ההתפתחויות האחרונות ברצועת עזה, על פי הדיווחים בכלי התקשורת הערביים, מבשרות על לא פחות מרעידת אדמה פוליטית שמסתמנת בזירה הפלסטינית. זאת אחרי שבכיר חמאס אחמד יוסף אמר היום (שלישי) כי אחד מראשי מחנהו של מוחמד דחלאן, סמיר משהראווי, צפוי לשוב לעזה בימים הקרובים.
חזרתו של משהראווי היא אחת האינדיקציות הבולטות לשינוי הדרמטי בזירה העזתית-פלסטינית: משהראווי נחשב ליד ימינו של דחלאן, ראש הביטחון המסכל בעבר ברצועת עזה, שידע תקופות מתוחות וקשות מול חמאס. משהראווי, אבו באסל, המוכר כמנהיג פוליטי מהבולטים בעזה, היה במשך תקופות ארוכות לאחד משנואי נפשם של אנשי חמאס, בשל החלק המרכזי שהיה לו ברדיפתם ברצועה בשנים 1996-1997, כולל גילוח זקנים ומעצרים ארוכים. הוא היה אחד הראשונים לעזוב את הרצועה כשהמתיחות בין חמאס לבין פתח צברה תאוצה, במהלך 2007.
כעת אמור משהראווי, לדברי יוסף, לשוב לעזה בחסות הסכם חמאס-דחלאן-מצרים, לכאורה רק כדי לוודא את תפעולה של "וועדת הערבות החברתית", שאמורה לסייע למשפחות של פצועים והרוגים פלסטינים. אלא שחזרתו היא בעלת משמעות גדולה הרבה יותר בכל הקשור לפיוס הפנים עזתי; אולי לא פיוס בין פתח לחמאס, אך כן בין הזרם של דחלאן בפתח לבין חמאס.
מבחינת ישראל, וכפי שנכתב כאן בעבר, סכנת המלחמה עם עזה חמאס מתרחקת. הסכם הפיוס בין דחלאן לחמאס שנידון בימים אלה בין משלחת בכירי הארגון לבין אנשי דחלאן והמודיעין המצרי, אמור על פי יוסף, לסלול את הדרך לפתיחתו של מעבר רפיח ולהקמת "וועדה מנהלת" חדשה, ובמילים אחרות ממשלה חדשה דה פקטו לעזה.
הוועדה הזו תורכב מאנשי דחלאן, חמאס כמובן וכן נציגים של שאר הפלגים הפלסטינים ברצועה. המשמעות היא שיפור במצב ההומניטרי ברצועת עזה באופן שירחיק את סכנת המלחמה אך יבדל בין עזה לגדה באופן מוחלט.
ההשלכה השנייה המשמעותית כאן היא שלנגד עינינו קורם חזון המדינה הפלסטינית של בנט עור וגידים, אולם ברצועת עזה בלבד, ללא קשר לגדה; ממש חזון בנט-ביבי-ליברמן, או לחלופין, פתרון "שלוש המדינות": אחת בגדה, השנייה בעזה והשלישית כמובן בישראל. על פי דבריו של יוסף, חמאס יישאר האחראי על הביטחון ברצועת עזה, ובמקביל הוועדה - שתכלול את אנשי דחלאן - תהיה אחראית על ניהול ענייני הרצועה, כלפי חוץ. כלומר תהיה לאנשיו נוכחות במעבר רפיח.
וכאן המקום להדגיש את הנקודה השלישית: אם מעבר רפיח ייפתח באופן שוטף לכניסת אנשים וסחורות, ההכנות של חמאס למלחמה הבאה יצברו תאוצה ויעלו הילוך. אנשי דחלאן לא יהיו אלה שיעצרו את התחמשות חמאס או כניסתם של פעילי טרור לרצועה. זהו, בעצם, המלכוד: ההסכם לכאורה מרחיק בטווח הקצר את סכנת המלחמה עם ישראל, אך בטווח הארוך הוא יחזק לא רק את חמאס אלא גם את האמונה ביכולתו לעמוד בפני מלחמה נוספת ומכאן שסכנת המלחמה רק תידחה. כל סבב אלים נוסף בעתיד הרחוק יותר בין חמאס לבין ישראל רק יהפוך להיות קטלני יותר ומסוכן לישראל.
דחלאן צפוי להתחזק כמובן פוליטית. חזרתו של "אבו פאדי" או של אנשיו לעזה, אם אכן תתרחש, מסמנת אותו כאחד האישים החזקים והדומיננטיים במערכת הפלסטינית. דחלאן גורם ליו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן ולבכירי הפתח בגדה להיראות חלשים וחסרי אונים. רק בימים האחרונים דחתה צמרת חמאס הצעת פשרה שהציג בפניה שליח האו"ם למזרח התיכון ניקולאי מלדנוב, ככל הנראה ביודעה מה ההצעה המצרית-דחלאנית שמצפה לה מעבר לסיבוב. במובן הזה ההסכם, המכיל 15 סעיפים, מבשר על היסטוריה בזירה הפלסטינית: לאחר עשור של פיצול בין עזה לגדה, הוא יהפוך כעת לרשמי יותר.
ובכל זאת, משהו אחד שצריך לזכור כאן. בין דחלאן לחמאס אין אהבה גדולה בלשון המעטה. אפילו לא בין משהראווי ובכירי הארגון בעזה. הטינה בין שני הזרמים ומה שהם מייצגים לא צפויה להיעלם בימים או בשנים הקרובות. כשאחד הזרמים ירגיש מאוים מההצד השני, האידיליה והפיוס ייעלמו והמלחמה תתחדש. זה קרה כבר ב-2007 וזה צפוי לקרות גם בעתיד.
