שבע שנים עברו מהרגע בו השתחררתי מצה"ל, ועדיין בכל פעם שמישהו שואל אותי מדוע שברתי שתיקה, חוזרים לראשי שמות הקוד של המבצעים והמשימות השונים בהם לקחתי חלק.
לדוגמא, אחת המשימות השגרתיות שלנו כחיילים בשטחים, נקראה "מיפויים". הצוות שלי ואני קיבלנו משימה לעבור ברחוב מסוים בפאתי שכם ולמפות את הבתים. הכוונה היא להגיע חמושים באמצע הלילה לבתים פלסטינים שנבחרו על ידינו לפני היציאה לשטח, להעיר את כל בני הבית- גברים, נשים, זקנים, ילדים - לצלם כל אחד מהם ולכתוב על פיסת נייר את שמו ועיסוקו. לאחר מכן לצייר מפה של הבית על אותה פיסת נייר ואז לעבור לבית הבא הבאה.
אני הייתי הצלם. וכששבנו לבסיס לאחר אותו לילה של מיפויים נכנסתי למשרד המודיעין של הגדוד בכדי להוריד מכרטיס הזיכרון של המצלמה הצבאית את תמונות הקלסתרון של המשפחות שצילמתי. אבל קצין המודיעין של הגדוד הסביר לי שהמטרה במיפויים היא לא באמת לאסוף מודיעין אז אני יכול לזרוק לפח את המפות שסרטטנו ולמחוק את התמונות מהמצלמה. בהתחלה לא הבנתי - אם אין צורך במידע שליקטנו, מדוע אנו נשלחים דרך קבע להעיר ולתחקר משפחות באמצע הלילה?
בסופו של יום המפקד שלי הסביר לי שהמטרה האמיתית של משימת ה"מיפוי" היא ליצור "תחושת נרדפות" בקרב הפלסטינים. כלומר, לגרום לתושבי השכונה או הרחוב שבו פעלנו לאורך לילה שלם, לחשוב שצה"ל מחפש מישהו. הם צריכים להרגיש שצה"ל נושף להם בעורף תמיד. זוהי אחת הדרכים שלנו לשלוט באוכלוסיה הפלסטינית. בכולם.
כשהתגייסתי לצה"ל אימנו אותי להילחם. בנוסף התמקצעתי בתצפית, או ליתר דיוק - באיתור מטרות לצלפים. אך בסופו של דבר, כשהגיע רגע האמת ונשלחתי לשטחים הכבושים מצאתי את עצמי מבצע משימות שמטרתן הייתה להעמיק ולחזק את השליטה הצבאית על האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית. הפגנת נוכחות, שבירת חיי שגרה, יצירת תחושת נרדפות - אלו היו שגרת הפעילות שלי במשך שנים.
לרגע ההוא, בחטמ"ר שומרון במשרד המודיעין של גדס"ר נח"ל (בו הבנתי שהתפקיד שלי הוא לאו דווקא להגן על מדינת ישראל, אלא, לשלוט בפלסטינים) קדם מסלול חיים שטיפח בי את השאיפה לתרום ככל יכולתי למאמץ הישראלי הקולקטיבי. החל בחינוך שהעניקו לי אבי וסבי שלחמו כקצינים במלחמות ישראל, דרך הערכים שספגתי כחניך בתנועת צופי-ים וכש"ש בפנימייה בשנת שירות, ועד למודל שהיוו עבורי אחיי ששירתו ביחידותיו המובחרות של צה"ל. מסלול חיים שהתנקז לרגע אחד בו זינקתי מהדלת של הרכב הממוגן בליבה של העיר שכם כדי לעבור בין בתים ו"למפות".
הפער העצום בין אתוס ההגנה עליו גדלתי לבין המציאות בה נתקלתי כחייל המוציא לפועל את מדיניות השליטה שלנו בשטחי הגדה המערבית, גרם לי להבין שהתמונה שציירו לי בילדותי הייתה מעוותת למדי.
רק שנתיים לאחר השחרור מצה"ל אזרתי אומץ לשבור שתיקה. זה לא היה דבר קל, כי רוב הציבור בישראל מאמין שאנחנו נמצאים שם למלחמת קיום. ההשתקה היא עצומה עד כדי כך ששאילת שאלות והשמעת דעה שונה מובילה להתקפות עלינו, החיילים שמדברים. אבל עשיתי זאת כי רציתי שהתקופה בה שרתי בשטחים וברצועת עזה לא תעלם, אלא תהפוך לחלק מהשיח הציבורי בישראל.
מאותה סיבה שהתגייסתי להיות לוחם בצה"ל, להגן על מדינת ישראל, אני שובר שתיקה. היום האיום המרכזי על החברה הישראלית הוא השתיקה שלנו. כל עוד אנחנו החיילים נשתוק על מה שחווינו הכיבוש ימשך וכולנו - פלסטינים וישראלים - נמשיך לשלם את המחיר.
זה נכון תמיד, ובעיקר בימים אלה - ימים בהם החיילים שלחמו במבצע 'צוק איתן' נקראים בוגדים ועומדים למשפט שדה בהנהגת הימין המתנחלי, זה ששואף להמשך הכיבוש והמלחמה. בימים בהם העדויות עומדות בליבו של שיח ציבורי ער, ולעיתים טעון ויצרי, לא בגלל תוכנן אלא רק משום שנאמרו, חשבתי שנכון לחזור לרעיון הבסיסי העומד ביסוד פעילותנו בארגון 'שוברים שתיקה'. הרגשתי צורך להזכיר לעצמי ולציבור הישראלי שמאחורי פרסום עדויות החיילים עומד רעיון פשוט והוא לפתח שיח ציבורי על המחיר המוסרי שקיים בהמשך השליטה בשטחים הכבושים ובאנשים החיים שם.
כשאני רואה את השיח שמתקיים היום בציבור, אפילו אם לפעמים הוא קשה ומכאיב, אני מתעודד ומרגיש שאולי הצלחנו.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.