דו"ח ועדת החקירה מטעם מועצת זכויות האדם של האו"ם על מבצע ''צוק איתן'' עומד להתפרסם בימים אלה. אחד המרכיבים המשמעותיים שאינו זוכה להתייחסות בעת בחינתו הוא היקף ההסתמכות של הדו"ח על ארגונים לא-ממשלתיים.
תהליך זה מתחיל בפרסום דוחות של ארגונים לא-ממשלתיים בולטים ובהם ''בצלם'', ''אמנסטי אינטרנשיונל'' ו-'Human Rights Watch' בהם ניכרת הביקורת על ישראל. באמצעות מסע יחסי ציבור מאסיבי לדו"חות אלה, הם משיגים חשיפה בלעדית בכלי תקשורת בינלאומיים חשובים כגון הניו-יורק טיימס, ה-BBC ולה-מונד. בהמשך התהליך, מסקנות הארגונים הלא-ממשלתיים שמפורסמות מתוך הדו"חות ממוחזרות היטב בתקשורת, ובסופו של דבר הן מאומצות על-ידי האו"ם וקובעי המדיניות.
למרות הנוכחות הקבועה של ארגונים לא-ממשלתיים המוזכרים לעיל באזורים של סכסוך מזוין, מעטים בוחנים בעין ביקורתית את המתודולוגיה ואת העובדות עליהם דוחותיהם מבוססים. באופן מפתיע, אין אמות מידה מוסכמות לאופן בו ועדות חקירה מטעמם של ארגונים צריכות להתנהל, אך אולי באופן פחות מפתיע ארגונים אלה אף דחו את המאמצים להסדיר זאת.
בהקשר זה, מכון המחקר NGO Monitor בשיתוף עם הארגון UN Watch חיבר ספר חדש הבוחן את חקירות האו"ם בהקשר של הסכסוך הערבי-ישראלי ואת תפקידם המרכזי של ארגונים לא-ממשלתיים בדוחות אלה.
ארגונים אלה אשר חסרים את המומחיות במבצעים צבאיים, הוראות פתיחה באש ואסטרטגיות, ואינם מודעים למה שקרה בפועל, עדיין חווים את דעתם בעניינים של חיים ומוות ומטיחים האשמות חמורות בישראל באמצעות דוחותיהם. למרות זאת, לדוחות של ארגונים לא-ממשלתיים יהיה ככל הנראה משקל מכריע בדו"ח מועצת זכויות האדם של האו"ם, בדיוק כפי שקרה בדו"ח גולדסטון בשנת 2009, כאשר הוועדה אימצה את טענות הארגונים הלא-ממשלתיים ללא אימות ובחינת הדברים.
פרופ' אסא כשר, מומחה ידוע לאתיקה צבאית, גורס כי אחת הבעיות המרכזיות בתעשיית ועדות החקירה של ארגונים לא-ממשלתיים, היא הכישלון לשקול מגוון הסברים אפשריים באשר לתוצאות הנובעות מפעולות צבאיות. לדוגמא, אם נגרם נזק רב במהלך עימות, ארגונים לא-ממשלתיים בדרך כלל יניחו כי הסיבה הייתה כוונה זדונית לגרום להרס. אבל סביר יותר להניח כי ארגוני הטרור הם שפיזרו את מתקניהם על פני שטח אזרחי נרחב. כך, ארגונים לא-ממשלתיים כמעט תמיד יג?נו כל פעולה צבאית של צבא מערבי נגד ארגוני טרור, אך סביר ביותר שחקירה אמיתית תגיע למסקנה שלא כל הפעולות הצבאיות שיקפו כוונה פלילית.
דו"ח של אמנסטי אינטרנשיונל בנובמבר 2014, "משפחות מתחת להריסות," מדגים את הבעייתיות בדוחות של ארגונים לא-ממשלתיים המוגשים לאו"ם. אמנסטי אינו מספק הסבר לאופן בו הסיק את המסקנה העיקרית בדו"ח, והיא שישראל הפגינה "חוסר אכפתיות גסה" לחיי אזרחים פלסטינים, וכי ישראל הייתה צריכה לדחות או לבטל חלק מהתקיפות. ארגון אמנסטי לא מסביר איך הוא יכול לדעת אם המטרות שישראל תקפה היו לגיטימיות (למשל, מנהרה, משגר או מחסן נשק), מה הנזק שהיה צפוי מתקיפה זו ומה היה המודיעין שקיבלה לפני פעילות. הארגון אף לא מזכיר את האפשרות כי יש סיכוי שישראל טעתה. בנוסף, הוא לא מציין אם וכיצד דחייה או ביטול התקיפה היו משפיעות על אזרחי ישראל שהיו תחת אש מאסיבית.
ארגון אמנסטי טען כי "מומחים צבאיים" בחנו את מסקנות הארגון. אמנסטי גם הודה שלא הייתה לו גישה לעזה וכי הוא הסתמך על שני פעילי שטח אלמונים. היקף המומחיות של גורמים אלמונים אלה אינו ברור. ברור כי אמנסטי לא הצליח לעמוד בסטנדרטים הדרושים להגיע לחקר האמת. ארגונים רבים אחרים וגופי או"ם שונים פועלים באותה צורה.
ועדת חקירה מקצועית יכולה לשמש כלי לשיפור הפעולות הצבאיות וההגנה על אזרחים בסכסוכים מזוינים. אולם, ללא מומחיות והתמקצעות, ועדות חקירה מטעם ארגונים לא-ממשלתיים או מטעם האו"ם אינם אלא כלים במשחק הפוליטי שרק מרחיקים אותנו מהעובדות בשטח.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.