כרבים ורבות אחרים, קיבלנו בעצב רב אתמול (שלישי) את הידיעה על מותה של השחקנית, הבמאית והתסריטאית ברוכת הכישרונות רונית אלקבץ. מעבר להיותה יוצרת ואמנית דגולה, הייתה לרונית השפעה עצומה על המציאות הישראלית, כאשר פרצה למחוזות שאחרים חששו מלהתמודד עמם.
רונית נגעה בחוויות החיים הקשות ביותר של נשים בישראל - אלימות נגד נשים, אלימות מינית, זנות, עוני ועוד. יצירתה הגדולה האחרונה, הסרט "גט המשפט של ויויאן אמסלם", הביאה לקדמת הבמה את אחד הנושאים המושתקים ביותר בתרבות וביצירה הישראלית - נושא סרבנות הגט, ההתעללות בנשים והשליטה הגברית בהן.
בדרמה, שהיא כמעט דרמת מתח, המתפרשת על פני שעתיים תמימות שמתרחשות כולן בחלל הסגור והדחוס של בית הדין הרבני, הביאה אלקבץ בצורה מדויקת והופכת קרביים את חוסר האונים המשווע של אישה אחת, ויויאן אמסלם, הניצבת מול עולם שכולו על טהרת הגברים ובראשם מי שנשבע לה אמונים לנצח, בעלה. כל רצונה הוא להשתחרר מכבלי נישואיה ולשם כך היא נאלצת לעבור מסכת השפלות, וסדרת עינויי נפש אינסופית. רונית, ביחד עם אחיה ושותפה ליצירה ולדרך שלומי אלקבץ, הצליחה להמחיש באופן החזק ביותר את המצב הבלתי אפשרי בו נמצאות אינספור נשים הנתונות במלכודת זו. בכך יישמה רונית את ה"אני מאמינה" שלה שראתה, כמי שראתה בהשמעת הקול הנשי את שליחותה עלי האדמות.
קשה להאמין ששליחות זו נקטעה בעודה באיבה. אנחנו במרכז רקמן לקידום מעמד האישה, שעוסקות בנושא כאוב זה יום יום ושעה שעה, יודעות כמה נדיר למצוא שגרירה שכזו ומתקשות לראות זירה זו בלעדיה.
הקשר שלנו עם רונית ושלומי אלקבץ נוצר במהלך הפקת הסרט, כאשר פנינו אל האחים והצענו להם להיפגש, מתוך עיסוקנו בנושא. הם הסכימו מיד והבהירו שהם מחויבים לרעיון ויעשו כל מה שצריך כדי לקדם שינוי. יכולנו להיווכח מיד שרונית פועלת מתוך שליחות. לא פחות מהעשייה האמנותית וההצלחה המסחרית, היה חשוב לה שהסרט יצליח להטביע חותם במציאות הישראלית, והיא נרתמה לכך, כפי שעשתה כל דבר, באופן טוטאלי. מעבר להצלחתו הגדולה בקולנוע הסרט הוצג בהקרנות מיוחדות רבות, בין השאר בפני חברי וחברות הכנסת, אנשי משרד המשפטים ודייני בתי הדין הרבניים. רונית עצמה השתתפה ברבים מאותם אירועים ודיברה בפני הקהל. בכריזמה המהפנטת שלה היא הצליחה, בניגוד לרבים אחרים, לרתום לנושא גברים ונשים שלא התחברו אליו מלכתחילה. מבחינה זו רונית אלקבץ וגט עשו עבור מסורבות הגט מה שעשתה ג'ודי פוסטר בסרטה ה"נאשמים" עבור נשים קורבנות ושורדות של אלימות מינית.
צריך לומר כי גם לסרטיה הקודמים היה אפקט משמעותי, אבל "גט" הגיע לכל מקום בעולם היהודי, בישראל ומחוצה לה, ולא רק בו. לא היה מקום בעולם שאליו הלכנו שלא דיברו אתנו על הסרט זה, ושאלו מה עלה בגורלה של ויויאן אמסלם. רק בשבוע שעבר, שנתיים לאחר יציאת הסרט לאקרנים, התארחו אצלנו נציגי ארגונים יהודים-אמריקניים, והדבר הראשון שעלה בשיחה היה "גט" ומצב מסורבות הגט בישראל. לאנשי העולם המפותח שמחוץ לישראל קשה לעכל את המציאות המתקיימת כאן, והמודעות לכך בכל העולם היהודי נוצרה בהשפעתו הישירה של הסרט.
השפעת הסרט הגיעה עד לבית המחוקקים, כאשר בהשפעתו עלתה לכותרות העברת בתי הדין הרבניים ממשרד המשפטים למשרד הדתות. השרה גילה גמליאל וח"כ רחל עזריה אף קידמו בהשראתו שורה של צעדים, ובהם הקמת מערכת פיקוח שתתריע בפני הדיינים מתי הבעל לא מקיים את פסק הדין, הכנסת יועצות משפטיות לדיונים כדי למנוע מצבים שאישה תהיה לבדה בחדר מלא בגברים, חובת פרסום של פסיקות של בתי הדין הרבניים ועוד. לצערנו, בינתיים בתי הדין הצליחו לדחות את רוב הצעדים, אך הם כבר לא ירדו בקלות מסדר היום.
רונית לא הסתפקה באמירה של היצירה לבדה, אלא לקחה על עצמה תפקיד מרכזי ומשמעותי בהשמעת זעקתן של הנשים, כדוגמת ויויאן אמסלם ואחיותיה. היא הייתה מגויסת כולה לתיקון עוולות העולם ורתמה לשם כך את כל עשייתה, הצלחתה והמקום בציבורי שרכשה לעצמה. מעבר לפעילות שלה אתנו היא לקחה חלק בשמחה גם בארגוני נשים אחרים, ובין השאר כיהנה כנשיאת ארגון "אחותי" למען נשים בישראל. גם כאשר הדברים היו כרוכים בעבודה סיזיפית, בלוח הזמנים העמוס של כוכבת בינלאומית מסוגה, היא מעולם לא סירבה לבקשה לקדם או ליזום מהלך הסברתי. ארגוני הנשים וכלל הנשים בישראל חבים חוב עצום לאישה המיוחדת הזו, הגדולה מהחיים עצמם, שנתנה את כל כולה למטרה.
הייתה זו זכות גדולה עבורנו להיות שותפות עמה לדרך. מורשתה תישאר עמנו תמיד.
הכותבות הן פרופ' רות הלפרין-קדרי, ראשת מרכז רקמן לקידום מעמד באישה באונ' בר-אילן, וד"ר גלית שאול, מנכ"לית מרכז רקמן.
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.