האמת הלא נעימה על רצח רבין היא שתעשיית הזיכרון שהתפתחה סביב הרצח, שאבה כנראה מאותו מעיין ממנו שאבה רוח אוסלו את הצעדים שהביאו לחתימת ההסכם הנורא ההוא. מעיינות של שקר, גאווה פצועה וכנראה גם משאלת מוות בלתי מודעת.
הסכם אוסלו היה כישלון ידוע מראש ואסון ידוע מראש. הוא הושתת על כריתת ברית עם השטן לטובת רווח כלכלי. ארה"ב חיפשה דיקטטור "טוב" ש"אפשר לעשות איתו עסקים", כפי שהיא מחפשת בכל מדינת עולם שלישי בה היא מיישמת את הניאו קולוניאליזם שלה. במקרה שלנו, כמו ברבים אחרים, היה זה טרוריסט צמא דם ואנטישמי שהובא מקצה העולם וצויד בנשק לטובת "טיפול בטרור", כלומר חיסול מתנגדים פוליטיים - "בלי בג"צ ובלי בצלם", במטרה להביא את האזור ליציבות שתהיה נוחה מספיק למשקיעים הזרים לעשות פה כסף.
ההסכם שווק לציבור הישראלי בציניות מצמיתה כהסכם "שלום", תקוות הדורות, התגשמות החלומות וכו', ורבים רבים, גם מאלו שיודעים לזהות בלוף פרסומי כשהם נתקלים בו, קנו את הלוקש והאמינו שיש איזשהו קשר בין המהלכים המופקרים והרי האסון שהנהיגה ממשלת ישראל בראשות רבין ל"שלום" בין "העמים".
מעבר לעובדה שהיה זה הסכם מרושע וציני מתחילתו עד סופו, הוא גם היה כתיאורו הציורי של הרמטכ"ל הצעיר דאז אהוד ברק - "מלא חורים כמו גבינה שווייצרית". מתנגדי ההסכם פרמו ללא כל קושי את התפרים הגסים בהם נתפר והסבירו בחדות ובפרוטרוט כיצד ההסכם יתרסק ויקבור איתו אלפים מבני עמנו. כל התרחישים ששרטטו התגשמו במלואם בעשור שלאחר החתימה. רק את עומק השסע המטורף אליו הוא יביא את החברה הישראלית, טירוף שיסתיים ברצח ראש ממשלה, לא חזה איש.
תעשיית הזיכרון שהתפתחה בעקבות הרצח ניזונה מאותם יסודות מורעלים שהביאו להסכם. הקבוצה הקטנה והמבוהלת שניהלה אז את המדינה, הפכה את הרצח לנשק במערכה האבודה על הנהגת המדינה. הנהגת "השבט הלבן" יצאה לקרב על זיכרון הרצח בדיוק כפי שיצאה להרפתקת אוסלו - בלי מחשבה, בלי בדיקה ומתוך ניתוק הולך וגובר מהחברה הישראלית. האליטה השוקעת סימנה לה אליטה חדשה וצומחת כאויב האולטימטיבי: הציונות הדתית. העובדה שהרוצח היה חרדי מהרצליה לא הפריעה לאף אחד מהמשתתפים בהשתוללות ה"זיכרון" ו"ההנצחה" לכוון אצבע מאשימה ענקית כלפי ה"אחר" החדש של ישראל: המתנחל.
כיום, עשר שנים אחרי ש"השבט הלבן" בעט את בעיטת הנקמה האחרונה שלו היישר בפרצופה של הציונות הדתית תוך שהוא מחריב ומעלה באש חבל ארץ שלם ומפיץ את תושביו לכל רוח (ואיתם את הקשרים הקלושים האחרונים של "תנועת העבודה" למפעל הציוני), קשה בכלל לדמיין את עוצמת השנאה וההשתלחות. אבל בעשור שאחרי הרצח החליף "המתנחל" את "החרדי" ו"המזרחי" בתפקיד הדמון, האנטיכריסט, במיתולוגיה הישראלית המונוליתית. המתנחלים רצחו את המשיח ורצחו את השלום ושתו את דמנו ואכלו את כספנו ואשמים במלחמות ואשמים בכך שהם נרצחים. כן כן, אחרי כל רצח יהודי ביהודה שומרון או חבל עזה, דאגו ברדיו ובטלוויזיה לשלוף את מי שימלמל: "אם הם לא היו שם זה לא היה קורה". בזאת הסתכמו בדרך כלל ביטויי האבל ברשתות התקשורת של אז, שכללו אז ייצוג לכל הקשת הפוליטית המשתרעת, נגיד, מאורלי עד גיא כיום.
היום אנחנו נתקלים לעתים בגרבוז ישיש פה, או ביגאל סרנה תמהוני שם, אבל בשנות ה-90 אלה היו האנשים שניהלו את השיח הציבורי בישראל. את כולו. העשור הראשון ל"הנצחה" ול"זיכרון" לא היה על דמוקרטיה, סובלנות, או אי אלימות. הוא הוקדש לרדיפת מתנחלים והדרת הציונות הדתית. למזלנו, הסנטימנט הזה נחלש יחד עם היחלשות אחיזת החנק של האליטה הלבנה במוקדי השיח הציבורי. כיום נותר ממנו רק הד. כמה פוסטים בפייסבוק של פוליטיקאים מתוסכלים ועיתונאים לשעבר. זה הכל. כיום הקרקע מוכנה לחריש חדש שיביא לצמיחתה של תנועת זיכרון אותנטית ובריאה יותר, שתשאף לזכור וללמוד, לא לנקום.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.