עמדתי בכניסה למגדלי עזריאלי והמתנתי בשקט לעשרות ולאלפי המפגינים שהגיעו להשמיע בכאב את זעקתם כנגד אפליה גזענית וחוסר סבלנות המושרשים כל כך בחברה הישראלית. בתוכי הבטן התהפכה, יש בי כעס גדול ובעיקר תסכול על רקע מציאות חברתית מורכבת ובעיקר עצובה, איך התגלגלנו למציאות אומללה כזו אני שואל את עצמי? והאם אני ,חברי ומכרי, עושים מספיק כדי להביא לתיקון אמיתי ויסודי של החברה בה אנו חיים?
אט אט זרמו למרכז עזריאלי צעירים ומבוגרים, בני העדה האתיופית, ולצדם מפגינים מכל הקשת חילונים ודתיים, נשים וגברים, צעירים וצעירות מרחבי ישראל, שרצו אף הם להביע הזדהות עם בני העדה. אותה עדה, הסובלת יותר מכל קבוצה חברתית אחרת בישראל, מגזענות ואפליה בשל צבע עורה. בלתי נתפס שבמדינת ישראל, מדינתו של העם היהודי, מרגישים בני העדה האתיופית זרים ומנוכרים, מופלים ומושפלים נדרשים לפלס דרכם אל ליבה של האומה בדם, יזע ודמעות.
אסור להתבלבל, הגזענות לא החלה במכות הנמרצות שקיבל אותו חייל בן העדה האתיופית מכחולי המדים. במשך שנים סובלים בני העדה מאפליה וגזענות במעגלי חיים שונים, בתי הספר המסרבים לקלוט לשורותיהם תלמידים אתיופים, איסור תרומות דם, מענקים לרכישת דירות רק באזורים ושכונות שסומנו על ידי המדינה (אזורים מוחלשים), קושי בהשכרת דירות, קושי של צעירים להיכנס לברים ומועדונים למיניהם, ועוד ועוד.
ההפגנות של יוצאי העדה, שחלקן, למרבה הצער, גלשו לאלימות מיותרת, הן ביטוי לכעס ותסכול המלווים את צעירי העדה. צעירים אלה מבטאים בכל עת רצון להשתייך, רצון להיות חלק מהחברה הישראלית וליהנות משפע הזדמנויות שהיא מציעה לאזרחים ללא קשר לצבע העור המין והדת. צעירי העדה תורמים רבות למדינת ישראל. די להסתכל על אחוז הצעירים הפונים לתכניות שנת השירות וההתנדבות השונות טרם הגיוס לצבא בעדי להבין את גודל תרומתם לחברה. זו התנדבות הנעשית מתוך עוצמה, שייכות ורצון לתת להעניק ולבנות חברה טובה יותר בישראל.
הורי הצעירים חלמו על עלייה לישראל ומימוש האידיאל והחזון היהודי השתוקקותם לעלות לישראל גרמה להם לשלם מחירים כבדים בגוף ובנפש. צעירי העדה חווים את החלום ושיברו ומכאן הכאב בגדול. אלא שמן השבר הזה יכולה לצמוח חברה טובה ובריאה יותר. אנו חייבים להתבונן בהכרה מלאה ולהודות שבתוכנו קיים שד (לא קטן) שמזינה אותו גזענות ודעות קדומות, ואלה מוצאים אחיזה רחבה בלב ליבה של החברה הישראלית. ההתפרצות הנוכחית מבליטה את יחסה של החברה לבני העדה האתיופית אך לצערי גזענות קיימת גם כלפי ערבים, חרדים ואף כלפי הציבור המזרחי.
אסור לטשטש את העובדות וליפות את המציאות במילים מכובסות, כפי שלעיתים מנהיגנו מנסים לעשות. רק התמודדות אמיתית עם התופעות הקשות הללו תאפשר לעקור מן השורש את השד הגזעני הפושה בחברתנו. נדרשת מנהיגות ואומץ לב ולא רק בקרב המנהיגות הפוליטית אלא, גם ובעיקר, אצלנו השחקנים הפועלים בזירה של החברה האזרחית בשכונה, בקהילה בבתי הספר, ובמועדון השכונתי. בל נסיר מעצמנו אחריות אישית למתרחש. השינוי צריך ויכול להתחיל מבחירה שלנו לפעול ולהתנהל אחרת בסביבה הקרובה לנו.
הכרות אמיתית, הדברות על בסיס קבוע ועשייה משותפת בין הקבוצות השונות המרכיבות את החברה הישראלית הם המפתח ליצירת חברת מופת המאמינה כי האדם, כל אדם, נברא בצלם. מרכז מעשה וארגונים נוספים המקדמים התנדבות במסגרת שנת שירות בקהילה, הם דוגמא לעשייה מבורכת, שבבסיסה אמונה בכל צעיר וצעירה בחברה הישראלית ולא חשוב צבע עורו, דתו או מקום מגוריו. אמונה זו מאפשרת לצעירים מכל קצוות הארץ לבוא לידי ביטוי בשנת התנדבות משמעותית ודרך כך לצמוח באופן אישי ולתרום לקהילה ולחברה.
המפגשים בין צעירים יהודים וערבים, דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים, דרוזים, בדואים ויוצאי העדה האתיופית, יוצר הזדמנות לבנייה ועשייה משותפים, המעמיקים את המשותף על פני המפריד. אין קיצורי דרך בעשייה חברתית ואין קסמים שיעלימו גזענות ודעות קדומות זולת יצירת מפגשים משמעותיים, עשייה משותפת ובניית עתיד ותקווה לחברה ישראלית מתוקנת ושפויה. בידנו הדבר! אנחנו חייבים להיות אופטימיים, שגם מהימים הללו תצא בשורה טובה לעתיד טוב ומשופר לכולנו.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.