להיות מי שאני: שנה למהפכה, יהודי קייב כבר לא מפחדים

בימים האחרונים חזר העולם להתעניין באוקראינה. אחרי יותר משנה של לחימה עקובה מדם ואלפי הרוגים, אזור הקרבות במזרח המדינה שב למוקד תשומת הלב הבינלאומית. ה"ניו יורק טיימס" בישר השבוע בכותרתו הראשית על התחזקות מדאיגה של המורדים הפרו-רוסים, שפועלים בשליחות הקרמלין. בהמשך דווח בארצות הברית כי ממשל אובמה שוקל להתחיל לחמש בנשק כבד את הכוחות הנאמנים לממשלת אוקראינה כדי להדוף את ההתקדמות הרוסית. לפי כל הסימנים, המלחמה הזו תהפוך בחודשים הקרובים לקשה ואכזרית עוד יותר.

את ההסלמה הזו אפשר היה להרגיש בשטח בחודש שעבר, אז ביקרנו באוקראינה כדי לדווח על מציאות חייהם של היהודים במדינה. הכתבה הראשונה בסדרה חשפה את מחנה הפליטים היהודי שהוקם בסמוך לאזור הקרבות. בעת ביקורנו במחנה, הגיעה לשם קבוצה חדשה של פליטים שזה עתה נמלטה מההפצצות. לאחר מכן המשכנו לבירה קייב, מוקד המהפכה האוקראינית, שבה חיה הקהילה היהודית הגדולה ביותר במדינה - כ-110 אלף נפשות. גם שם, אף שהמצב הביטחוני טוב בהשוואה למזרח המדינה, מרגישים היטב את המתיחות.

לצפייה בכתבה הראשונה בסדרה:
היהודים שבורחים ממזרח אוקראינה רוצים כיפת ברזל

אלפי בני אדם התגודדו בכיכר מיידאן – הכיכר המרכזית שנהפכה לסמל המהפכה בחורף שעבר. הייתה זו ההפגנה הגדולה ביותר שנערכה באוקראינה בחצי השנה האחרונה. הסיבה להתקהלות: עצרת זיכרון לחיילים אוקראינים שנהרגו בפיגוע של המורדים הפרו-רוסים במזרח. השלטים בכיכר קישרו בין האירוע הקשה לבין הפיגועים בפריז בתחילת החודש. "די לטרור!" נכתב בהם באנגלית, באוקראינית וברוסית, לצד תמונות זדוניות של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין.

מלבד השלטים המותאמים לשיח המערבי, אפשר היה לראות בכיכר גם דגלים וסמלים המזוהים עם הימין הקיצוני, שנוקט קו לאומני וגזעני. על אחד הדגלים שנפוצו בכיכר התנוסס לוגו שמזכיר סמלים פאשיסטיים. בתשובה לשאלה מה פשרו של הסמל, אמרו המפגינים שמדובר בדגל של יחידה צבאית הלוחמת כעת במזרח המדינה נגד "הפאשיסטים הרוסים", דגל שאין לו שום קשר לימין הקיצוני. הצעירים שהניפו את הדגל הזה אכן היו לבושים במדי צבא, ושרו מעין המנון של היחידה, לצד שירי נאצה נגד רוסיה.

בדיוק כשהתחלנו להרגיש לא בנוח, הגיע לכיכר דמיטרו קולבה, ראש התחום האסטרטגי במשרד החוץ האוקראיני ואיש המהפכה, שלקח חלק בהפגנות נגד שלטונו של הנשיא ויקטור ינוקוביץ' בחורף שעבר. קולבה הוא מרואיין מבוקש באולפני הטלוויזיה בבירה, והוא הסכים לשוחח ללא היסוס. "הרבה יהודים לקחו חלק במהפכה", סיפר. "הקהילה היהודית באופן כללי נתנה לחבריה אפשרות בחירה. היא לא בחרה צד בצורה מאורגנת, אלא אפשרה לכל אדם להחליט אם הוא תומך במהפכה או לא. בעינינו זו בדיוק הרוח של המהפכה האוקראינית: הזכות לבחור ולהחליט באופן עצמאי. זה מה שאנחנו רוצים שיהיה באוקראינה".

קולבה נזכר איך בימים הקשים ביותר של ההפגנות במיידאן, כאשר כוחות הממשלה הקיפו את הכיכר וירו אש חיה על המפגינים, הוא צפה באחד משותפיו למחאה מתכונן לתפילת שחרית. "זה היה באמצע פברואר, במרחק חמישים מטרים מהמקום שאני עומד בו עכשיו. הממשלה של ינוקוביץ', הנשיא המודח, שלחה כוחות חמושים כדי לפזר אותנו מהכיכר. כשהבוקר עלה על הכיכר אחרי הקרבות, ראיתי מפגין יהודי בשם נתן, עם כיפה על הראש, שבדיוק חזר ממאבק הבלימה מול כוחות הממשלה. הוא היה מותש, מלוכלך מעשן ומבוץ, אבל נראה מאושר. הוא נלחם למען החופש האישי שלו ושל אוקראינה".

שאלנו אותו אם היהודים צריכים להרגיש לא בטוחים באוקראינה החדשה; הרי בשנה האחרונה עלו לישראל יותר מששת אלפים יהודים מהמדינה, קפיצה של מאות אחוזים בהשוואה לשנים קודמות. "זה טבעי שכאשר אנשים מודאגים מהמצב הביטחוני, הם יחשבו על הגירה", הוא השיב בנימוס, "אבל חשוב להגיד שמאז המהפכה לא הייתה באוקראינה אלימות אנטישמית. המקום היחיד שבו יש אפליה ורדיפה הוא באזורים במזרח המדינה שעליהם השתלטו המיליציות הפרו-רוסיות. אני מבין שאנשים מחפשים מקום יותר בטוח, אבל אני לא חושב שיש מישהו שעוזב בגלל אנטישמיות. אני לא רואה אנטישמיות באוקראינה היום".

על ישראל יש לקולבה רק מילים טובות, אף שהמדינה שומרת על נייטרליות במלחמה כדי לא לקלקל את יחסיה עם אף אחד מהצדדים. "אנחנו מבינים את השיקולים של ממשלת ישראל", הוא מסביר. "יש לנו הרבה מה ללמוד מהסיפור של מדינת ישראל. אתם מוקפים באויבים חזקים ואתם מצליחים לשגשג למרות זאת. יש הסכמה כללית באוקראינה שצריך ללמוד מישראל איך להתגונן בהצלחה מפני אויבים חזקים שגובלים במדינה".

המסרים הסותרים בכיכר – מצד אחד הגישה האוהדת, הדמוקרטית והמרעננת של הפקיד הבכיר במשרד החוץ, ומצד שני הדגלים המאיימים שנשאו חלק קטן מהמפגינים – השאירו תחושה מעורבת. כדי לשמוע מה באמת מרגישים תושבים יהודים בקייב כלפי המהפכה, הלכנו לבית הכנסת הרפורמי בעיר, שבו מתפללים מאות אנשים בכל סוף שבוע. התשובה שעלתה מהשיחה עם כמה עשרות תושבים שמגיעים לפעילויות הנערכות במקום, הייתה חד-משמעית: יש חשש מהמצב הביטחוני ודאגה לעתידה הכלכלי של אוקראינה, אבל יש גם תמיכה מהדהדת במהפכה ובמטרותיה. וחשוב מכל: אין תחושה שהאנטישמיות התעוררה. ההיפך הוא הנכון.

"הכול הפך להיות פתוח יותר", מספרת בעברית צחה אלכסנדרה, תושבת העיר בשנות ה-40 לחייה. "אנחנו יכולים לומר בגלוי שאנחנו יהודים או קשורים ליהדות, בלי פחד, בלי בושה כמו שהיה פעם. הבת שלי לומדת בבית ספר רגיל והולכת בגלוי עם מגן דוד, אין עם זה שום בעיה. המהפכה השפיעה בכך שהתאחדנו בני כל הדתות, אנשים שתומכים בדמוקרטיה ובחופש ביטוי. אני רואה ומרגישה את זה".

אלכסנדרה, שמרבה לבקר בישראל ויש לה משפחה בארץ, מוסיפה: "באוקראינה שלאחר המהפכה, אני לא מפחדת לומר מי אני, מאיפה אני ומה אני רוצה. אני מרגישה באמת כמו בישראל, אני יודעת מה אני יכולה ומה מגיע לי".

הקשר לישראל מודגש מאוד בפעילות של בית הכנסת הצנוע, שארון הקודש שלו מעוטר בתצלום גדול של דגל ישראל על רקע הכותל המערבי. עם זאת, גם בני הקהילה שאוהבים את ישראל, מבקרים בה ואף דוברים עברית, לא בהכרח חושבים כעת על עלייה ארצה.

"אני גרה באוקראינה ואוהבת אותה מאוד, אבל גם חשוב לי להיות יהודייה, וזה לא מפריע אחד לשני", אומרת יוליה, מדריכת נוער יהודי בבית הכנסת. היא בת 29, דוברת עברית, ביקרה פעמים רבות בישראל בתכניות חינוכיות שונות, אבל מרגישה נוח באוקראינה של אחרי המהפכה. "זה עשה משהו לכולם. אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים להיות כולם ביחד, לא משנה מי אתה ומאיזה רקע אתה. אני לא מסתירה מאף אחד שאני יהודייה. חשוב לי להיות פה ולתת לילדים הקטנים ולנוער שלנו אפשרות להרגיש יהודים פה באוקראינה".

הקולות בבית הכנסת הרפורמי מייצגים צד אחד של הוויכוח הפנים-יהודי באוקראינה: אנשים שמרגישים הזדהות עם המדינה ועם המהפכה, ואין להם כרגע תכניות להגר. במרכז הסוכנות היהודית בעיר התגלה הצד האחר. "בשנה האחרונה יש עלייה גדולה במספר העולים, כמעט פי שלושה", אמר רומן פולנסקי, בכיר בסוכנות שאחראי על הפעילות במזרח אירופה. פולנסקי, עיתונאי לשעבר, מודה בחיוך כי בכל פעם שהוא טס לביקור עבודה בארצות הברית, הוא נחקר בכניסה למדינה, כי פקידי ההגירה חושדים לרגע שהוא הבמאי המפורסם שהפך לעבריין נמלט.

"הסיבה העיקרית לגידול בעלייה היא חשש מהמצב הכלכלי והביטחוני במדינה", הוא אומר. "אנשים לא מאמינים שלילדים שלהם יהיה עתיד במדינה הזו, ומחפשים עתיד טוב יותר בישראל. הגידול הדרמטי ביותר הוא במספר העולים ממזרח המדינה, שם יש קפיצה של כמעט אלף אחוזים, אבל גם באזורים אחרים, כמו קייב ואודסה, המגמה היא חד-משמעית".

במרכז של הסוכנות בקייב, המשתרע על פני ארבע קומות, מכינים את העולים לעתיד להגעתם ארצה - החל משיעורי עברית ורקע על ישראל, ועד לטיפול יומיומי בבעיות לוגיסטיות, רפואיות וכלכליות. כך לדוגמה, משפחה שנמצאת כעת במקום מבקשת להוציא מאזור הקרבות במזרח המדינה את הסבתא המבוגרת, שמרותקת למיטה, ולקחת אותה לישראל. "יש סיפורים כאלה כל הזמן", אומר פולנסקי.

סרגיי, סטודנט בשנות ה-20 לחייו, הגיע למרכז לשיעור העברית הראשון שלו. הוא סיפר כי גילה רק לאחרונה שיש לו שורשים יהודיים, והחליט ללכת ללמוד עברית למקרה שירצה לעלות לישראל. לצדו פגשנו גם אחרים, שמעורבים בחיים היהודיים בעיר זה שנים רבות ואף ביקרו בעבר בישראל, אבל רק עכשיו חושבים ברצינות לעלות ארצה ותולים תקוות בחיים שיהיו להם בישראל.

"אני רוצה להיות מסוגלת לפתוח עסק בלי שאצטרך לשחד אף אחד", אמרה אלכסנדרה, צעירה שקיבלה החלטה נחושה לעלות. זו פסגת השאיפות שלה: לחיות במדינה לא עד כדי כך מושחתת, לפחות בהשוואה לאוקראינה. המצב הביטחוני בישראל לא מטריד אותה. בדומה לפליטים היהודים ממזרח אוקראינה, היא שמעה על נפלאותיה של "כיפת ברזל", ורואה בה הוכחה לכך שממשלת ישראל מגינה על אזרחיה. אלכסנדרה אופטימית לגבי המעבר, אבל יש גם מי שחושש לעשות את הצעד. צעיר אחר שמתלבט אם לעלות או לא, אמר בגילוי לב: "שמעתי שבישראל מתייגים אותך בתור רוסי, ואתה צריך כל הזמן להוכיח את עצמך ולהילחם בסטיגמות".

הצורך "להוכיח" ולהדוף דעות קדומות היה נכון במשך שנים רבות לגבי יהודים במדינות זרות. גם באוקראינה. יש הטוענים שהוא עדיין מרחף מעל הקיום היהודי כאן. אין ספק שכאשר העולים החדשים יגיעו לישראל, הם ייתקלו בו מהכיוון ההפוך, הפנים-יהודי. אף על פי כן, אם המלחמה באוקראינה תמשיך להסלים, החשש מהמציאות הקיימת צפוי לגבור על החשש מקשיי החיים בישראל. "אנחנו נערכים לעוד גל של עלייה בחודשים הקרובים", אומר פולנסקי. "מה שמצחיק עם המלחמה הזו, הוא שכל פעם יש איזו ירידת מתח ואנחנו בטוחים שזהו, נגמר, אבל אז משהו מתפוצץ, והכול מתחיל מהתחלה".

בשבוע הבא: פרק שלישי ואחרון בסדרה, דיווח מאודסה - העיר עם המורשת היהודית המפוארת ביותר באוקראינה, שמסתמנת כעת כיעד הבא של פוטין