מבצע ההשתלטות של אבי גבאי על מפלגת העבודה, הוא בלי ספק אחד המבצעים המרשימים בתולדות הפוליטיקה הישראלית. רבים סבורים שזה לא היה רק מרשים, אלא גם מאוד מפתיע; תוצאות המבצע אכן היו כאלה, אבל ההפתעה היא מנת חלקם של אנשי המקצוע והפוליטיקאים. עם ישראל, שלרוב מתמצא יותר מהמקצוענים, לא באמת מופתע.
המתפקדים מגיעים לקלפיות בראש פתוח ונקי, והמקצוענית המקובעים לא נותנים צ'אנס לחידושים. במפלגת העבודה קרה נס, ואם לא היה מתרחש בה השינוי הגדול, היא הייתה בברוך רציני.
גבאי הוא, כאילו, אלמוני וחסר ניסיון. אך בדיקה מעמיקה יותר מראה שמדובר בסיפור שיכול להיות מודל של מועמד. הוא נולד למשפחה מרוקאית, גדל במעברה ובמקום להיגרר אחר פופוליסטים שהעמיקו את הפער בין עדות - הוא בנה תכנית עבודה רצופה בהצטיינויות לאורך כל אחת מתחנות חייו - צבא, לימודים, משרד האוצר ומעבר לשוק הפרטי בתחום העסקי, שם הפך את חברת בזק לעסק מצליח.
מפלגת העבודה לרוב כושלת במערכות בחירות, מאז 77'. אלא שקרה לה נס בדמות אבי גבאי, ומכאן יש לה שתי אפשרויות: לעלות על העגלה בראשות גבאי, כפי שעשו ב-92' וב-99', עת סייעו לברק ולרבין לנצח, והאפשרות השנייה היא שראשי המפלגה יכשילו האחד את השני ו"יצליחו" ללבות את האש, כמו זו שלהבה בין רבין לפרס.
כדאי שגבאי יהיה פנוי למלחמות מחוץ למפלגה. למרות שהוא משכמו ומעלה, גם הוא יתקשה לעמוד בפני מתקפות לא קלות. לפני שהתחיל בתפקידו כבר מצאו כמה "פגמים" בו, דוגמת התעסקות בחשבון הבנק שלו - שנולד מעבודה קשה - וכן מדוע פרש מהממשלה, והשאלה שנשאלה פעמים רבות: "מה יקרה כשיגיע טלפון אדום ב-3 בבוקר?".
אלא שגבאי, שהיה רב סרן במודיעין, ודאי לא יתנגד שכל מנהיגי המפלגות יניחו על השולחן את הרקע הצבאי והמבצעי שלהם.