הרעיון המסדר של מדיניותנו האזורית בשנים הקרובות צריך לכלול שלושה נדבכים: ביטחון אזורי, שלום כלכלי אזורי, ובעתיד, על בסיס שני הנדבכים הראשונים, גם שלום מדיני. הנדבך הראשון, נדבך הביטחון האזורי, צריך להתמקד בכינון ציר בולם איראן. זאת, שכן התחזקות הציר השיעי בהובלת איראן בסוריה מהווה כיום את האיום האסטרטגי הגדול ביותר באזור - לא רק מבחינתה של ישראל.
האיום עלול עוד להחריף, אם ביום שאחרי המערכה לשחרור מוסול מידי דאעש, בה נוטלות חלק מליציות שיעיות, טהראן תוכל לכונן מסדרון יבשתי מאיראן דרך עיראק וסוריה ללבנון. בתרחיש כזה ייווצר למעשה באזור סהר איראני, שקצהו האחד מגיע לאגן המזרחי של הים התיכון (חיזבאללה בלבנון וג'יהאד אסלאמי וחמאס ברצועת עזה) וקצהו השני מגיע לים האדום (החות'ים בתימן שמאחוריהם עומדת איראן).
התבססות של איראן וחיזבאללה בסוריה תהווה מקור תמידי למתיחות עם הרוב הסוני בסוריה, עם המדינות הסוניות באזור ואף עם מיעוטים סונים מחוץ לאזור. חוסר איזון חריף באזור לטובת הציר השיעי בהובלת איראן יהווה מקור קבוע לאי-יציבות. האיום האיראני משותף לישראל ולמדינות הסוניות באזור. החשש מפניו בא לידי ביטוי לאחרונה בהתבטאויות פומביות של בכירים טורקים וסעודים, שאף זכו לגינוי מצד איראן.
שר החוץ הסעודי קבע בוועידת מינכן לביטחון, כי איראן היא מחוללת הטרור העיקרית בעולם, וקרא לקהילה הבינלאומית להטיל עליה סנקציות בכדי להביא לשינוי בהתנהלותה. ניכר שהאיום האיראני הוא האיום העיקרי בעיני ערב הסעודית ומדיות המפרץ והוא נתפס כך במידה רבה גם בעיני אנקרה, על אף היחסים הכלכליים והמדיניים הנמשכים בינה לבין טהראן. ההשקפה המשותפת באשר לאיום האיראני יוצרת פוטנציאל לשיתוף פעולה בין ישראל לבין המדינות הללו.
הפוטנציאל לשיתוף פעולה בין ישראל לבין המדינות הסוניות מול האיום האיראני ומול איום המדינה האסלאמית, נכסיותה הגוברת של ישראל בעיניהן, וגישתו של הממשל החדש בארצות הברית, שנראה כי בשונה מקודמו רואה את איראן כחלק מהבעיה וכבר מפגין גישה נוקשה יותר כלפי התנהלותה המתריסה - כל אלה מייצרים הזדמנות לקידום הנדבך הביטחוני, שהוא הנדבך הראשון והחיוני בתפיסת הנדבכים האזורית המוצעת כאן.
צריך להכיר במה שאי אפשר לעשות, ולעשות מה שאפשר
הנדבך השני בתפיסת הנדבכים האזורית הוא הנדבך הכלכלי. בבסיסו שתי תובנות מרכזיות: האחת, שבמציאות הביטחונית האזורית הנוכחית ובמצב הנוכחי של הזירה הפלסטינית המפוצלת, כאשר הרשות חלשה והרצועה נשלטת על ידי חמאס ששולל את קיומה של מדינת ישראל, הדיבורים על מדינה פלסטינית אינם ריאליים. רבים, מכל צדדי המפה הפוליטית, מכירים בכך, כולל ראש האופוזיציה יצחק הרצוג בתכנית עשר הנקודות שלו.
במצב זה, צריך להכיר במה שאי אפשר לעשות, ולעשות מה שאפשר. בנסיבות הללו צריך להתמקד ביוזמות אזרחיות. ישראל צריכה לקדם, בשיתוף עם מדינות האזור ובגיבוי אמריקני, יוזמות אזוריות, כלכליות ותשתיתיות, לתועלת כל הצדדים, כולל הפלסטינים. במסגרת זאת, אני מציע לקדם בין היתר יוזמה תחבורתית אזורית, שתמנף את מיקומה הגיאו-אסטרטגי ההיסטורי של מדינת ישראל בצומת של שלוש יבשות ולחוף הים התיכון, ותמצה את הפוטנציאל הגלום בה כגשר יבשתי בין אירופה והים התיכון לבין ירדן ומדינות במזרח.
פוטנציאל זה כבר ממומש בשנים האחרונות, כאשר עקב חסימת הנתיב דרך סוריה, בשל המלחמה המשתוללת שם, מגיעות אלפי משאיות מטורקיה לנמל חיפה וחוצות את ישראל לירדן ולמדינות במזרח דרך בית שאן ומעבר הגבול נהר הירדן-שיח' חוסין. ליוזמה כזאת, אם תזכה לרוח גבית ואף הובלה אמריקנית, לסיוע בתכנון, מימון וביצוע מצד גורמים אזוריים ובינלאומיים, ולהסכמה ושיתוף פעולה מצד שכנינו ממזרח, יכולים להיות יתרונות כלכליים, מדיניים ואף ביטחוניים, ובראייה אסטרטגית היא עשויה גם ללכד ולחזק את המחנה הפרגמאטי באזור (הסוניות וישראל) למול הציר האיראני.
בנוסף, אני מציע לקדם במסגרת הנדבך הכלכלי האזורי את רעיון האי המלאכותי עם נמל ומתקני תשתית אזרחיים מול חוף עזה, אותו אני קורא לקדם כבר זמן רב. רעיון, שמימושו יעניק לכשני מיליון הפלסטינים המצטופפים ברצועת עזה מוצא כלכלי והומניטארי לעולם מבלי לפגוע בביטחון ישראל, ובתוך כך גם יקדם את ההיפרדות שלנו מהרצועה, שאנו ממשיכים לשאת באחריות לה למרות שיצאנו ממנה כבר לפני למעלה מעשור.
הנדבך השלישי בתפיסת הנדבכים האזורית, נדבך השלום המדיני, ייבנה בעתיד על בסיס שני הנדבכים הראשונים - הנדבך הביטחוני, שהינו מרכיב הכרחי בכל דרך, והנדבך הכלכלי, שבו גלום פוטנציאל לשינוי חיובי עמוק ביחסים באזור בכלל, ובתוך כך גם ביחסים בין ישראלים ופלסטינים. בעקבות שינוי המציאות הביטחונית והכלכלית היום יומית באזור ובזירה הפלסטינית, יהיה בראייתי מקום לקדם בעתיד מהלכים מדיניים נוספים, וניתן יהיה לנהל משא ומתן עם הפלסטינים, בחסות מדינות ערביות, על סמכויות אוטונומיות מעשיות.
בשורה התחתונה, תפיסת הנדבכים האזורית המוצגת כאן, שלאורה צריכה בראייתי ישראל להתנהל בשנים הקרובות, הינה תפיסה מעשית, שמצד אחד אינה מתעלמת מאילוצי המציאות רוויית האיומים והסיכונים ומציבה את השיקול הביטחוני והלאומי במקום גבוה, אך מצד שני גם מציעה מתווה לשינוי ולשיפור מציאות זו, הן ברמה האזורית והן בהקשר הישראלי-פלסטיני, כולל יוזמות שהן הרבה יותר מאשר "עוד מאותו הדבר" ואשר גלום בהן פוטנציאל לשינוי חיובי עמוק.