בשנת 1906 הצליח יהודי-אמריקאי בשם יעקב שיף (גרמני במקורו) להשיג מסמך חשוב, עליו חתומות ארה"ב, מרוקו ומדינות אחרות, המדגיש את האחריות של מלך מרוקו לדאוג לנתיניו היהודים בימי מלחמה ורדיפה. אמנם המסמך אינו מחייב, אבל עצם העובדה שהלחץ שהפעיל שיף על משרד החוץ האמריקני עבד, הפכה את המסמך הפשוט למאורע חשוב בעייני חלקים בקהילה היהודית בארה"ב. שיף, כמו יהודים רבים אז והיום, האמין בניירות יותר ממעשים ושמח מאוד על אותה הצלחה דיפלומטית שעתידה להיכשל.
שיף לא תיאר לעצמו באיזו מהירות הוא ייאלץ לנפנף במסמך בפני נבחריו בבית הלבן. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ועלייתו של שלטון וישי, הורע מצבם של יהודי צפון אפריקה. החוקים האנטי-יהודיים החלו לצוץ במדינות המגרב. שיף, שזכר כיצד עזר לו משרד החוץ האמריקני לקדם את המסמך, גילה כי אותו ממשל משיב פניו ריקם בזמן חשוך ביותר עבור היהודים. דיפלומטים אמריקאים התנסחו בבהירות נגד הגנה על יהודים ודבקו במדיניות האי-התערבות גם במחיר הפגיעה בזכויות האדם הכי בסיסיות. כל זאת ועוד התרחש ב-1940-1941.
בנובמבר 1942 כאשר האמריקאים כבר היו חלק בלתי נפרד מבעלות הברית, הם פלשו למרוקו ואלג'ריה ושחררו אותן. מה שעודד את יהודי ארה"ב. הם היו בטוחים שהנה מגיע הבית הלבן על הסוס הלבן להציל את היהודים. רצה הגורל (או יותר נכון, ההיסטוריה שחוזרת על עצמה) ובהמשך אותו חודש הודיע הנשיא רוזוולט במסיבת עיתונאים על הסכם שנחתם בין ארה"ב לגנרל הצרפתי באלג'יריה ז'ן פרנסואה דרלאן, נציג משטר וישי. על פי ההסכם, האמריקאים יקבלו חופש תנועה במדינה, ובתמורה יכירו בריבונות של ממשל וישי בצפון מגרב. ובזמן ששיף וחברים אחרים לקהילה היהודית היו בטוחים שיהודי המגרב נהנים מחסות הממשל האמריקאי בזכות אותו מסמך, החוקים האנטי-יהודיים נותרו על כנם. כשהתחילו לפקפק בממשלתם, הוזמנו רבנים מוכרים לבית הלבן לשיחה עם רוזוולט, שהצדיק את העסקה עם דרלאן בדרך להשגת המטרה הסופית שזו כמובן תבטיח את שלום היהודים. שוב, ההיסטוריה הזו שחוזרת על עצמה מרגיזה כל-כך.
במקביל, באירופה ההשמדה הייתה בשיאה. את גורלם של יהודי אירופה אנו מכירים היטב. גם כאן היו משלחות של יהודים ששמו יהבם על הממשל האמריקני שידאג לבני עמם המדוכאים והנשחטים. הסוף הרי ידוע. גם פה היה מידע שהוסתר מהקהילה היהודית בארה"ב, וצילומי האוויר של מחנות המוות ומסילות הרכבת שנותרו על כנם ייזכרו לדראון עולם.
יותר מ-70 שנה חלפו מאז. יהודי ארה"ב הם עדיין הקהילה היהודית היציבה ביותר שחיה בתפוצות. יהודים בצפון אפריקה כבר כמעט ואין, ויהודים באירופה סובלים מאנטישמיות ישנה מתובלת בקורטוב של אנטי-ציונות. ויהודי ישראל? הם חיים את תקופת בית שלישי (ללא הבית) וסובלים מעלילות וחצאי- אמיתות שכבר לא ניתן לדעת היכן הם התחילו ומתי הם ייגמרו. ובכל זאת הם אחראים לאחד הנסים המדהימים ביותר של העם היהודי החזרה לארצו. נקווה שהנס יימשך עוד הרבה.
יש כאלו המנסים לערער את הספינה היהודית הקטנה בים הסוער של המזרח התיכון. רבים רוטנים על נתניהו שהביא את יחסי ישראל-ארה"ב לשפל, מבלי להכיר את הקרעים התהומיים והחמורים יותר שהיו בהיסטוריה של ישראל-ארה"ב על נושאים קצת פחות חשובים מאיראן גרעינית. אותה איראן שבגללה לפני מספר ימים אירח הנשיא אובמה נציגים מהקהילה היהודית בארה"ב. הוא גם התראיין לעיתון היהודי הוותיק "הפורוורד" ודיבר על הקשר החזק בין ישראל לארה"ב, קשר משפחתי כל-כך טוב שמאפשר לנו גם לריב לפעמים.
אני לא יודעת באיזו משפחה גדל אובמה, אבל אם בן משפחה שלי היה מפעיל עלי מכבש לחצים להתחתן עם מישהו בניגוד לרצוני, כפי שקרי לחץ עלינו להתחתן עם אבו-מאזן, הייתי פונה לעובדת סוציאלית. ואם אותו בן משפחה היה מזמין את האחים שלי כדי להסביר להם למה הוא כורת ברית עם אדם המאיים בגלוי על חיי, הייתי מתפללת שהעובדת הסוציאלית תגיד לי שאני מאומצת.
ואותם נציגים יהודים שנענו להזמנה? אני לא יודעת מה נאמר שם, אך אני יכולה לתאר לעצמי שאלו אותם המשפטים ששמענו כבר מפי אובמה. סיכוי לא רע שנמצא גם השקות למה שאמר רוזוולט. אנו לא בגרמניה של תחילת שנות ה 40, אבל הרעיון של חיפוש ההבטחה הוא אותו רעיון. יהודים ששמים מבטחם באדם שלא נתן להם שום סיבה להאמין שהוא רוצה בטובת בני משפחתם בארץ הקודש, וההיסטוריה הקצרה מוכיחה בדיוק אחרת.
יעקב שיף, יהודי עם לב טוב ורצון טוב, תלה תקוותו במסמך שקידם בעזרת משרד החוץ האמריקאי עוד לפני שהסכסוך הישראלי-ערבי הפך למקור הצרות העולמי, ותקוותו נגוזה. ליהודי ארה"ב של ימינו, אין אפילו מסמך.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.