מדי פעם, ביוב דולף לתוך כרם זיתים והורג כמה עצים. במקום רגיל, אחרי כמה טלפונים יגיע איש מקצוע שיתקן את התשתית. אבל לא מדובר במקום רגיל, מדובר בשומרון. הביוב שייך להתנחלות רבבה והכרם שנפגע שייך לפלסטינים מדיר איסתיא. "אז מתקשרים למנהל האזרחי, בגלל שזה הגוף שמנהל את הפעילות האזרחית ביהודה ושומרון, כולל איכות הסביבה. הם מתקשרים למועצה האזורית שומרון", אומר אביב טטרסקי, פעיל בארגון "דהרמה מעורבות חברתית", שפועל בכפר. "ואז מהמועצה האזורית נמסר שהעניין תוקן. זמן קצר אחר כך, הביוב שוב קורס. התשתית אינה טובה. במצב תקין, ישוב אמור להתאים את קצב הגדילה שלו לתשתיות. אבל הישוב ממשיך לבנות בשם האידיאלים, והביוב לא עומד בזה". לדבריו, כאשר יש בעיות ביוב בסביבה, הם מעדיפים לפנות ישירות לישובים. חלקם נענים לפניות, וחלקם לא, מה שמאריך את משך הטיפול ומאלץ לערב גופים נוספים.
פנייה ישירה מהכפר לגורמים האחראים ביישוב היא לא אופציה מבחינת הפלסטינים, טוען ריזק אבו נאסר, תושב דיר איסתיא. אנחנו עומדים בכרם הזיתים שלו, שחלק מעציו מתים ונפולים והוא מסביר: "אנשים לא רוצים ליצור דיבור ישיר מעבר למה שהחוק דורש, שזה הידברות עם המנהל. ההנחה היא שהידברות ישירה יוצרת סוג של נורמליזציה ונותנת לגיטימציה למצב הקיים, קבלת ההתנחלויות. אנשים לא רוצים את זה".
לפי דו"ח בצלם משנת 2015, האזור כולו סבל מבעיות ביוב. החל משנות ה-70 הוקמו ישובים יהודיים בסביבה ומי השפכים שלהם זרמו לנחל קנה הסמוך. השפכים פגעו בגידולים וחלק מהחקלאים נאלצו לעזוב את הוואדי. לקח זמן לתקן את הנזק, ורק ב-2006 אחרון הישובים באזור חוברו למערכת ביוב מסודרת. אבל גם אחר כך, הביוב מהמאחזים אלוני שילה ואל מתן המשיך לזרום לנחלים, כי הם לא היו יישובים מוכרים. ובשטח מי שלא מוכר - דרכו להתחבר לתשתיות ארוכה ומפותלת.
וזהו המצב באזור אחד בלבד. דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מ-2016 חושף רשימה ארוכה של ישובים שהתמודדו עם בעיות ביוב בתהליך איטי ומייגע. מי שגדל ביהודה ושומרון מכיר את התמונה הזו - לרדת לוואדי לטיול של שבת, ולראות קצף סבון בנחל. כיום, מראה הקצף בנחלים נפוץ פחות, אך המצב הקיים אינו חף מתקלות וממתקני טיהור שפכים לא תקינים.
ולבסוף, רק ב-2010 התקבלה החלטת ממשלה לחבר את מחנות צה"ל בגדה לפתרונות ביוב. למרות זאת, לפי דו"ח מבקר המדינה שפורסם לפני כחודש, רוב מחנות צה"ל עדיין אינם מחוברים לביוב. הדו"ח קבע גם שאיסוף השפכים ביו"ש, הטיפול בהם והתפלתם, נמצאים בפיגור גדול בהשוואה לשאר ישראל: "ניהול סביבתי מחייב שיתוף פעולה בין גורמי השליטה השונים בשטח הרלוונטי. המצב הגאופוליטי והסכסוך המדיני המתמשך בין ישראל לפלסטינים, פיצול השליטה בשטח ותפיסת הזמניות של המצב, מקשים על הגורמים השונים לטפל באופן יסודי וארוך טווח במפגעים סביבתיים ולקיים שיתוף פעולה בתחום זה. ההגנה על מקורות מי התהום המשותפים לכלל האוכלוסייה באזור, הפסקת זיהום הנחלים ושמירה על בריאות הציבור הן אתגר של ממש הניצב גם לפתחה של מדינת ישראל", קבע המבקר.
האתגר הזה כולל גם את בעיות הביוב של הפלסטינים. עד שנות ה-70 לא היו מערכות ביוב בכפרים, קל וחומר תשתיות אחרות כמו חשמל ומים. אבל מי שחי שם באותה תקופה יודע לספר שהאזור היה ריק יותר ולכן נקי יותר. ואז הגיעו שנות ה-70. תוצאות מלחמת ששת הימים בשילוב עם גידול האוכלוסייה המואץ וההתפתחות הכלכלית שינו את המקום ללא היכר. אחרי המלחמה ההיא, ישראל הקימה ארבעה מתקני טיהור שפכים עבור הפלסטינים.
אך אלו לא הספיקו לכלל האוכלוסייה, ויעילותם הייתה נמוכה. תושבים החלו להתחבר בצורה פרטית. "כל אחד הזמין את מערכת הביוב שלו, והיה אחראי לרוקן אותה", אומר אבו נאסר, "וכך זה נשאר עד היום. כאשר בור השופכין של משפחה אחת עומד לעלות על גדותיו, היא קוראת לשכן, שמגיע עם "ביובית" ושואב את מי השופכין תמורת 30 שקל". אחר כך יש את מה שאמור לקרות, ואת מה שקורה בפועל. מי השופכין אמורים להגיע למקום מסוים, לפי הנחיות הרשויות המקומיות. אלא שהיצמדות להנחיות עולה יותר כסף, וכך, בלילות, נהגי הביוביות מרוקנים את תכולתן המצחינה בנחלים שונים, כראות עיניהם, כדי להגדיל את הרווח.
"ועל זה יש בדיחה", אומר אבו נאסר, "שהביוב של כפר א' הולך לנחל שליד כפר ב', והביוב של כפר ב' הולך לנחל של כפר ג'. אבל יש פה ההבדל. אצלנו לא ישפכו מי שופכין ישר לתוך כרם זיתים ויהרסו את פרנסתו של חקלאי". מצב הביוב הפלסטיני לא נעלם מעיני הרשויות בישראל, אבל כמו תמיד, הפתרון מגיע לאט ובקושי. בחלק מהמקרים הצד הישראלי מעוניין בביוב משותף, וכאן המחלוקת. "אומרים: למה שלא תתחברו לביוב ישראלי?" אומר טטרסקי, "אבל אנשים בצד הפלסטיני לא רוצים להיות תלויים, בשירותים הכי בסיסיים, בגורם איתו הם מצויים בקונפליקט, וחבל להתכתש על זה. 'הראש בקיר' שלנו לא עוזר לפתור את הבעיה".
בנוסף לבעיות הביוב, קיימות גם בעיות הזבל. באמצע שביל יושבת מזבלה מאולתרת, עם פלסטיקים שרופים וגוויות. בכנס איכות סביבה שנערך השנה באוניברסיטת תל אביב, נטען כי בגדה פועלות מאות כאלה. הסיבות לכך הן, בין השאר, מחסור באתרי איסוף מסודרים לפלסטינים, מחסור במימון, הגבלות מעבר, צפיפות ומחסור בשטחים פתוחים. כדי לטפל בבעיה, הוקמו שני אתרי סילוק פסולת מסודרים, זהרת אל פינג'אן ואלמינייה. באזור שבו מודעות סביבתית מפגרת בכמה עשורים, יש שיראו זאת כהתקדמות. אבל ארגוני סביבה מתנגדים כי האתרים טומנים את זבל במקום לאמץ שיטות מתקדמות המקובלות בארץ. כך, גם אתרים אלה מהווים מפגע סביבתי, ונטען כי ניהולם לקוי. אבל אתר איסוף הפסולת השלישי, ראמון, הוא הקוץ שתקוע לכולם בגרון. הוא מהווה נקודת מחלוקת בין המנהל, הבנק הגרמני, הפלסטינים, המתנחלים, וארגונים כמו הפורום המשפטי, "ירוק עכשיו" והחברה להגנת הטבע. הוא נועד לשמש כפתרון עבור הפסולת של תושבי רמאללה, אך מסתבר שגם פתרון יכול ליצור בעיות.
כי כשמגייסים כספים עבור הפלסטינים, נכנסים לתמונה גורמים בינלאומיים. בחודש שעבר, המדינה הודיעה לבית המשפט העליון שהקמת האתר, הנמצא בשטח C, מותנה בכך שישמש את שני העמים. אך הבנק הגרמני, המממן את האתר, רצה שהאתר ישמש רק את הפלסטינים ואיים למשוך את כספיו. הם לא רצו 'לתמוך במפעל ההתנחלויות'. כדי לפתור את הבעיה, המדינה שוקלת להקים במקום שני אתרים, אחד לערבים ואחד ליהודים. הארגונים הסביבתיים התפלצו. הם התנגדו למיקום המתקן באתר הזה מלכתחילה, כי הוא נמצא מעל שמורת ואדי מכוך ומהווה מפגע סביבתי כבד. ועכשיו פתאום מדברים על שני אתרים באותו אזור.
"זה מצב שמפריע לשני העמים", אומר אריאל פילבר, רכז שמירת טבע ביו"ש. "האתר הזה גם יושב על קרקעות של פלסטינים". למרות זאת, מאבק דו-לאומי לא בא בחשבון. "הצלחנו להשיג החלטת בג"ץ להקפאת העבודות, אבל אז ראינו שהעבודות מתחילות להתבצע למרות ההנחיה, וירדתי לתעד". גם תושבים פלסטינים הגיעו לאתר כדי למחות, והמצב התפתח לעימותים ויריות באוויר. "ניגשנו אליהם, אמרנו: 'חבר'ה, אנחנו אתכם במאבק', והם אמרו: 'אנחנו יודעים, אבל ככל שאתם עושים יותר זה פוגע בנו, כי אז אנו מצטיירים כסוג של משתפי פעולה עם ההתנחלויות'". מסיבה זו, יש פניות נפרדות לבג"ץ, מהפלסטינים ומהישראלים וכולן עוסקות באותו נושא. עורכי הדין של שני הצדדים מתאמים ביניהם, אבל התיאום תמיד יהיה מתחת לשולחן, כי שיתוף פעולה גלוי רק עושה נזק.
"בדרום הר חברון היה סיפור דומה. ברשות הפלסטינית רצו להקים מפעל מלט בחצצון, במקום שנאסר לבנות בו, על אדמות המרעה של שבט בדואי. השבט פנה לארגון רגבים, שנאבק בבנייה, והיא נמנעה. אחר כך השבט פנה עוד פעם, כי נודע להם שמגיעים אליהם מהרשות 'לחסל חשבונות'. רגבים גייס עבורם הגנה מהצבא". אותו אזור סובל גם ממפגע סביבתי מסוג אחר, שנפוץ גם הוא בגדה: אינסוף כבישי עפר מאולתרים המצלקים את השטח, גושי בטון וכן כביש אספלט שננטש באמצע המדבר. בגלל הבעיות הביטחוניות, עבודת הפיקוח מעולם לא הייתה קלה, והאינתיפאדה השנייה רק החמירה את המצב, עם הגבלות תנועה ונהלי בטיחות חדשים שהקשו על פקחים לסייר בשטח. וזו כמובן קרקע פורייה לעברייני סביבה.
ואם לא די בכל אלה, האינתיפאדה הביאה גם את גדרות הביטחון וגדר ההפרדה. "אין לזלזל בצרכים הביטחוניים", אומר פילבר. "אבל אין ספק שגדר ההפרדה היא האסון האקולוגי הגדול ביותר שידע האזור. אני חושב שאם זה היה בראש סדר העדיפויות, היה אפשר להשיג את היעדים הביטחוניים בלי לגרום נזק רב כל כך לסביבה. אבל לצערנו, איכות הסביבה תמיד בסוף סדר העדיפויות". הגדר נבנתה מהר, כדי לענות על צרכי השעה, בתקופה שבה כותרות בעיתון צעקו: "אנחנו כמו ברווזים במטווח". מי חשב אז על נדידת ציפורים? וכך, נדידת החיות נפגעה, ותוקנה מאוחר יותר עם מעברים לבעלי החיים ולציפורים. אך הנזק לנוף כבר נעשה, ומספיק לטייל ביו"ש כדי לראות זאת: הכל מבותר בגדרות ובשבילי ביטחון.
באותה תקופה, טרנד נוסף צבר תאוצה בהתנחלויות: שיפוץ מעיינות. "אנשים עושים זאת מתוך בורות", אומר פילבר, "הם לא מודעים לנזק שהם גורמים. אני מנסה להגיע למצב שעושים דברים שמשתלבים עם הטבע ולא מתנגשים איתו, כולל ניצול שבילים קיימים במקום יצירת שבילים חדשים. לעיתים קרובות אני שומע משפטים כמו 'זאת תשובה ציונית הולמת', או דברים בסגנון 'אנחנו בונים'. בפועל, כאשר בן אדם מחליט על דעת עצמו לשפץ מעיין טבעי ולבטן אותו, הבטון מרעיל את החיות, והמעבר של דגים נפגע. יש לזה שלל השלכות לא רק על המעיין, אלא גם על הסביבה. האבסורד הוא שאין חוק להגנה על מעיינות. בנוסף, לא קל לאכוף את הדברים האלה. כאשר המנהל הרס את הבריכות של עין כפיר באלון מורה ב-2010, הוא עורר זעם רב, בגלל שהשיפוץ היה לזכרו של חייל שנהרג". תוך כמה חודשים, נבנו בריכות חדשות בעין כפיר.
גם החקיקה הקיימת לא עוזרת למצב הסבוך. כאשר מאושר חוק סביבתי בישראל, נדרש צו אלוף פיקוד כדי להחיל אותו בגדה. כאשר מאושר תיקון לחוק סביבתי, גם הוא דרוש אישור. אם מסיבה כלשהי התיקון לא אושר, החוק כולו בטל. "זה אומר שככל שמתפתחת החקיקה הסביבתית בישראל, ביהודה ושומרון חוזרים אחורה. חוקים ותקנים שונים מתבטלים והולכים לאיבוד. לפעמים זה לטובה, כי אז חל החוק העותמאני, שהוא לפעמים קשוח יותר, ולפעמים זה לרעה, מסביר פילבר".
"בשביל אהבת הארץ, החריבו את הארץ", מסכם פילבר, וקשה שלא להסכים איתו. ב-50 שנות שליטה ישראלית בשטח גרמו שני הצדדים נזקים גדולים לסביבה. אך כיום, המודעות בשני הצדדים, גדולה מאי פעם. עכשיו השאלה היא כמה משאבים יוקצו לשיקום השטח, כמה שיתוף פעולה יכול להתקיים שם, ומה יגמר קודם - הסכסוך, או האדמה, שכה נלחמו עליה.
מהמנהל האזרחי נמסר בתגובה כי הוא פועל על מנת למגר את תופעת זליגת הביוב במתקן רבבה, אשר מחובר למתקן טיהור השפכים באזור התעשייה בברקן. בעקבות שעות העומס בתחנת השאיבה ברבבה, היה עולה מפלס המים ונשפך אל הוואדי. המנהל האזרחי פעל מול מועצה אזורית שומרון אשר ביצעו עבודות על מנת להפסיק זאת. במקום נעשית בקרה מוגברת כדי לוודא כי זליגת הביוב לא תחזור.
בשנת 2006, לאחר קבלת תקציב, הקים המנהל האזרחי צינור אשר מחובר ליישובי ואדי קנה. הצינור מנקז אליו את הביוב מכלל הישובים ובכך מונע את זיהום נחל קנה. בימים אלו נמצא קו ביוב חדש, 'אריאל שפד"ן', אליו יחוברו הישובים הישראלים באזור נחל רבה. המנהל האזרחי הציע לעיריית סלפית להתחבר לקו ביוב זה, אך היא סירבו.
כיום, כשני מיליון פלסטינים שופכים פסולת באתרים מוסדרים ובמהלך השנים האחרונות נסגרו ושוקמו כ-140 אתרי פסולת פיראטים ברחבי יהודה ושומרון. ניתן לראות דוגמה לפעילות זו בסגירת אתר סילוק הפסולת בקלקיליה בחודש ינואר האחרון. בעקבות שריפות אשפה בלתי חוקיות אשר גרמו לזיהום אוויר, סגר המנהל האזרחי את האתר. כיום, משמש המקום לתחנת שינוע פסולת ממנה יוצאות כל יום משאיות בהן כ-15 טונות של פסולת אל האתר החוקי זארת אל פינג'ן. ניסיונות להקמת אתרים בלתי חוקיים לסילוק פסולת באזור נמנעו על ידי המנהל האזרחי. נכון להיום ידוע למנהל האזרחי על מוקדים בודדים של מזבלות בלתי חוקיות. המנהל האזרחי פועל לסגירתן בפעילות יחידת הפיקוח ויחידת קמ"ט איכות הסביבה.
בעקבות החלטת בג"ץ, ובהתאם להתחייבות המדינה, העבודות להקמת האתר לסילוק פסולת בראמון הוקפאו ועל רשויות האזור לתת התראה לעותרים, 20 ימים לפני תחילת העבודות. יודגש כי המנהל האזרחי לא מבצע עבודות במקום, לרבות עבודות מדידה. יצוין כי בימים אלו נשקלת האפשרות לפצל את האתר לשני אתרים נפרדים על מנת שישרת הן את האוכלוסייה הישראלית והן את האוכלוסייה הפלסטינית.
בהתאם לכללי המשפט הבין לאומי, החקיקה הישראלית אינה חלה באזור יהודה ושומרון, ובאזור חלים רק חלק מן החוקים הסביבתיים החלים בישראל. החלת דיני הסביבה באיו"ש מתבצעת בהתאם לסדרי העדיפויות.
מהוועד המקומי רבבה נמסר: המועצה האזורית שומרון וכן ועד רבבה הם גדולי שומרי איכות הסביבה. כל ניסיון לצייר אחרת, משנה את האמת. ככל רשות בארץ, ישנן תקלות וסתימות ביוב שלא ניתן לצפות. כל תקלה מטופלת ללא דיחוי מרגע שנודע לרשות עליה. בכל מצב בו יש תקלה במשאבת הביוב, ישנו סבל קודם כל לתושבי רבבה בביוב שעולה בבתים ובחצרות, ומשכך ברור שאין שום עיכוב בטיפול מרגע הידיעה על התקלה.