נושאים חמים

יום כיפור: למצוא אלטרנטיבה חילונית

הרתיעה של חילונים רבים מכל אירוע יהודי-דתי הפכה לבעיה היסטורית. הנזק מהענקת המונופול על התרבות היהודית לממסד הדתי מתרחב עתה גם להענקת מונופול הרוח. יש למצוא אלטרנטיבה חילונית ראויה ליום כיפור. הכל הולך, למעט האדישות

מטיילים ברחובות תל אביב ביום הכיפורים 14 בספטמבר 2013 (דרור עינב)
יום כיפור בתל אביב (צילום: דרור עינב)

מזה שבועיים שאני מאמן את ילדיי ברכיבה על אופניים, ונשאל באופן אוטומטי: "אתם מתכוננים ליום-כיפור?". כך הפכה רכיבה על אופניים בין כסה לעשור לפעולה שמעידה על כוונת מבצעיה לפחות כמי שממשש אתרוגים בשוק או בוחן נתח בשר בערבו של יום העצמאות.

בתחילה הופתעתי מן הקישור הפבלובי, אך עד מהרה הבנתי שבלי ששמנו לב, ללא הצהרה על ערכי יסוד וללא אנשי רוח שעומדים בראשה – עלתה כפורחת במדינת ישראל תרבות חדשה. לא תרבות האופניים, כי אם תרבות "העיקר שלא נתווכח".

משחר ימי הציונות, יום-כיפור ידוע כמועד מאתגר. כבר ב-1935 התקיים ויכוח נוקב באסיפה בקיבוץ בית השיטה, בה הוחלט כי "חג שאין אנו יכולים להכניס בו תוכן משלנו, לא צריך לשמש הזדמנות להציל את מצב העבודה שלנו". שבע שנים מאוחר יותר כבר החלו חברי הקיבוץ להעמיד אלטרנטיבה גאה ולקיים מסכתות משלהם, אבל אלטרנטיבת העבודה העידה על הקושי לעצב אתוס מחודש. בעוד חנוכה ופורים עברו את ההתאמה הנדרשת ל"ניסו להרוג אותנו, בואו נאכל", ביום-כיפור אנו סובלים מחג בעל תסמינים רוחניים ייחודיים בלתי ניתנים למעקף. בעוד ב-1935 התלבטו אם לעבוד, היום קיימת הסכמיות ציבורית על כך שאין נוסעים וודאי שאין עובדים ביום זה, אך מעבר לכך לא כלום.

ואם כבר בהסכמיות עסקינן, שמא נרוקן מעט מהאוויר של הבלון הנפוח הזה? האם העובדה שנתיבי איילון ריקים ממכוניות ושֶקֶט ברחובות עובר, מעידה על סולידאריות ציבורית כפי שהיינו רוצים לחשוב, או שאנו פשוט מעדיפים אווירת רוגע על ויכוח בריא?

האינדיבידואל הרוכב להנאתו אל עבר האופק אינו מהווה כל בעיה, כך אני אישית סבור, אלא שהתופעה הופכת לפסטיבל הגדרה עצמית. לו הגיע אזרח זר למדינת ישראל ביום הכיפורים היה ודאי מסיק שהיהודים נחלקים ביום זה למתפללים ולרוכבי האופניים (ולאלה המשלבים את שתי האופציות). אך כאן צריכה לעלות קריאה ברורה: ההיפך מיום-כיפור הדתי איננו רדידות. ההיפך הוא אלטרנטיבה. אלא שהאופציה הזו דורשת עבודה ומחויבות, כפי שהמורשת החילונית המפוארת של ראשית הציונות מתארת לנו. אך שמא פני החילוניות בימינו השתנו לכיוון של "חיה ותן לחיות" ליברלי-בלתי אכפתי במקום לעיסוק עמוק במקומו של האדם בעולם – בדיוק באופן שיום הכיפור מזמן? האם החלפנו את תאוות הוויכוח המפרה ב"בואו נסכים שאנחנו לא מסכימים" אפאטי?

ואין בדברים חידוש. א"ד גורדון, מנהיג ''הפועל הצעיר'', שאל זאת באופן נוקב כבר ב-1921: "מה לנו, לאינם שומרים דת, מה לנו יום הכיפורים?.. (יום שבו) הָעֳלו על הפרק העניינים והחשבונות הגדולים: הלאומיים, האנושיים, הקוסמיים.. האם לא תהיה זאת אבדה לאומית ואנושית גדולה?", והתשובה האמיתית שהיינו רוצים לענות לו 94 שנים מאוחר יותר היא - אנו עדיין עובדים על זה.

מטיילים ברחובות תל אביב ביום הכיפורים 14 בספטמבר 2013 (דרור עינב)
"אתם מתכוננים ליום-כיפור?". יום כיפור בתל אביב (צילום: דרור עינב)

לשאלה הצפויה "אז מה אתה מציע" אענה בקיצור שכל עיסוק רוחני ביום הזה יהווה לבנה בבניין המשותף של יום-כיפור: מכפירה תאולוגית ועד טקסי סליחה, מחשבון נפש לאומי ועד ויפאסנה קולקטיבית. הכל הולך, למעט האדישות.

הרתיעה של חילוניים רבים מכל אירוע בעל הקשר יהודי-דתי הפכה לבעיה בסדר גודל היסטורי, שכן אין דרך יעילה יותר לנתק עם מתרבותו מאשר הבאתו לכדי רתיעה ממנה. ואם שוב אנו מתמודדים עם תגובה פבלובית אזי כדאי שנתהה מה מעלה את החשש התהומי הזה. האם החרדה מחזרה בתשובה מהלכת אימים בכל קונטקסט יהודי או סתם תחושת ''אליק נולד מהים'' שהפנמנו ללא רבב?

הנזק הנגרם מהענקת המונופול על התרבות היהודית לממסד הדתי מתרחב עתה גם להענקת מונופול הרוח, כי הרי אם אין לנו תוכן ליצוק לעמודי התווך הגדולים של תרבותנו ואנו מסתפקים בדיווש על שלמת הבטון והמלט של ארצנו, מה לנו כי נלין על כך שתחושת המרחק מהיהדות והישראליות הולכת וגדלה. ילדינו עוד יפנימו את המסר הזה טוב כל-כך עד שאת הדור הבא הם כבר יגדלו בניו-יורק. אבל שם, ביום-כיפור, הכבישים אינם ריקים והם עוד עלולים, רחמנא ליצלן, למצוא את עצמם מגלים את כל-נדרי בבית הכנסת או את האלטרנטיבה עליה עמלים יהודי התפוצות.

בברכת חתימה טובה ואלטרנטיבה רוחנית ראויה.


לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.