405 לוחמים דרוזים נפלו במערכות ישראל. השבוע, 42 שנים למלחמת יום הכיפורים, יוצא לחנויות ספר חדש של אילן כפיר ודני דור שפורס את סיפוריהם של הלוחמים הדרוזים במערכות השונות. אנחנו מפרסמים כאן באופן בלעדי את הפרק מספרם "דרוזי לוחם, אמיץ, ישראלי גאה", העוסק בחלקם של לוחמי העדה הדרוזית במלחמת יום כיפורים.
ב-30-29 באוקטובר השנה יתקיימו שני אירועים מסורתיים גדולים להנצחת הנופלים הדרוזים. ב-29 באוקטובר ייחנך לראשונה המסלול המסומן "שביל הבנים", בן 226 ק"מ בהרי הכרמל, העובר דרך 18 נקודות יישוב ותצפית דרוזיות. את האירוע יחנכו במקביל בכל נקודה 18 מחלקות משטרתיות וצבאיות יחד עם כ-2,000 לובשי מדים. למחרת ייערך אירוע הדגל המסורתי שישה מסלולי ריצה, רכיבה על אופניים והליכה משפחתית בהשתתפות כעשרת אלפי אנשים ובהשתתפות שר הביטחון, הרמטכ"ל, שרים וח"כים ובכירי צבא בעבר.
הפרק המלא
כמו כל עם ישראל, גם יחידת המיעוטים בפיקודו של סגן אלוף עמוס גלבוע, שהיתה ב-6 באוקטובר בתעסוקה מבצעית רגילה בגבול הצפון ובערבה, הופתעה כשנפתחה האש בסיני וברמת הגולן ומאות טנקים מצריים בדרום וסוריים בצפון חצו בשתיים בצהריים את קו הגבול שנקבע בהסכמי הפסקת האש לאחר מלחמת ששת הימים.
הגבול בערבה נותר שקט וללא שינוי, אבל בכאוס שפקד את פיקוד הצפון למראה טורי הטנקים הסוריים ששוטפים את רמת הגולן באש, לא היה מי שיחשוב איך מפעילים את פלוגות יחידה 300 שהיו בצפון, ומשלבים אותן במאמץ הבלימה. רק לאחר 24 השעות הראשונות, עם קבלת ההחלטה לנטוש את מוצב הפיקוד הקדמי בנפח ולהתמקם בחפ"ק מאולתר בהר כנען בצפת, נזכרו בדרוזים, ומפקד היחידה גלבוע התבקש לסייע בהקמת החפ"ק הפיקודי המאולתר ולאבטח אותו על ידי מחלקת לוחמים מהיחידה.
בפיקוד חששו שהסורים, שהמשיכו בתנופתם ונעצרו רק ליד הגדרות של נפח, ישלחו כוחות קומנדו במסוקים לתקוף ישירות את חמ"ל הפיקוד בהר כנען, בדומה לאופן שבו הצליחו לכבוש את מוצב החרמון בשעות הראשונות למלחמה. הלוחמים הדרוזים התפרסו סביב החפ"ק ואבטחו אותו במשך 24 שעות ביממה עד שחלפה הסכנה המידית.
סגן אלוף עמוס גלבוע היה למעשה קצין השדה הראשון שפיקד על יחידה 300. כל אלה שקדמו לו היו קציני מטה או כאלה שנבחרו לתפקיד מסיבות פוליטיות וקשר עם העדה הדרוזית. גלבוע נחשב לקצין קשוח וקפדן, שהתמקד בהעלאת רמת האימונים וההכשרה המבצעית, ופחות בטיפוח קשר אישי עם המפקדים ביחידה. קציני היחידה העריכו את כישוריו כקצין, אבל טענו שוב ושוב שהוא נכשל ביחסי אנוש ובהכרת המנטליות הדרוזית.
לאחר שנראה היה שאין עוד צורך באבטחת חפ"ק הפיקוד, חיפש גלבוע כל דרך אפשרית לשלב את הדרוזים במערכה. על רקע מצוקת השריון שספג פגיעות קשות בחזית רמת הגולן הוא הציע לרמ"ט הפיקוד, תת-אלוף קותי אדם, שחייליו יאבטחו בלילות את חניוני הטנקים ברמת הגולן ויאפשרו לצוותי הטנקים לנוח לאחר ימים רצופים של לחימה. מצוידים בבזוקות ובררנ"טים, נשק החי"ר היחיד שהיה לצה"ל כנגד שריון, אבטחו בהמשך המלחמה הלוחמים הדרוזים את חניוני הטנקים של אוגדת דן לנר שהשתתפה בהדיפת השריון הסורי בצפון רמת הגולן. כוח דרוזי אחר של היחידה השתתף בתקיפת מוצב סורי במובלעת ובסריקת שדות מוקשים שחיל ההנדסה הסורי פיזר בשטח כדי לבלום את מתקפת הנגד של צה"ל.
גם הסיירת של מהנא כנעאן, המפקד החדש שנכנס לתפקיד זמן קצר לפני המלחמה, נותרה ללא משימות מוגדרות כשפרצה האש בצפון. כנעאן חיפש כל הזדמנות לשלב את החיילים שלו בלחימה ופנה שוב ושוב לאלוף הפיקוד, יצחק חופי, כדי שזה יספק לו עבודה. הסיירת לא היתה מוכנה להסתפק באבטחת חניוני טנקים בלילה לאחר יום לחימה. בשלב מסוים קיבל כנעאן אישור להתמקם על תל פארס, תל אסטרטגי שנכבש ביום ראשון בבוקר על ידי הסורים שנסוגו ממנו כעבור יומיים, ולנסות לאתר מטרות לתקיפה מעבר לקווים. בסופו של דבר, לאחר שהתברר שאין מספיק מודיעין על הכוחות הסוריים שם, בוטלה המשימה.
הסיירת הדרוזית היתה בכוננות לסיוע לחטיבת גולני בליל 21 באוקטובר, בקרב השני לכיבוש מוצב החרמון. הלוחמים התקדמו על גבי זחל"מים בעקבות הכוח העיקרי שטיפס בלילה לעבר המוצב, ערים וקשובים לקולות הירי שלא פסקו מהגבעות שלפניהם. כנעאן התבקש להגיע לרכבל התחתון ולקבל שם תדריך מאלוף הפיקוד, אבל כשנפגשו בישר לו האלוף שהקרב על סף סיום. גולני והצנחנים השלימו את המשימה.
מחפשים את גופות חבריהם
האלוף יצחק חופי, חקה, שהבחין בסימני האכזבה על פניו של מפקד הסיירת, ניסה לעודד אותו. יש עוד הרבה עבודה בחרמון, הסביר לו באותו מפגש ברכבל התחתון, על רקע קולות הירי שעדיין נשמעו מההר, גולני התגברה על גדוד הקומנדו הסורי שהתבצר בגבעות שמסביב, אבל אף אחד עוד לא נכנס למוצב עצמו. מוצב החרמון עדיין לא טוהר ויש חשש שהבונקרים מולכדו כולם. בנוסף התבקש מפקד הסיירת לסרוק ולאסוף את גופות חללי צה"ל שהיו על ההר. גם אלה שנהרגו במהלך הכיבוש הסורי, וגם חללי שני הקרבות של גולני לכיבוש ההר. כנעאן אסף את קציני הפלוגה והורה להם לסרוק בזהירות את המוצב. המקום לא היה ממולכד. סמוך לגדרות המוצב נמצאו כמה גופות של חללי צה"ל. הלוחמים הדרוזים אספו את הגופות והעבירו אותן לנקודת האיסוף המרכזית.
בימים הבאים נשארו לוחמי הסיירת על ההר, נערכים לאפשרות שיחידות קומנדו סוריות ינסו לתקוף שוב את המוצב. הסורים לא הגיעו, והלוחמים הדרוזים התמודדו עם הקור המקפיא בפסגת החרמון. לאחר כמה לילות קפואים הגיע ציוד חורף, באדיבותו של אלוף משנה צבי ברזאני, מפקד החטיבה המרחבית שהיתה אחראית גם על מוצב החרמון.
סרן מופיד עאמר, מפקד פלוגת הטירונים של יחידה 300, חשש ב-6 באוקטובר רק מדבר אחד: שזו תהיה המלחמה השנייה שהוא עומד להחמיץ... למוד ניסיון ואכזבה מכך שלא לחם בששת הימים, הוא עשה כל מאמץ אפשרי כדי שהפעם לא ישכחו אותו ואת חיילי הפלוגה. מרגעי הלחימה הראשונים הוא מבהיר את עמדתו: אני לא שומר על מתקנים. אני והדרוזים נמצאים כאן כדי להילחם. כששמע שהפלוגה מיועדת לצאת לדרום רמת הגולן מבלי שתעבור ניסוי כלים, התעקש שהוא לא זז מהבסיס בלי ניסוי כלים.
לאחר ההלם הראשון בעקבות מתקפת הפתע הסורית, הפלוגה נשלחה לצמח כדי לאבטח את האזור מחשש שהטנקים הסוריים יגלשו מרמת הגולן לעבר עמק הירדן. בהמשך קיבל מופיד פקודה להציב מארבים נגד טנקים בחמת גדר, על הציר שיורד מירדן, במטרה למנוע גלישה של כוחות שריון ירדניים, אם אלה יצטרפו למלחמה.
הם שומעים מרחוק את רעמי התותחים, מלווים בקריאות עידוד את טורי הטנקים של אוגדת מוסה פלד שמטפסת בציר לכיוון רמת מגשימים, שם נמצאים עדיין כוחות שריון סוריים רבים, והתסכול נמשך. מטוסי קרב חולפים בשמים בדרך לתקיפת יעדים סוריים, אבל האויב רחוק מהם. המלחמה רחוקה מהם.
מופיד לחץ שישבצו את הפלוגה בפעילות מבצעית ברמת הגולן ושלח את סגן מפקד הפלוגה, כמאל טרביה משפרעם, עם מכתב ובו מסר ברור לעמוס גלבוע, מפקד יחידה 300: אם אתה לא לוקח אותנו למלחמה, אנחנו נעלה על אוטובוסים ונחפש אותה בעצמנו.
הלחץ מלמטה עשה את שלו. ביום שלישי בערב קיבל גלבוע אישור להעלות את פלוגת הדרוזים לחושניה ברמת הגולן. מראות המלחמה קשים. טנקים שרופים לאורך הדרך. גם של הסורים, אבל גם לא מעט טנקים עם הסימון הצה"לי עליהם. אלה הם טנקי חטיבה 188 שבלמו כאן לבדם את שטף השריון הסורי.
מופיד מגיע לחושניה, נכנס למפקד החטיבה במקום, ומסביר לו שהוא אמנם מפקד על פלוגת טירונים, אבל החיילים שלו כבר חמישה חודשים בצבא, עברו אימונים והם כבר לוחמי חי"ר שיכולים לבצע בהצלחה כל משימה שתוטל עליהם רק לא מנהלה: מארבים, פשיטות. כל מה שצריך לעשות.
בשני הלילות הראשונים הפלוגה מאבטחת גדוד הנדסה שהניח מוקשים לאורך הגבול ולאחר מכן הפלוגה מתפצלת. מחלקה אחת נשלחת לצומת ג'וחדר, מחלקה שנייה לצומת רפיד ומחלקה שלישית, שנכנסת למוצב 109, מאבטחת קשתות על קו הגבול. הפלוגה מופגזת כמעט ללא הפוגה, אבל מופיד, כמו גם המפקדים והלוחמים בפלוגה, מרגישים שהם לא נשכחו מאחור. לפלוגה שני פצועים, אחד מהם חייל שאיבד רגל בהפגזה. אבל ההפגזות לא מונעות את ביצוע המשימות.
פלוגת הטירונים עוברת את טבילת האש שלה, כולל היתקלות עם חיילים סורים. החיילים מתנהגים כלוחמים למודי קרבות. מפקד הפלוגה אחראי לביצוע המשימות. הוא מוציא מארבים יזומים, שולח את כוחות האבטחה ומסייר בין המוצבים. יחידת האחות, 299, נותרה במשימות אבטחה בערבה.
"תחליף בגדים ובוא, פרצה מלחמה"
מחמד עזאלדין מכפר מעאר היה אחד ממפקדי המחלקות בפלוגת הטירונים של מופיד. בשבת, כשהטנקים הסוריים החלו לנוע לעבר הגבול, הוא היה בחופשה בכפר והופתע כשחברו, סולימן גאנם, קצין ביחידת המיעוטים, הופיע בביתו: "מחמד, תחליף בגדים ובוא. פרצה מלחמה". בדרך הם אספו חבר נוסף שלהם מהכפר, מנסור מנסור מגולני. שלושתם חברים טובים שלמדו באותה כיתה בתיכון. ביציאה מהכפר הם נפרדו. מנסור מנסור חיפש טרמפ לצפון, להצטרף לחטיבת גולני, ומחמד וסולימן נסעו לבסיס יחידת המיעוטים בטירה.
המחלקה של מחמד אבטחה יחידת ציוד מכני כבד של חיל ההנדסה ברמת הגולן ובלילות פרסה מארבים סביב חניוני טנקים. הכול תחת הפגזות כבדות של הארטילריה הסורית.
מחמד: "מופיד היה קר רוח תחת אש, תמיד דאג שהחיילים יתפסו מחסות בכל פעם שנשמעה יציאה של פגז. למרות הלחץ וההפגזות הכבדות, גם ביום וגם בלילה, הוא תפקד כאילו שאנחנו בתרגיל. כל לילה הוא יצא בראש הכוחות שאותם פרס במארבים סביב חניוני טנקים. גם תחת אש הוא הקפיד על משמעת ברזל. ולא רק במלחמה. אני זוכר מקרה שאחד החיילים הפר פקודה במהלך התעסוקה ומופיד שלח אותו למעצר, אבל לפני שהחייל עלה לרכב, הוא חיבק אותו חזק. למחרת הוא נסע להחזיר אותו. יום אחד בכלא הספיק...".
לאחר המלחמה עבר מחמד לסיירת 244, שוב תחת פיקודו של מופיד עמאר, השתתף כקצין במרדפים ובחדירות לשטח לבנון, שימש כקצין מטה בחטיבה 300 בפיקודו של פואד בן-אליעזר, ובשנת 1982 קיבל את הפיקוד על גדוד 299 והוביל אותו בקרבות מלחמת לבנון הראשונה.
מלחמת יום הכיפורים היתה המלחמה הראשונה שבה קצינים ולוחמים דרוזים נלחמו במסגרת יחידות לוחמות אחרות של צה"ל, במיוחד חטיבת גולני. יותר מכל חטיבה אחרת בצה"ל שפתחה את שורותיה בפני חיילים דרוזים, בגולני עשו זאת מכל הלב, בידיעה שהם זוכים בחיילים ומפקדים מהשורה הראשונה.
מהיום שבו אישר הרמטכ"ל, רב-אלוף חיים בר לב, לפתוח את יחידות השדה בפני החיילים הדרוזים, הם ניסו להוכיח שההחלטה לא היתה פזיזה מדי. הביצוע היה הדרגתי. רוב המתגייסים הדרוזים העדיפו עדיין את החממה של יחידה 300. את החברים מהכפר, את השפה שכל כך מוכרת להם, על פני יחידות על טהרת היהודים. זה התחיל בטפטוף. נביה מרעי, ששימש במלחמה כקשר האישי של דורון רובין, מג"ד 202, אמל אסעד, שרק התגייס לצנחנים, מועין חלבי באחד הזחל"מים הראשונים שטיפסו במעלה הדרך התלולה לחרמון, מנסור מנסור, שעמד להתמנות למפקד פלוגה בגולני, ואחרים. הקליטה לא תמיד היתה קלה, אבל הלוחם הדרוזי הוכיח בתוך זמן קצר שהוא אינו נופל משכנו לאוהל היהודי. ולמי שנזקק להוכחה נוספת זו ניתנה במהלך הקרבות הקשים באוקטובר 73'.
מנסור מנסור מהכפר מעאר, בן למשפחה קשת יום, התייתם מאמו בילדותו ואביו נישא בשנית. בשעת בוקר מוקדמת היה משכים לעבודה בשדה ומשם ממשיך לבית הספר בכפר. המורים התפעלו מהידע שהפגין בשיעורים ומהרצון שלו לדעת יותר, להתקדם. העברית שלו היתה מצוינת, ומנהל בית הספר, שתיאר אותו כתלמיד מחונן, מצטיין המחזור, המליץ לאביו שיאפשר לו לגשת למבחני כניסה לבית הספר החקלאי כדורי, המוסד החינוכי המיתולוגי בגליל, שבין בוגריו בעבר היו יצחק רבין, יגאל אלון, חיים גורי ולא מעט אישי מופת שמצאו את דרכם להנהגת הצבא והמדינה.
בכדורי התפעלו מהרמה שהפגין במבחן הכניסה וקיבלו אותו מיד עם מלגת לימודים. מנסור מנסור המשיך להבריק גם בחברה זרה של צברים ישראלים. כשהתגייס, עדיין לא היה אפשר להגיע ליחידות אחרות, והוא התחיל את הצבא ביחידה 300. בקורס מ"כים של גולני במחנה בזק היה המצטיין הפלוגתי, ובגולני ניסו לשכנע אותו לעזוב את היחידה הדרוזית ולהתקדם במסגרת החטיבה, אבל מנסור העדיף לחזור ליחידת האם הדרוזית. לאחר קורס קצינים פיקד על מחלקה ביחידה, ואז הגיעה פנייה נוספת מגולני: מפקד מחלקה בגולני ומיד לאחר מכן קמב"ץ גדוד 12. מנסור התפתה, קיבל את התפקיד והצטיין גם בו. מפקד החטיבה, אלוף משנה אמיר דרורי, הציע לו לצאת לקורס מפקדי פלוגות, לחזור לחטיבה ולפקד על פלוגה.
כשפרצה המלחמה הוא היה בדיוק בחופשה מהקורס. מטוסי הקרב שטסו מעל כפר מעאר בעיצומו של היום הקדוש ביותר ליהודים לא הותירו בלבו כל ספק. ברדיו החלו לשדר סיסמאות, ומנסור מיהר ללבוש מדים ולרדת לצומת הדרומי של הכפר כדי לתפוס טרמפ ולהצטרף לגדוד 12 שהשתתף במשימות הבלימה של הסורים בצפון רמת הגולן. מנסור הצטרף לגדוד, שובץ כסגן מפקד פלוגה בקרבות הבלימה, וב-9 באוקטובר יצא בראש כוח של הגדוד לחלץ את פלוגת הסיור של חטיבת השריון 7 שנקלעה למארב של הקומנדו הסורי לא רחוק מהכפר בוקעתה בצפון רמת הגולן. מנסור מנסור לחם מעמדת המקלע בזחל"ם החוד עד שנפגע בראשו ונהרג. באותה היתקלות נהרג גם סגן אלוף יעקב שחר, מפקד גדוד 12, גדוד "ברק" של גולני.
לאחר מותו זכה מנסור מנסור בציון לשבח. גיבור גולני וכפרו מעאר. "ביום הכיפורים, כשנודע לו כי פרצה המלחמה", נכתב בצל"ש שהעניק לו הרמטכ"ל מוטה גור בספטמבר 1975, "מיהר, על דעת עצמו, להצטרף ליחידתו הקודמת, אותה עזב שבועות מספר לפני כן. סרן מנסור מנסור ז"ל קיבל תפקיד של סגן מפקד פלוגה והשתתף בקרבות הבלימה ברמת הגולן. ביום 9 באוקטובר 1973 בקרב באזור בוקעתה פיקד על כוח כשהוא נע בזחל"ם. בצאתו בראש הכוח להתקפה נפגע ונפל. במעשיו אלה גילה סרן מנסור מנסור ז"ל אומץ לב ודבקות במשימה".
אחיו של מנסור מנסור, שהיה בן 17 כשמנסור יצא למלחמה שממנה לא שב, התגייס לאחר מותו ליחידה 300. כיום הוא מורה בבית הספר בכפר שבו למד אחיו ואחראי על פינת הזיכרון המיוחדת למנסור מנסור. דוגמה ומופת לקצין צעיר, פורץ דרך בחטיבת גולני, שם לחם ונפל.
לא רחוק מהמקום שבו לחם ונפל מנסור מנסור מצא את מותו בקרב פורץ דרך נוסף בעדה הדרוזית: מונהאל עאמר, הלוחם הדרוזי הראשון בחיל השריון.
מונהאל נולד וגדל בחורפיש. תלמיד מצטיין בבית הספר בכפר ולאחר מכן בתיכון בתרשיחא, שחלם להיות צייר וניצל כל רגע פנוי כדי לצייר על בדים את נופי הגליל שכל כך אהב. כשהתגייס לצה"ל בנובמבר 1972 לא היסס כשנשאל לאן הוא רוצה להגיע: לחיל השריון. חילות השדה נפתחו זמן קצר קודם לכן למתגייסים הדרוזים, ומונהאל עאמר הוא החייל הדרוזי הראשון שהיה שריונר.
זמן קצר לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים הוא סיים קורס מפקדי טנקים ונשלח עם הצוערים בקורס כמפקד טנק לחזית התעלה, מול הדיוויזיות המצריות שחצו את קו המים. שלוש פעמים נפגע הטנק שלו, אך הוא ואנשי הצוות שלו המשיכו להילחם. לאחר כמה ימי לחימה הועבר לחזית הצפון ולקראת סוף המלחמה, באחד הקרבות במובלעת הסורית, נפגע ונהרג. סמל מונהאל עאמר הוא החלל הדרוזי הראשון שנקבר בחלקת הקבר לחללי צה"ל שהוקמה בחורפיש.
בגדוד 17 של גולני, בפיקוד סגן אלוף דובי דרור, נלחמו כמה צעירים דרוזים. ב-8 באוקטובר בשעת בוקר מוקדמת יצא הגדוד על זחל"מים בדרכו לכבוש בחזרה את מוצב החרמון ולחלץ את לוחמיו, שעל פי הערכה, נצורים עדיין במוצב שלא היה ידוע אם הסורים סיימו לטהר אותו.
במקביל לטור הזחל"מים נעו רגלית כוחות של גדוד 51 בפיקוד המג"ד יודק'ה פלד ומחלקה של סיירת גולני. הכוח הרגלי נתקל במארב של הקומנדו הסורי והתפתח קרב מטווחים קצרים. כוח מהטור הממונע זינק מהזחל"מים כדי לחלץ את הכוח הרגלי. בין לוחמי הכוח היה גם מועין חלבי, בן למשפחת חלבי, המשפחה הגדולה בדליית אל כרמל. מועין, לצד שני לוחמים נוספים, אפי שניאור, מפקד פלוגה שהצטרף לקרב, ואבי משולם, נכנסו לקרב פנים אל פנים מול לוחמי קומנדו סורי שארבו במעלה ההר. בעננות הכבדה שירדה על ההר נעלמו השלושה. רק שבועיים לאחר מכן, כאשר חטיבת גולני הצליחה לכבוש את ההר במחיר דמים כבד של עשרות הרוגים, נמצאו גופות השלושה.
מועין התגייס בגיל 21 ליחידה 300, לאחר שסיים לימודי תואר ראשון במדע המדינה ובספרות עברית באוניברסיטת חיפה. לאחר קורס מ"כים, אותו סיים כחניך מצטיין, החליט להישאר כמפקד כיתה בגולני, ותכנן לצאת בהמשך לקורס קצינים. רב-סרן מודי בן ש"ך פיקד על הפלוגה שנחשבה לאחת הטובות בחטיבה כולה. הפלוגה תוכננה לצאת לחופש בשארם א-שייח יום לפני המלחמה, אבל בצהרי שבת 6 באוקטובר שינו האוטובוסים כיוון: במקום לשארם א-שייח' לרמת הגולן.
כמה שנים לאחר המלחמה סיפר אחד מתושבי הכפר ששמע שידור ברדיו דמשק, שבו סיפר אדם שהציג את עצמו בשם מועין חלבי שהוא לא נהרג במלחמה, אלא נשבה על ידי הסורים והוא חי עתה בסוריה. הסיפור התפשט במהירות. בית המשפחה בדליית אל כרמל הוצף מבקרים שהגיעו לברך על הנס. אחיו של מועין, רושדי חלבי, נסע להרי השוף כדי לחקור את התעלומה וחזר ללא מידע שאימת את הסיפור. האגדה על מועין חלבי נמשכת עד היום, אבל בצה"ל קבעו שאין כל ספק: מועין חלבי נפל בקרב.
גם מפקד הגדוד שלו, סגן אלוף דובי דרור, נהרג באותו קרב. באחד הזחל"מים שטיפסו על ההר באותו יום לחם חייל דרוזי נוסף, עימאד סאלח מהכפר ירכא, שישב בזחל"ם הראשון, ליד מפקד הפלוגה מודי בן ש"ך: "לפנינו נעו על הציר שני טנקים. בעיקול הדרך, כשהטנקים והזחל"מים האטו, נפתחה אש מטווח קצר. במטח האש הראשון נהרגו המג"ד והמאגיסט. מולנו היו שתי עמדות תותחים ללא רתע של הקומנדו הסורי, מסביב אש רצחנית. תוך דקות נפגעו מרבית אנשי הכוח. רוב החיילים בזחל"ם שלי נהרגו. ראיתי חייל סורי ממרחק כעשרה מטר מנסה להשחיל רימון יד לתוך הזחל"ם.
"לחצתי על הדק המא"ג ופגעתי בו. יריתי בכל מי שניסה להתקרב לזחל"ם. חיילי הקומנדו הסורי היו מטרים ספורים מאיתנו, וניסו לפגוע באחרונים שנשארו. אני לא יודע מאיפה היה לי כוח, אבל המשכתי להילחם. הרגשתי שכדורים חותכים אותי וכולי מלא דם, אבל לא עזבתי את המא"ג. נפגעתי מ-14 כדורים. הראשון היה בכתף, האחרים בחלקים שונים של הגוף. הרגשתי דקירות, לא כאב. הכאב הופיע אחר כך. הכדור האחרון פגע בראש. הרגשתי מטושטש אבל לא איבדתי לרגע את ההכרה. מודי שנפצע בפנים ירה את המחסנית האחרונה שלו וצעק לי שאזרוק לו מחסניות. אחרי הכדור שחדר את הקסדה שלי העיניים הוצפו בדם ולא יכולתי לירות. נשכבתי על רצפת הזחל"ם וחיכיתי לסוף. התפללתי שנצא מזה בחיים, ואז היה הנס. ענן לבן ירד על ההר והסתיר אותנו מהסורים. בחסות הענן הטנקים והזחל"מים הצליחו לתמרן ולחמוק מהמארב. אחרי שירדנו ממקום המארב שכבתי שעות בשטח עם פצועים אחרים כי לא היה מי שיפנה אותנו, עד שפינו אותי לחורשת טל ומשם במסוק לבית החולים בעפולה".
במסוק, בדרך לבית החולים, איבד עימאד את ההכרה והתעורר אחרי שבוע. רק אז הסכים שהמשפחה תגיע לבקר אותו. בין המבקרים הראשונים היה גם ידיד המשפחה, תת-אלוף קותי אדם, לימים סגן הרמטכ"ל, שנהרג במלחמת לבנון הראשונה. עימאד סאלח נשאר כחצי שנה בבית החולים. רגל שמאל שלו נותרה משותקת לצמיתות. עד היום הוא סובל מכאבים כתוצאה מרסיסים שנותרו בגבו. הכדור שחדר את הקסדה ופגע בראשו הוצא בניתוח מסובך, בלי לפגוע במוח. לאחר המלחמה המליצו עליו בגולני לצל"ש, אבל הוא התעקש שהיו גיבורים גדולים ממנו.