בית המשפט העליון פרסם לאחרונה שני פסק דין עקרוניים שביסודם מחלוקת משפטית דומה הנוגעת להתיישבותם הבלתי-חוקית, לטענת המדינה, של אזרחים על מקרקעין. המקרה הראשון הוא המקרה של פינוי הכפר עתיר-אום אלחיראן, ואילו המקרה השני נגע לפינויו של רועה צאן יהודי בשם שי זלצר מחווה בה הוא התגורר בהר איתן בסמוך לירושלים. בשני המקרים ביקשה המדינה לפנות את המתיישבים בהיותם פולשים למקרקעין שבבעלותה.
בעוד שבמקרה של כפר עתיר-אום אלחיראן, נתן בית המשפט אור ירוק לפינויים של התושבים הערבים-בדואים בטענה שלמדינה, כמי שנתנה את הרשות לשהות בקרקע, יש את היכולת לבטל את הרשות ולפנות את התושבים, במקרה של שי זלצר התקבלה החלטה הפוכה. כך, במקרה של זלצר בית המשפט שקל שיקולים אחרים, אשר הצדיקו חיפוש אחר פתרון יצירתי שיותיר אותו בשטח על אפה ועל חמתה של המדינה.
קריאה בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין זלצר מגלה שבית המשפט דוחה את מרבית טיעוני המדינה, ומציין שמדובר במקרה שנסיבותיו מיוחדות. מהן אותן נסיבות חריגות המצדיקות את המשך התיישבותו של "פולש" על אדמות מדינה? לפי החלטת בית המשפט, מדובר ברועה צאן המתגורר בחווה בהרי ירושלים עוד מתחילת שנות ה-70 והמקיים סדנאות ומוכר את הגבינה, אותה הוא מייצר, לקהל המבקרים. בנוסף, נכתב כי התיישבותו של זלצר בקרקע קיבלה את תמיכתם של גורמים שלטוניים שונים שראו בפעילותו בחווה כ-"אמצעי מגן מפני פלישת גורמים בלתי רצויים", לשון ההחלטה. לכן בית המשפט מגיע למסקנה לפיה מוועדות התכנון היה מצופה לפתוח במו"מ עם זלצר, במטרה להתיר את המשך התיישבותו בשטח לצורך פעילות ולא לנקוט במדיניות של "יקוב הדין את ההר", למרות שהוא מוגדר ע"י המדינה כמשיג גבול.
ייתכן ואכן לבית המשפט בעניין זלצר היו סיבות משכנעות לחתור למציאת פתרון צודק, ולא להורות על פינויו. אולם עיון בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין פינוי תושבי עתיר-אום אלחיראן מראה כי כאשר מדובר בתושבים ערבים-בדואים, נסיבותיו החריגות ביותר של המקרה לא ביטלו את רוע גזירתו של הפינוי. וכך, להבדיל מעניין זלצר שבו הפעילות של שימור היער קיבלה משקל משמעותי בהחלטת בית המשפט, הרטוריקה השלטת בפסק הדין של עתיר אום- אלחיראן התאפיינה בהתבססות על הסדרים חקיקתיים פורמליים, אשר משרטטים את דמותם של תושבי הכפר ככפויי טובה שלא מוכנים להשיב את הקרקע עליה הם יושבים לבעליה החוקי, מדינת ישראל.
נסיבותיהם החריגות ביותר של תושבי עתיר - אום אלחיראן לא היו סיבה מספקת לטעמו של בית המשפט לבחון את הותרתם בקרקע: בית המשפט לא נתן משקל לעובדה כי הם עברו להתגורר בשטח הכפר בהוראת המדינה לפני יותר מ-60 שנה, זמן רב יותר בהשוואה לשהותו של זלצר על הקרקע; בפסק הדין אין התייחסות לכך שתוכניות המתאר החלות על השטח, אשר בעקבותיהן יפונו התושבים הערבים-בדואים, מייעדות את הקרקע למגורים וגם למרעה צאן, בשטח אדמות שיושבים עליהן היום בני אדם; ומעל הכל- בית המשפט מתעלם מכך שעל חשבונם של התושבים יוקם יישוב יהודי בשם חירן, שלמתיישביו אין כל זכויות רכושיות בקרקע. פשוט, המדינה החליטה להקים יישוב יהודי על הריסות יישוב ערבי-בדואי.
כך, ההיסטוריה של אוכלוסייה בת כ-1000 נפשות, הרצונות של בניה ובנותיה, החלומות של צעיריה והזיכרונות של זקניה- כל אלה נעדרים מפסק דינו של בית המשפט. דמותם של תושבי עתיר-אום אלחיראן מעוצבת בפסק הדין כדמות חלולה ונטולת אישיות עצמאית. קשרי הגומלין שלה עם הסביבה הם מקריים בהחלט ומצוקתה הצפויה בעת פינויה מהקרקע עליה יושבים היא כורח המציאות המצערת. מאפייניה של דמות זו, הצדיקו את השורה התחתונה של פסק הדין: היות והמדינה היא זו שנתנה הרשאה לשימוש בקרקע, היא גם יכולה לבטל הרשאה זו.
ואולי ההבדל בפסיקתו של בית המשפט העליון נעוץ בהבדל בין אזרחים "בלתי רצויים" לבין אלה ש"שומרים על הקרקע" מפניהם. כנראה בשביל בית המשפט, זלצר הוא יהודי חלוץ אשר מפריח את השממה. תושביו הערבים-בדואים של עתיר-אום אלחיראן, לעומתו, הם אורחים בלתי-קרואים.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.