החובש שהציל את חבריו תחת מבול הפצמ"רים בלבנון

"אחרי 17 שנה, הזיכרון קצת מתעתע. הוא לובש צורה ופושט, בחיוך הענק ובמראה הפנים עם השיער שלו. הוא בא עם החיוך שלו, בא עם המבט המעניין והמענג שלו. עכשיו זה כבר לא נמצא. זה יותר שחזור של הדברים – לפעמים כך הוא היה, ולפעמים כך זה נראה לי, אולי, שהוא היה".

אהרון, אבא של ידידיה גפן, מודה: 17 שנה חלפו מאז שבנו הקריב את חייו כדי להציל את חבריו בלבנון, והדמות "קצת משתכחת. "תווי הפנים נעלמים. קמט פה ואולי מבט כזה או אחר, נשכח". אמו, סימון, "רואה את זה כמו אתמול - 17 שנה זה הרבה וזה מעט. זה אמנם משתנה עם הזמן, אבל לא יותר מדי".

עבור ההורים השכולים משכונת קריית משה בירושלים, גם ימי הזיכרון כבר לא כשהיו. "זו שגרה שמנותקת לגמרי מידידיה", מודה סימון, ואהרון בוכה. "אנשים ביום הזה מתאספים ובאים, ואני לא מרגישה שידידיה שם בזה. אצלי הוא בדברים הקטנים. אינטונציות, זיכרונות ממוקדים ותהיות. המון דברים השתנו בשכונה ובמדינה, ואם פעם יכולתי לחשוב 'ידידיה היה אומר ככה או ככה', היום אין לי מושג".

עוד בוואלה! NEWS:
המשפחה השכולה שמקדישה את חייה למען החיילים הבודדים
החדרים שקפאו בזמן: פרויקט צילומים מיוחד
יום הזיכרון בבני ברק: "גם לחללי צה"ל החרדים מגיע קדיש"

"אנחנו מתרחקים ממנו ורואים את מה שקרה עם האחרים", אומר אהרון. "ההתבגרות שלהם. הקמת המשפחה. ההתעסקות במקצוע. זה שם את הדברים במין פרופורציה קצת יותר מהורהרת וכבדה. זה כבר לא הקול. אני כבר לא שומע את הקול שלו וזה חסר מאוד. הזיכרון כנראה פועל יותר מאשר הראייה עצמה, נניח. אני כבר לא רואה אותו מול העיניים, וכשכן רואה, זה משוחזר יותר מבעבר אבל כשאני פותח את האלבום, אני יודע שזה ידידיה. כך היה מראה הפנים שלו, וזה מה שאיננו".

זה היה יום שישי. ידידיה, חובש קרבי בפלחו"ד גבעתי, חוזר מחופשה למוצב כרכום בדרום לבנון. בצהריים תשעה חיילים יוצאים לפעילות מבצעית מסביב למוצב, וידידיה הוא חובש הכוח. מטען מתפוצץ וארבעה חיילים נפגעים. ידידיה מתחיל לטפל בפצועים וחיזבאללה פותח בירי פצמ"רים על הכוח. חייל אחרי חייל נפצעים. גפן רץ תחת אש המרגמות מאחד לשני ומעניק לחבריו טיפול רפואי, עד שפצצת מרגמה אחת פוגעת בו - והוא נהרג בעצמו. אחרי מותו הוא מקבל צל"ש אלוף פיקוד.

"היינו כוח של תשעה אנשים ובמהלך הסריקה הזו הפעילו עלינו מטען", מספר השבוע ד"ר אבי אביטן, שנפצע קשה בהיתקלות וחייו ניצלו בזכות ידידה, במפגש עם בני משפחת גפן ועם מי שהיה אז מפקד הפלוגה. "המטען התפוצץ יחסית רחוק, נפגענו כמה בודדים ואני ביניהם. הפציעות היו יחסית קלות. ידידיה עבר בין הפצועים, היה שקט מסביב והוא עבר ובדק את כולם, שאל כל אחד מה המצב שלו, ביקש לראות. כשאני אמרתי שאני בסדר ביקש לראות והמשיך הלאה. ואז החלו ליפול פצמ"רים סביב".

"הוא היחיד שראיתי אותו קם וזז. כולם שכבו במקום, הכול התפוצץ מסביב וכל אחד ניסה להיכנס מתחת סלע ולחכות, לא יודע למי, אבל לחכות. ואז אחד הפצמ"רים נחת לידי ופצע אותי קשה. ניסיתי להסתכל מסביב לראות מה קורה וזו הפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא היה מעל מישהו וניסה לטפל בו. זה הזיכרון העיקרי שלי: כולם שוכבים. היו כמה שעוד יזמו וירו למקומות חשודים, אבל היחיד שקם והסתובב בין כולם זה היה ידידיה".

"היה יום חמישי כשהם ירדו ממוצב כרכום", מספר מפקד הפלוגה אז, אלוף-משנה יהודה הכהן, היום מח"ט 228. "עוד לא הספקתי לראות אותם והם יצאו הביתה. ניגשתי לסרס"פ ואמרתי לו: 'המחלקה שירדה, איפה הם? הספיקו לעשות הכול? החזירו ציוד לכשירות?' אומר לי 'כן'. כל מה ששאלתי, אמר לי 'ידידיה עשה'. באותו יום אמרתי כשהוא חוזר, לפני שיעלה למוצב אני חייב להגיד לו מילה טובה. ביום ראשון כשחזר לא הספקתי לפגוש אותו וכבר עלה למוצב. הרגשתי תחושת החמצה ואמרתי לעצמי שבמהלך השבוע אעלה למוצב ואדבר איתו".

אבל האירוע החל עוד באותו היום, בשעה 14:05. "אני שומע פיצוץ חזק וברור לנו שמשהו קרה בכרכום. המטען היה מספיק רחוק ובשלב הראשון ארבעה חיילים נפצעים פציעות לא משמעותיות ואנו מיד קופצים לשער עם כוח חילוץ כדי להוציא אותם. יוצרים קשר עם הכוח שאומר שהוא יכול לחלץ את עצמו, זה תמיד עדיף. והוא מתחיל לחלץ את עצמו. זה לקח 40 דקות, ובאיזה שלב החלה הפגזה ארטילרית", משחזר אל"ם הכהן.

"אנחנו יודעים בדיעבד שהיו שישה קנים של מרגמות שטווחו על ידי מחבל שזיהה את הכוח בעין. זה היה רצף של אש ארטילרית בקצב שבאמת אי אפשר לזוז. בשלב שאני מבין שיש נפגעים אני שואל מי החובש בכוח ואומרים לי ידידיה. זו הייתה הקלה, סמכתי עליו. ידעתי שמישהו יטפל בפצועים. גם אם זה ייקח הרבה זמן, המענה הרפואי שצריך להינתן יינתן - וזה משמעותי".

אט אט התחוורה לנגד עיניו של הכהן תמונת המצב הקשה. "מתוך תשעה חיילים שמונה נפגעים. הם לא יכולים לחלץ את עצמם ואנחנו מורידים את צוות הטנק שהגיע עם אלונקות כדי שיתחיל למשוך את הפצועים לאחור. אנחנו סופרים את הפצועים על הרכב, ומבינים שחסרים לנו שניים ואני מקבל דיווח ממפקד החילוץ שהוא רואה אחד שמתקדם לנגמ"חון ואחד ששוכב עם הפנים לקרקע. בשלב הזה הייתה לי הרגשה לא טובה, וכשאמרו לי שזה ידידיה - כאילו זה היה ברור. ברור שמי שימסור את נפשו לחלץ פצועים זה ידידיה. העמסנו את הפצועים, נסיעה קצרה לשטח הארץ, חבירה למסוקים. שבעה פצועים עולים על המסוקים ואחד עם אלונקה שלא מפנים. אלונקה של ידידיה. זה הסיפור".

הכרתו של אביטן החלה להתערפל כשנפצע קשה. "לא ידעתי שידידיה נפגע, וכשעלינו לנגמ"ש ואני לא בהכרה מלאה שמעתי את החובש אומר, 'ידידיה פצוע ראש פגוע קשה בלי הכרה'. זה משפט שחרוט לי במוח", הוא מספר. "כשהתעוררתי בבית החולים אחרי יומיים או שלושה, זאת הייתה אחת השאלות הראשונות שלי. עדיין לא יכולתי לדבר, אבל כתבתי על דף 'מה שלום ידידיה?'. זה אחד הדברים הראשונים שרציתי לדעת".

חלומו של ידידיה גפן החובש, היה לימודי רפואה לאחר השירות הצבאי ואביטן, 38, הגשים את חלומו של מצילו והוא מתמחה באורתופדיה בבית החולים סורוקה. "אני לא חושב שזה רק בגלל שידידיה רצה להיות רופא, אבל הסיטואציה שבה אתה מרגיש שהחיים שלך ניצלו או קיבלת את החיים שלך בגלל מעשה כל כך משמעותי של מישהו, גורמת לך להרגיש שאתה צריך לעשות משהו משמעותי עם החיים שלך. הכרתי את ידידיה כמה חודשים, אבל מצב שבו מישהו עובר בין בן אדם לבן אדם תוך סיכון חיים, ומשרה המון רוגע ושלווה במקום כל כך מטורף - זה השאיר בי משהו משמעותי".

הכהן פרש מהצבא זמן קצר לאחר האירוע. "מאוד כעסתי, כי מי שנתן את החיים שלו לאחרים, הוא זה שנפגע". ואולם, אחרי כמה חודשים, שב לשירות קבע. "הבנתי שהדרך לשנות היא מתוך הצבא ומאז כמעט 20 שנה בצבא אתה יודע שמה שמניע אותך זה האירוע הזה. למדתי גם לא לשמור מילה טובה בבטן. אני עד היום מצטער שלא עליתי למוצב להגיד לו את המילה הטובה".

"כשאתה שומע בתור ילד את בלדה לחובש, אתה אומר שזה הרואי מדי כדי שזה יהיה אמיתי, וכשאתה חווה את זה במציאות, אתה אומר: אמיתי זה בטוח - אבל כנראה שהבן אדם לא אמיתי. בן אדם מיוחד שבא עם שליחות מסוימת לסיטואציה הזו. כי היינו יוצאים עם הרבה יותר הרוגים אם לא היה מישהו שיודע לטפל בהם תוך כדי האירוע, ולא בטוח שהיינו מצליחים לחלץ אותם בזמן שחילצנו אם לא היה מישהו שרץ ומחלץ לאחור, כי הסיטואציה הייתה כזו שאתה לא יכול להרים את הראש מהקרקע".

באותו ערב, כשהגיעו חיילי קצין העיר לדירה החמה בשכונת קריית משה בירושלים, עוד לא נודעו הנסיבות ומעשה הגבורה. "שמעתי באותו היום שהיו קרבות ואחזה אותי אימה ממש", נזכר אהרון ומתקשר לעצור את הדמעות. סימון לא הקשיבה לחדשות. "אמרו לי שמישהו מחפש אותי למטה. לא היה לי מושג", היא משחזרת. "ירדתי וראיתי את החיילים שחיכו לי, אבל הם לא חיכו. ישר אמרו לי, משפט ראשון: 'יש לך בן, ידידיה, בצבא. הוא נהרג'. לא נתנו לי להריץ תסריטים". כשאהרון הגיע הביתה, "ישבו כאן ארבעה, חושב שהיו קצינים. רק ראיתי אותם וזה היה ברור. רק אמרתי 'ידידיה'. וזהו".

האם הגבורה מקלה על ההתמודדות של המשפחה? "אין לי השוואה", אומרת האם סימון. "זה המקרה. זה באמת לפעמים קל יותר ודווקא לפעמים אתה שומע על חלאות אדם שעושים דברים נוראים ושואל למה להם מגיע לחיות ודווקא בן אדם שתרם והיה טוב, לא פה איתנו. אז יש לזה שני היבטים. יכול להיות שזה שהייתה לזה משמעות זה נחמה מסוימת, מצד שני אם היה פחות גיבור הוא היה איתנו. אתה מגדל בן אדם, נותן לו ערכים, ולא יכול אחר כך לבוא בטענה שהנה - הוא קיים את הערכים שנתת לו, ויש מחיר לכל דבר. יש מחיר להיות בארץ ומצד שני הארץ חשובה לי, אתה לא בוחר את הדברים האלה וצריך לקבל. ככה זה קרה".

"הוא קודם כל היה בן אדם לפני שהיה גיבור", אומרת האחות אורית. "היה גם מעצבן לפעמים, ידע לעצבן כשהוא רצה ולהתעצל כשהוא רצה. היו לו גם המון תכונות נפלאות. הוא באמת היה בחור מאוד שנון וחכם ועם חוש צדק מפותח והיה אכפת לו ממה שקורה סביבו". לדבריה, "זה שהוא גיבור, אולי יש בזה סוג של נחמה. זה נותן איזו משמעות. אבל זה לא מקהה את הכאב ולא משנה את הגעגוע. אני לא חושבת שזה פחות כואב עם הזמן, אולי אפשר להגיד שהכאב נהיה פחות חד, אבל הוא יותר עמוק. פשוט משנה צורה".

כשאחיו של גפן נשאלים כיצד מתמודדים ההורים, עונה האח חגי שזה כמו בשיר של אברהם חלפי, "תחילה בוכים".

תחילה בוכים
אחר כך הבכי מתאבן
אחר כך זוכרים דבר אחד ויחיד
את נפילת הבן

"אז זה באמת ככה. בהתחלה היה להם הרבה יותר קשה, עכשיו באיזה שהוא מקום נהיה יותר קהה הכול. זה לא אומר שמשהו שונה. זה אומר שאנחנו לומדים לחיות עם הדברים", הוא מסביר.

"לא כל הזמן אני חושבת ידידיה", אומרת סימון, "יש פה תמונה, רק שאין לו קול כבר". אהרן חושב עליו "כל יום, רוצה או לא רוצה. הוא בא בלא סדר. הזיכרון בא, הוא נמצא, הוא ישנו, הולך ובא הולך ובא. כל יום". למראה אשתו המחויכת מול הבכי שלו, הוא מסביר: "גם אני מחייך כשאני נזכר בידידיה. תמיד. לשניים מנכדיהם קוראים ידידיה. "בסך הכול זו הייתה מתנה. אם לא היה ידידיה, אולי לא היינו עצובים. אבל האם אני מעדיפה ככה? כן. במשך 20 שנה זכינו לילד מעניין".

אהרן מתעכב על האמירה הזו, ומרחיב אותה. "אנחנו לא אומרים לעצמנו שהצער והאכזבה מפילים אותנו ולא קמים בבוקר ולא מדברים או הולכים ועושים את מה שאנחנו צריכים. אבל יש תחושת פספוס. הילד איננו. זו אמירה עתיקה אצלנו: 'הילד איננו, ואני, אנא אני בא'. לכן לא כל כך מטרידה ומציקה לי השאלה 'מה ידידיה היה אומר היום', ידידיה איננו. זהו. ידידיה לא אומר".