אחרי, כל אחד מהם תופס אחרת את שליחתו לאזור האסון, ובמכונית פורץ ויכוח. פולסקי כועסת על מי ששלח אותה לטפל בנפגעי קרינה בלי לשים את העובדות על השולחן ובלי לשאול אותה אם היא מסכימה לסכן את עצמה. קלנטירסקי מתעקש שבתור מומחה שכבר אז הקדיש יותר משני עשורים מחייו לתעשיית הגרעין, נסיעתו הייתה מחויבת המציאות. "זה עניין של הומניזם", הוא אומר. "צריך היה להציל את האנשים, והמומחים הם אלה שצריכים היו לעשות זאת". אם היום היה מתרחש אסון דומה ושירותיו היו נדרשים, הוא לא היה מהסס להירתם למשימה. "גם אני", אומרת פולסקי, "למרות כל מה שאני יודעת היום. זה מה שהכניסו לנו לראש".

קלנטירסקי: "למה היו 38 מתמודדים על תפקיד המהנדס שיישלח לאזור האסון? זו המנטליות. אלה היו מומחים שעבדו עם קרינה. בנינו מעבדות בשביל מדענים שעבדו עם חומרים רדיואקטיביים עוד מ-1945. התחלתי לעבוד במכון קורצ'טוב, המכון לאנרגיה אטומית, ב-1963, מיד אחרי שגמרתי את הלימודים, בימים שבהם אנשים הוציאו אורניום בוער מהמעבדות וכיבו אותו בחול, בעזרת את".

פולסקי: "סשה, העניין הוא שאלה אנשים שסיכנו את החיים שלהם. השתמשו בידע שלך, השתמשו בנו, זה הכול. השתמשו באנשים כמו במריונטות".

קלנטירסקי: "אז אולי גם בחיילי צבא ההגנה לישראל משתמשים כמו במריונטות?"

פולינה: "זה מה שמכניסים לאנשים לראש. מה שמחנכים אותם אליו. זה פטריוטיזם".

קלנטירסקי: "בכל מדינה יש פטריוטיזם, גם באמריקה, מדינה תרבותית בסך הכול, יש פטריוטיזם. וגם במדינה פחות תרבותית כמו ברית המועצות - גם שם היה פטריוטיזם".

פולסקי: "זה פטריוטיזם שנכפה עלינו. לא הרגשנו חופשיים".

קלנטירסקי: "מה שנכפה עלינו הוא המשמעת, שאותה הפרסטרויקה ערערה. בלי הגורם האנושי לא היה פיצוץ בצ'רנוביל, ואם לא היה פיצוץ בצ'רנוביל, את ואני לא היינו נשלחים לפה. המדינה קידמה אידאולוגיה לא נכונה, לא רק בכל הנוגע לשימוש בטכנולוגיה, הכלכלה הייתה מרוסקת".

פולסקי: "הכלכלה, הפסיכולוגיה, תפיסת העולם. השימוש באדם".

את הוויכוח קוטע תבליט בטון מאסיבי שמתגלה מימין, צבוע בצבעי יסוד עליזים: "אזור צ'רנוביל". אנחנו עוצרים להצטלם, וקלנטירסקי מצהיר בנימה מתריסה שהוא רוצה לעמוד ליד הכוכב האדום שמעטר את השלט. פולסקי עונה: "נו, אז לך. אני לא רוצה". לא רחוק משם ניצב שלט באוקראינית ומזהיר שהציד ביערות אסור. בתוך האזור עצמו הכללים נוקשים עוד יותר, מציין המדריך דניס. העונש על ציד הוא ארבע שנות מאסר.

"מה, אנשים צדים שם?"

"בטח שצדים".

מנקודה זו ועד שחוצים את המחסום בכניסה לאזור הסגור, הצילום אסור בהוראת הרשויות. באופן רשמי, איש לא מתגורר באזור הסגור. באופן לא רשמי, חזרו לשם כמה מאות בני אדם, בעיקר נשים מבוגרות. השוטר במחסום בודק את הדרכונים שלנו, וקלנטירסקי מציג גם את תעודות המעבר מ-1986, המתירות לו להיכנס לאזור המוגבל ולכור עצמו. הוא נושא את התעודות עם יתר מסמכיו במעטפת עור שעליה מוטבעת דמותו של הסופר מקסים גורקי. השוטר שמח לשתף פעולה: "30 שנה!", מתפעל השוטר למראה המסמכים הסובייטיים. "סשה, אתה ואני זה היסטוריה", מעירה פולסקי.

אחרי שעוברים את המחסום, הזמן קופא. לצד הדרך מבנים נטושים, רובם הרוסים למחצה, הגגות שקועים. מתחילים למדוד קרינה. באופן מפתיע עוצמתה קטנה פי שניים מעוצמת הקרינה הנורמלית בקייב. אנו חולפים על פני דוגמנית מקועקעת שמצטלמת בתנוחות נועזות ליד שלט הכניסה לעיירה צ'רנוביל. במרכז העיירה, לא רחוק מאתר ההנצחה לזכר היישובים שפונו בגלל האסון, ניצב אחד מכמה מאות פסלי לנין בודדים שעוד נותרו באוקראינה. בשנים האחרונות המדינה עושה כל מאמץ להיפטר מהסממנים הסובייטיים, ובכלל זה מפסלי המנהיג שעיטרו בעבר את כיכרות הערים. הוולדימיר איליץ' הזה, כך נראה, כבר לא הולך לשום מקום. היישוב אמנם נטוש אך תחושת החידלון עדיין לא מחלחלת. בצ'רנוביל יש פרחים, פרפרים וכלבים ידידותיים המדגמנים אף הם את העזובה בעבור כמה צוותי צילום שבאו, כמונו, לציין 30 שנה לאסון.

בדרך לפריפיאט אנחנו עוצרים ליד אחד מיצירי כפיו של קלנטירסקי: מבנה בטון גדול, פלטפורמה להעברת בטון ממשאיות "נקיות" שלא נכנסו לעומק השטח המזוהם אל משאיות "מלוכלכות" שהסיעו את הבטון לכור ספוג הקרינה. דניס מודד את הקרינה במגרש הסמוך. קלנטירסקי מצהיר שנחשף בתפקיד לרמה גבוהה פי אלף ממה שאנחנו מודדים עכשיו. בתחילת העבודה, הוא מספר, לא היה להם ציוד מגן מיוחד, רק מסכות וחליפות מגן פשוטות מהסוג שמשמש צוותי טנקים. בשלב מסוים, מספר קלנטירסקי, ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר שלחה להם 3,000 חליפות מגן מיוחדות. "זה נתן לנו חיים חדשים", הוא מעיד. ביציאה מאתרי הבנייה בצ'רנוביל מדדו את רמת הקרינה על בגדיו של כל עובד. מי שנחשף לכמות מסוימת נשלח הביתה. קלנטיסקי אומר שספג יותר מהמותר, אך לא ביקש שחרור. "הייתה לי אחריות", הוא אומר. בשלב מסוים הוא לקה בדימום פנימי ואושפז בבית חולים במוסקבה. הוא חזר משם רק כדי לחתום על השלמת הפרויקט, משום שהקג"ב לא אפשר להעביר את המסמכים הסודיים ממקום למקום.

משם ממשיכים לפריפיאט ועוצרים במבנה נטוש, מרובע וסולידי - בית החולים שבו עבדה פולסקי. על הגג שורת אותיות ארוכה שמצהירה: "בריאות העם - העושר של אוקראינה". פולסקי מזנקת החוצה מהמכונית ומיד משחזרת: זו הרחבה שמולה עצרו האמבולנסים ומהם הוציאו באלונקות את הפצועים, או שהרופאים היו רצים אליהם - תלוי במצבו של הפצוע. כאן בקומת הכניסה בבית החולים שפונה מהחולים ה"רגילים" נתנו עזרה ראשונה וכאן מיינו את נפגעי הקרינה - מי במסוק למוסקבה, מי באמבולנס לקייב. על הזוועות שהיא ראתה שם היא מתקשה לדבר. "שוכב לפנייך אדם והוא שרוף כולו, את לא מבינה אם הוא חי או מת כי הוא כולו שחור. רק העיניים האלה מסתכלות עלייך, והוא מבין יותר טוב ממך מה קרה ואין לך מה לומר ואין לך מה לעשות. רק לשלוח במסוק".

היא מסיירת בקומה ויוצאת מהמבנה בדמעות. מה ששבר אותה, היא מספרת, הוא מראה הציוד הרפואי שנשאר בחדרים: מכונות הרנטגן, ואפילו השקיות שאנשי הצוות היו ממלאים בקרח ומניחים על ראשם של החולים כדי להוריד את חום גופם. "כל התמונות התחילו לרוץ לי מול העיניים", היא אומרת. "כל כך הרבה אנשים איבדו את החיים שלהם. פחד אלוהים". מחוץ למבנה בית החולים עומד כיסא גינקולוג חלוד, שסמליותו מעוגנת היטב במציאות. פולסקי מספרת על "גינקולוג גיבור", כהגדרתה, ששלח את כל הנשים ההרות שנחשפו לקרינה לעשות הפלה. מי שלא הספיקה לעבור את הניתוח ילדה עובר מת. אחרי שחזרה הביתה, פולסקי ניסתה פעמיים להיכנס להיריון. שני המקרים הסתיימו בהפלות.

דניס המדריך מספר שהוביל בעבר סיורים של תושבי פריפיאט, שנכנסים לבתים שעזבו עם אוכל ועם וודקה. אוכלים, שותים, בוכים ויוצאים. "בלי דמעות אי-אפשר לצאת מכאן", אומרת פולסקי. הדכדוך פותח את התיאבון, ואנחנו מתנחמים בסנדוויצ'ים שהבאנו מקייב. "בחיים לא חשבתי שאעמוד מחוץ לבית החולים בפריפיאט ואוכל סנדוויץ''", צוחקת פולסקי. בבית החולים הייתה להם וודקה והיה יין, אבל למי היה זמן להיות שיכור. קלנטירסקי נזכר איך חגגו לו יום הולדת בצ'רנוביל. מנהל קולחוז שנזקק לצינורות, סיפק בתמורה וודקה וכיבוד למסיבה. "הוא ארגן לי שולחן באיזה מחסן, ובפינה היה הר של עגבניות שחבר שלי הרים לשולחן עם את. כך חגגתי 45, בכל זאת תאריך חצי עגול".

במרכז העיר פריפיאט דממה. כאן באמת כבר לא חי שום דבר. שורת עצים חשופים ופרועים נראית כמו משהו שהיה פעם השדרה המרכזית. מבני הציבור מרשימים, משורטטים בקווים אלגנטיים שיקסמו לכל חובב ארכיטקטורה. הנה היכל התרבות, הנה בית המלון והנה המסעדה. על גג אחד הבניינים מתנוססת כתובת נוספת שקיבלה משמעות אירונית: "תן לאטום להיות העובד". אנחנו עוברים באחד האתרים המפורסמים בעיר - פארק שעשועים עם גלגל ענק, קרוסלה ומכוניות מתנגשות. לרגע אפשר לדמיין את הילדים שעמדו בתור לכרטיסים, את האורות העליזים, את המוזיקה.

אחר כך ממשיכים לכור עצמו. כאן, מתברר, העבודות שוב בעיצומן. כיפה ענקית וכסופה נחה על מסילה לצד הכור הוותיק. זהו החיפוי החדש, מגה פרויקט שנבנה כאן בשנים האחרונות במימון 42 מדינות. הוא נבנה בדיוק בהתאם למידות הכור ולכשיושלם, הוא יגולגל במסילה עד שיכסה את המתקן ויבטיח הגנה מקרינה למאה שנים נוספות. עד אז, הסרקופג שקלנטירסקי בנה יוסיף למלא את תפקידו. לולא הוא ואחרים כמותו, הזיהום היה עלול להתפשט ברחבי אירופה, להגיע למקווי המים, לחדור אל שרשרת המזון. זה לא היה נגמר ב-30 הרוגים ובדיונים על תחלואת סרטן. עיתונאים אוקראינים צעירים שבאו אף הם לצלם את הכור מדברים עם קלנטירסקי ולוחצים את ידו ביראת כבוד. בשבילם, אולי בצדק, מדובר בלחיצת יד עם האיש שהציל את העולם.




עורך הפרויקט: יונתן שם טוב; עיצוב גרפי: אביחי ברוך, דור הרשקוביץ; צלם: רומן סטפנוביץ'; עורכי וידאו: רן צימט, אביב אירגז, מתן חדד; הפקה: רחלי ורדי, אור כהנא; ריכוז מערכת: מאיה אשר; מנהל טכני: מייקל ברהם; פיתוח: נאור תורג'מן ואלעד שכטר