נושאים חמים

ישראל בוחרת מלחמה: בעקבות הדוח על המלחמה בעזה

העובדה שבישראל מתקיים נוהג של כתיבת דוחות אחרי מלחמות היא נקודה מעוררת השתאות. אלא שהם מתעלמים לחלוטין משאלה מכרעת: האם נכון שמדינה שלמה ממשיכה לחיות על כידונים?

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שר הביטחון, משה (בוגי) יעלון, והרמטכ"ל, בני גנץ, בביקורם בבור בקריה, 18 ביולי 2014 (משרד הביטחון , אריאל חרמוני)
גם הפעם חיצי הביקורת מופנים כלפי ראש הממשלה. נתניהו, יעלון וגנץ בקריה, במהלך מבצע "צוק איתן" (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון)

בעקבות מלחמת 1973 (מלחמת יום כיפור) התפרסם דוח ראשון בישראל על "כישלונות, טעויות, פערים והפקת-לקחים". דוח זה הפיל את ממשלתה של גולדה מאיר, הביא לסיום השלטון האבסולוטי של מפלגת מפא"י, שנמשך 30 שנה, ופתח את עידן הליכוד. דוח ישראלי הרה גורל אחר התפרסם בעקבות מלחמת לבנון (1982) והטבח בסברה ושתילה. הפעם ההיא הסתיימה בהרחקתו לצמיתות של אריאל שרון ממשרד הביטחון ובפרישתו של ראש הממשלה דאז מנחם בגין מהחיים הפוליטיים ובשקיעתו בדיכאון שליווה אותו עד מותו.

גם בעקבות מלחמת לבנון השנייה (יולי 2006) פורסם דוח ישראלי. אז, אחרי שהצבא הישראלי הושפל ע"י ארגון חיזבאללה, ואחרי שהיה ברור שהמלחמה לא הביאה ל"מזרח תיכון חדש", כפי שציפתה מזכירת המדינה האמריקאית, פורסם דוח ישראלי ביקורתי שהביא לסיום שלטון מפלגת קדימה, ולהפלתו דה-פקטו של ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט – עוד לפני שנכנס לכלא באישומי שחיתות ושוחד.

נושא: עצרת 29 שנים להקמת ארגון חמאס ברצועת עזה, 14 בדצמבר 2016 (AP)
שלוש מארבע המלחמות הגדולות מאז 1973 לא היו נגד צבאות שווים. אנשי חמאס בעזה (צילום: אי-פי)

בימים אלו, בעקבות המלחמה השלישית בעזה, שהתקיימה בשנת 2014 ("צוק איתן") פורסם דוח נוסף. גם הפעם חיצי הביקורת מופנים כלפי ראש הממשלה, וגם הפעם הביקורת הזו מגיעה במקביל להתמודדותו עם חקירות שחיתות ושוחד. עוד מלחמה ועוד דוח, עוד מלחמה ועוד דוח. נראה שבישראל לא משתעממים ממלחמות וגם לא נלאים מחיבור דוחות. כנראה שהעובדות הברורות כשמש, ביחד עם שכרון הכוח, מסנוורים את הישראלים: 50 שנה חלפו מאז מלחמה אחרת, מלחמת יוני 1967 ("מלחמת ששת הימים"), עליה ציין משה דיין ציין בזיכרונותיו כי במלחמה ההיא הגיעה ישראל לפסגת ניצחונותיה ולשיא כוחה. וכך, למעשה, במלחמות שבאו לאחר מכן, וכדרכם של הטבע וההיסטוריה, הגיעה ההידרדרות והנפילה.

מאז שנת 1967 ישראל כבר אינה מנצחת במלחמות עם אויביה הערבים. מעניין במיוחד כי שלוש מתוך ארבע המלחמות הגדולות שניהלה ישראל מאז 1973, מלחמות של כישלונות גדולים, כלל לא התנהלו מול צבאות ערביים מסורתיים, אלא פעם אחר פעם נגד צבאות שאינם שווים לצבא הישראלי בגודלם. פעם היה זה נגד תנועת פתח בלבנון בשנת 1982, פעם נגד חיזבאללה בשנת 2006 ובפעם האחרונה נגד חמאס בעזה בשנת 2014.

ישראל מלחמה

אני סבור כי הדרך שדרכה צריך להתייחס לתופעה הזו איננה הצגת הוכחות למעבר המטוטלת של מלחמות ישראל מהצלחות לכישלונות, אלא מבט מעמיק אל תוך המשבר בו נתונה ישראל. למעשה, אם נביט בדוחות שפרסמה ישראל בארבע המלחמות האחרונות, נגלה כי הדוח שוב וכותב את עצמו מחדש. הדוח מתפרסם, התובנות שעולות ממנו מתנדפות עם הרוח, ועד המלחמה הבאה חוזרת ישראל על אותן הטעויות. במילים אחרות, הדוח לא מצליח להביא לשינוי הכיוון ההיסטורי הישראלי.

אודה ולא אכחד שעצם העובדה שבישראל מתקיים נוהג כזה של כתיבת דוח – הכוללת בדיקה, חקירה וריאיונות – היא נקודה מעוררת השתאות. זהו נוהג שנזקף לזכותה של המערכת הפוליטית הישראלית ולצד ההסתייגות הברורה שלי שנובעת מהיעדרה של דמוקרטיה בישראל ומהגזענות הגואה כלפי הפלסטינים, לא ניתן שלא להכיר בכך שהנוהג משקף את חיוניותו של המשטר הישראלי. לעניות דעתי, עובדה זו אף חשובה עוד יותר מעליונותה הצבאית או החומרית של ישראל, מעוצמת האש שלה, או מביצועי מטוסיה.

כוחות צה"ל יוצאים מרצועת עזה, אוגוסט 2014 (בן קלמר)
הישראלים צריכים לשאול את עצמם מהו הכיוון אליו הם מתקדמים. כוחות צה"ל בעזה, אוגוסט 2014 (צילום: בן קלמר)

אולם הנקודה השלילית העולה מעצם כתיבת הדוחות בישראל היא לא רק שהרוח הביקורתית המתלווה אליהם מתפוגגת עד כתיבת הדוח הבא, אלא שהדוחות נסמכים לחלוטין על בחינת ביצוע המשימות שהוטלו על הצבא והשאלה האם הוא ביצע אותן באופן ראוי ונכון. בדרך זו מתעלמת ישראל פעם אחר פעם משאלה אחרת, מכרעת הרבה יותר: האם ההנהגה הישראלית, בפתרונות המלחמה שלה, בכלל עושה את הדבר הנכון? האם נכון שמדינה שלמה ממשיכה לחיות על כידונים?

במקום זאת, הישראלים צריכים לשאול את עצמם מהו הכיוון אליו הם מתקדמים. לזכותו של מבקר המדינה הישראלי הנוכחי, יוסף שפירא, ייאמר כי הוא אכן ניסה לרמוז לכיוון זה וכי בפעם הראשונה הדוח שלו עוסק בסוגיה מהסוג הזה. הדוח הנוכחי ציין מפורשות שאחד המחדלים הבולטים של המלחמה האחרונה בעזה היה שלא נבחנו מראש אופציות מדיניות חלופיות על-פני היציאה למלחמה ממנה ניתן היה להימנע.

שתי מדינות כחלופה למלחמה

כבר במהלך הקרבות כינינו את המלחמה הזאת מלחמת האיוולת, שהרי המהלכים המדיניים שהיו עדיפים עליה היו ברורים וגלויים לכל עין ומונחים לפתחו של כל מי שרק היה מעוניין לראותם. אלא שגאוותנותו של בנימין נתניהו ואצבע קלה מדי על ההדק הובילו לפרוץ המלחמה – מלחמה שלא היו לה יעדים ושמן הסתם לא הגשימה אף אחד מהם.

למעשה, המהלך המדיני הברור, שמוסיף להיות מונח על הפתח הוא פיתרון שתי המדינות לשני עמים וסיום הכיבוש. האם בעקבות הדיון הסוער שמתנהל בישראל בימים האלה סביב פרסום הדוח, נתקרב במשהו אל עבר בדק בית היסטורי בישראל, שתכליתו סוף סוף עשיית הדבר הנכון? כמו כן, האם יילך נתניהו בדרכם של קודמיו גולדה מאיר, מנחם בגין ואהוד אולמרט, כתוצאה מהכישלון הזה, או שהאיש ימשיך וינהל את ענייני המדינה הישראלים? שאלות אלו נותרות להדהד באוויר. ואני שואל: עד כמה מוכנה ישראל לאזור אומץ ולעבור מניתוח ביצועי הצבא לאימוץ של פתרון מדיני.


חוסיין חיג'אזי הוא פובליציסט פלסטיני, המזוהה עם תנועת פתח. המאמר המלא התפרסם בעיתון "אל-איאם" היוצא לאור ברמאללה. המאמר תורגם לעברית כחלק ממיזם משותף למכון ון ליר בירושלים ולמרכז אעלאם בנצרת, במסגרתו מתורגמים מאמרי דעה מהעיתונים הערביים המובילים לאתר וואלה! NEWS. מערבית: עידן בריר.