מי יכול להבין ילדה שאבא שלה יצא מהבית ולא חזר?

אבא שלי נרצח כשהייתי בת שמונה. רק בת שמונה. הוא נרצח כי הוא לא היה רק שלי, הוא היה גם קצת של כולם. יש לי המון הבזקים של תמונות וזיכרונות מאבא. זיכרונות שהוא מושיב אותי על הברכיים בשולחן שבת ומנפח את הלחיים כדי שאוכל לפוצץ אותן ולצחוק אתו. זיכרונות שלו יוצא באמצע ארוחת השבת כי יש אירוע חירום. זיכרונות מטיולי ג'יפים שהיה לוקח אותנו אליהם בימי שישי בכל מיני מקומות קסומים בשומרון.

אבא שלי היה קצין הביטחון של 32 היישובים שהיו בשומרון והוא היה יוצא כל שבוע לנסיעות מסוכנות כדי לדאוג לכל התושבים. הוא היה גם אבא לשמונה ילדים, בעל ששר לאשתו: "בלעדייך אני חצי בנאדם", והדבק המחבר במשפחה שמכילה קצוות שונים. אבא תמיד היה מגולח, מבושם, מתוקתק. פרפקציוניסט. תמיד הראשון לעזור. אף פעם לא דוחה דברים. עושה כל משימה עד הסוף ועל הצד הטוב ביותר. כשהוא היה באזור - כולם היו מרגישים בטוחים, שיש על מי לסמוך.

אלו היו החיים שלי אז כילדה, בזמן גל הטרור של 2001. בעל של מורה נרצח, הורים של חברה, חברים הופכים ליתומים ואת אבא מקפיצים לעוד ועוד משימות. אבל עם אבא כזה בתוך הבית תמיד הייתה תחושת ביטחון. יציבות. בבית שאבא בנה כמעט בעצמו, ביישוב איתמר שאבא הקים בעצמו יחד עם אימא ועם עוד אנשים מיוחדים, פשוטים ואוהבי ארץ ישראל.

בראש חודש ניסן, בין כבישי השומרון, הציבו מחבלים מארב לאבא והוא נפצע אנושות. גם הם הבינו שהוא עושה פה עבודה טובה מדי. מפריע להם לנהל טרור שיטתי ורצחני. חודשיים אחר כך, בניסיון נוסף, במארב שני, אבא שלי נרצח.

לאבד אבא בגיל כזה זה לא להיות מסוגלת לדבר עם בנות גילך על מה שמטריד באמת. זה להילחם מלחמה אמיצה רק כדי לרצות לקום בבוקר, לראות אנשים שלא מבינים אותי ולפנות מקום ללמידה. מי יכול באמת להבין ילדה בת שמונה שאבא שלה יצא מהבית ולא חזר?

לאבד אבא זה להבין שעל הכאב לא מתגברים, שהגעגוע לא דוהה ושההתמודדויות לא נגמרות, אבל שאני כן גדלה, וכן לומדת לחיות עם זה. זה לאגור כוח מהימים הטובים לימים שבאים אחריהם.

לאבד אבא באופן כזה זה לשמוע כל פעם על עוד יתומים מפיגוע ולהיקרע מבפנים בין התקווה שהפעם זה מישהו שאני לא מכירה ואצליח להכחיש את מה שקרה, לבין הרצון לקחת מהם את הכאב שהם עוד לא מכירים - ולסבול בשבילם את מה שכבר הפך לאורח חיים.

לאבד אבא באופן כזה זה להסתכל על היישובים הצומחים מסביב, על השכונות החדשות, על הילדים שממלאים את הרחובות, על החיים מלאי העוצמה המתגברים ולקוות בלב שגם הוא רואה מלמעלה שזו התשובה.

לאבד אבא באופן כזה זה להסתובב בכל חלקת אדמה בארץ הזו ולדעת שזה גם קצת בזכותו, שחינך אותנו לא לוותר על אף פיסת אדמה בארץ הזו. לאבד אבא באופן כזה זה להבין שלגור באיתמר זו משימה לאומית של כולנו, שאני זוכה יומיום לבצע בגאווה.

לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.