הרבה דברים אפשר לומר על המחאה הגדולה אמש בכיכר רבין, אבל דבר אחד משמעותי כמעט ונעלם מן השיח התקשורתי: הקול המשמעותי של המחאות הוא צעיר. הציבור שפקד בהמוניו את כיכר רבין, הוא יליד הארץ. הם לא באו ממרכזי הקליטה, הם באו מהשכונות. מהחצר האחורית של המדינה. הם הכריזו שם בטון אחיד "די נמאס, אנחנו דור חדש". הם לא כעסו על המדינה, הם בזו לה. הם בזו לה בעיקר, כי למרות גל המחאות של יוצאי אתיופיה בשנים האחרונות, הם עדיין מוצאים שהשיח כלפיהם עובר באופן עקבי דרך ערוצי משרד הקליטה. "ישראל לא ידעה לקלוט את האתיופים", מבהירים לנו הפרשנים בביטחון. בפועל הצעירים האלו ראו איך המחזורים הראשונים של העליות הקפיד ברובו בשכנוע עצמי, שמצבו בשוליים נגזר עליו כי בא מארץ זרה, שזה עניין של זמן, לכל מכשול בדרך הוא מצא הצדקה. וכל התבטאות גזענית, הייתה עשב שוטה. לא רלוונטית. המצאה.
ובינתיים, הדור השתנה - רב הצעירים ממוצא אתיופי הם ילידי הארץ הם לא מכירים מדינה אחרת - הם נולדו כאן, אבל מספרים להם שהם משם. והדור הזה כמו קודמו: עובד קשה, טורח, עומל מתאבד על ההצלחה. אבל שוב - הוא תקוע בשוליים, הוא רואה את חבריו הדומים לו, כלואים בכלא עופר, את ילדיו רוכשים השכלה נמוכה, ואת אחיו חוטבי עצים ושואבי מים. ואז שוב כשהוא דורש פתרונות, חוזרים אליו עם מנטרה מיושנת של קליטה ועלייה, שזה עניין של השתלבות, ולכן הם בשוליים.
ובשוליים האלה הם פוגשים את המשטרה, אותה משטרה שהפכה להיות בעיקר, מגן הציבור הלבן. בסוף, תרצו או לא, את השוטרים הם לא פוגשים בתוך השכונות שלהם. הם לא שם. את כחולי המדים, הם פוגשים מחוץ לשכונה. ובנקודה הזאת השוטרים רואים, בהם, בנו, בי, כסכנה לציבור, והמרחב הציבורי הופך להיות מסוכן עבורנו. כך כבר 30 שנה.
אבל למה דווקא עכשיו? מה הצית את הציבור הזה שבאופן חסר תקדים - עצר את המדינה? בעיניי, הרבה מזה טמון בצה"ל. הביטחון המלא שהגן על יוצאי אתיופיה, לא פעם, היה המסגרת הצבאית. אחוז הגיוס הגבוה של צעירים יוצאי אתיופיה, הבטיח להם סוג של הזדמנות כרטיס כניסה לחברה הישראלית. תראו יותר צעירים יוצאי אתיופיה בצבא, מאשר באזרחות. הם מוכנים להילחם עבור המדינה, להתמסר עבורה וגם למות.
המדים היו המחסה הטוב ביותר מכל שוטר, ומכל גזען. ואז קרה דבר: הסרטון המזעזע בו חייל צעיר ממוצא אתיופי חוטף מכות רצח משוטר, לא היה רק נקודת מפנה, אלא נפילת אסימון. המדים שבו יוצאי אתיופיה נוהגים להתגאות, הפכו לא רלוונטיים. גם שם, במקום בו, בו צעירים שחורים מרגישים ישראלי ובטוחים, לפתע הם הבינו, שאפילו למות בשביל המדינה זה כבר לא מספיק.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.