בימים אלה שוקדים במשרד המשפטים על הצעת החוק "הורים וילדיהם". השם נשמע תמים, אך הצעה זו תקבע את גורלותיהם של מאות אלפי אבות, אמהות וילדים בישראל. בידי השרה שקד ומשרד המשפטים להשפיע, באמצעות חוק זה על האופן שבו מתגרשים זוגות בישראל, ועל כל מהלך חייהם של הגברים, הנשים והילדים לאחר הגירושין.
כיום קיימת בחוק עדיין "חזקת הגיל הרך" שנותנת לאמא העדפה בגידול הילדים עד גיל 6, יחד עם הסדרי ראייה נרחבים לאבות כמובן. החזקה עשויה להתבטל, בעקבות המלצות ועדת שניט. אבל נדמה שכדי להבין את הדרמה שעשויה להתחולל אם תבוטל החזקה כדאי להבין קצת את הנתונים: שיעורי הגירושין בישראל, על אף שנמוכים בהשוואה לשיעור המקביל באירופה ובארה"ב, הוכפלו בין שנות השבעים לשנות התשעים של המאה העשרים ונמצאים ביציבות מסוימת בעשור האחרון. לדוגמא, לפי נתוני השנתון הסטטיסטי לישראל, 2015, 10.4% מבין הזוגות היהודים שנישאו בסוף שנות ה-60 התגרשו כעבור 15 שנות נישואין, בעוד בקרב אלו שנישאו בסוף שנות התשעים האחוז המקביל הוכפל. בדומה לכך, בעוד בתחילת שנות ה-60 היה שיעור הגירושין (ל-1000 נשואים/ות) כ 5, לעומת כ 12 ב 2013.
בישראל, כמו במדינות המערב האחרות, שיעור העוני בקרב משפחות של הורה יחיד שבראשן עומדת אישה גבוהים משמעותית משיעורי העוני של משפחות של הורה יחיד שבראשן עומד גבר. בניגוד למה שנדמה לנו, גם בשנות הנישואין, מתחלקים המשאבים במשפחות בישראל באופן לא שוויוני בין הגבר לאישה. לכן, לא מפליא כי על פי מחקרים שבדקו את מצבם הכלכלי של שני בני הזוג לאחר הגירושין נמצא כי רמת החיים הממוצעת של נשים וילדים לאחר הגירושין צונחת בעשרות אחוזים, בעוד שרמת החיים הממוצעת של גברים עולה לאורך זמן. למה? גם בגלל מבנה שוק העבודה, שלצערנו עדיין מפלה לרעה נשים, וגם בגלל שבישראל, כמו אגב בכל מדינות המערב נשים הן עדיין המטפלות העיקריות בילדים.
לגבי האחריות על משק הבית ועל הילדים אצל זוגות נשואים: בשנת 2012 נשים הקדישו בממוצע 21.73 שעות שבועיות בעוד שגברים הקדישו בממוצע 9.34 שעות שבועיות לטיפול בבני משפחה. כלומר, נשים נשואות מקדישות יותר מפי 2 (2.3) שעות שבועיות לטיפול בילדים ובבני משפחה בהשוואה לגברים נשואים. בנוגע לעבודות בית, התמונה מאוד דומה: נשים נשואות מקדישות בממוצע 20.6 ש"ש וגברים נשואים 8.9 ש"ש . כלומר, שוב, פער של 2.3: נשים נשואות מקדישות יותר מפי שתיים שעות בשבוע לעבודות הבית בהשוואה לגברים נשואים (חשוב לציין כי הפערים נשמרים גם כאשר לוקחים בחשבון גיל, מספר ילדים ופעוטות במשק הבית ושנות לימוד. כלומר, ללא קשר לכמה ילדים בגילאי 0 18 יש במשק הבית, לגיל האישה או הגבר ולשנות הלימוד שלהם, עדיין קיים פער של יותר מ 10 שעות בשבוע, הן בנוגע לטיפול בילדים והן בנוגע לעבודות הבית). (כל הנתונים הללו הם מתוך עיבוד שעורך מכון ב.י.כהן באוניברסיטת תל אביב מסקר ה ISSP של 2012, זהו סקר השוואתי בינלאומי שעוסק ב-45 מדינות, ביניהן ישראל).
זאת ועוד, המחקר מצביע על כך שיש קשר ישיר בין משאבים כלכליים והשכלתיים של אמהות להשקעה בילדיהן, ככל שלאמהות יש יותר משאבים כאלו ההשקעה בילדים עשויה לגדול. אצל גברים לא נמצא קשר בין כמות המשאבים לבין השקעה בילדים. אין זה אומר שהאבות לא רוצים להשקיע בילדיהם חלילה, אלא שהסוציאליזציה והתרבות המאפיינות את החברה הפטריארכלית מכוונת לכיוונים שונים אבות ואמהות.
בעבר, גירושין היו שכיחים יותר בקרב קבוצות אוכלוסייה חזקות, ואילו כיום הם שכיחים יותר בקרב קבוצות חברתיות מוחלשות. הנתונים האלה נכונים לישראל ולעולם המערבי כולו. אנחנו יודעות היום, ממחקרים רבים, כי לגירושין יש השלכות כלכליות שליליות מאד על אמהות ועל ילדים ובמידה פחותה באופן משמעותי על אבות.
בישראל זכויותיהן הכלכליות של משפחות חד הוריות, מצומצמות מאד ומרביתן תלויות במבחני אמצעים שמגבילים את יכולת ההשתכרות והניעות הכלכלית, ובכך משאירים את המשפחות הללו, שרובן מגיעות משכבות מוחלשות כאמור, במצב כלכלי גרוע. נזכיר שבראש מרבית המשפחות החד-הוריות עומדות אמהות.
כדי לייצר צדק ושיוויון חברתיים וכדי לבסס הגנה טובה ובטוחה על ילדים להורים גרושים עלינו לייצר ראשית חקיקה שתאפשר שיוויון בין נשים וגברים בכלל ובתוך משפחות בפרט, עוד לפני וללא כל קשר לגירושין. רק אז, נוכל לשוב ולדבר על חזקת הגיל הרך, ועל האם כדאי לשנות אותה. אם נקדים את המאוחר ההשלכות יהיו הרות אסון עבור הילדים.
ד"ר ענת הרבסט היא חוקרת גירושין ומשפחות חד-הוריות, ראש מסלול מגדר בשטח, בתכנית הבינתחומית ללימודי מגדר, אוניברסיטת בר אילן