בשנים האחרונות אנחנו שומעים רבות על מקצועות הליבה, תחומי הליבה ותלמידי ליבה. אבל האם חשב מישהו איך בנויה הליבה של מי שבאמת אחראים על חינוך ילדינו - המורים? אם היו עושים ניסוי "מדעי" ומפרקים לגורמים גוף של מורה במדינת ישראל, היינו מקבלים ממצאים חריגים שלא היינו מוצאים אצל עובדים במקצועות אחרים. אצל המורים, במקום שבו צריך להיות האיבר הגשמי, השאיפה לקידום ופרנסה גבוהה, בוודאי נמצא אצל המורים איבר אחר לחלוטין, כזה האחראי על חשיבה אחרת ורעננה, על השראה ועל יכולת לשנות את עולמם של בני הנוער במדינה. במקום שבו מונח הגלגל שמניע את עולם הכסף, אצל המורים נמצא גלגל שיניים משומן שמבקש להחדיר ערכים לתוך חברה ישראלית שסועה. אותו גלגל כסף לא נעלם כמובן לגמרי, אלא שאצל המורים הוא חורק, חלוד ובקושי מצליח לזוז.
אילו היינו בודקים לעומק איברים פיזיים אצל המורים, היינו מוצאים רגליים מיובלות משעות אינסופיות של עמידה בכיתה, מיתרי קול שחוקים עד כאב ועיניים טרוטות שכמעט יוצאות מהחורים, אבל היינו מגלים בזווית הפה גם חיוך. חיוך של ניצחון. וזה, אם תרצו סוד הקסם של המורים בישראל, החיוך שמספר סיפור גדול, סיפור בו השלם עולה בהרבה על סך חלקיו.
אין הרבה בעלי מקצועות במדינת ישראל שזוכים לראות מדי שנה, עם קבלת תעודות הסיום של תלמידיהם, סוג כזה של ניצחון. מרבית תלמידיהם יתגייסו לצה"ל ויהפכו לאזרחים תורמים למדינה, והרבה מאוד בזכות מוריהם. יום המורה שמצוין היום הוא ההזדמנות לשפוך אור על התרומה של אותם מורים לחברה יציבה, איכותית וערכית במדינת ישראל.
אם נחזור רגע לדמותו של המורה, נמצא שם איבר חשוב ומועצם במיוחד - החזון. בעוד שעבור מרבית האוכלוסייה החזון הוא עוד מילה קלישאתית, שהשימוש בה נמצא באינפלציה בעיקר בימי בחירות, עבור המורים, החזון הוא חלק בלתי נפרד מהאישיות. כדי להמחיש כמה עוצמה יש לחזון, כדאי להיזכר באחד הסיפורים המפורסמים על ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון. כאשר כיהן בשנות ה-20' של המאה שעברה כמזכיר הסתדרות העובדים, פנה אליו באחת מאספות העם שהתכנסו, פועל מאחת השורות האחרונות ובמבטא אידישאי שאל אותו: "מנהיג, תן לחם", בן גוריון ענה לו: "לחם אין לי, אבל חזון יש לי", וזה, אם תרצו, מסכם בשורה אחת הכוח המניע מאחורי הבחירה להיות מורה בישראל. במרבית המקרים מדובר באנשים המעוניינים לתרום לעיצובה של החברה הישראלית.
אחד ההבדלים המשמעותיים בין מקצוע ההוראה לכל מקצוע אחר, הוא בעוצמת החום האנושי המוענקת לאחר. מנגנון הבקרה של אותו חום המצוי אצל האדם הרגיל, "הנורמלי", שאינו עוסק במקצוע ההוראה ואינו מרוויח שכר דל עד כאב, הוא לחבק, בדרך כלל, רק את אותם אלו שקרובים אליו, יקרים ללבו ובטח לא אנשים זרים שאותם פגש היום בפעם הראשונה. אלא שאצל המורים הדברים נראים אחרת. למין הרגע בו הם פוגשים את תלמידיהם לראשונה, הם מרעיפים עליהם שכבת חום והגנה, כזו התומכת בהם לאורך כל שנות הלימוד, ברגעים טובים וגם ברגעים פחות שמחים. מנגנון בקרת האקלים הזה נשאר תמיד במצב של חום גם אם הצד השני, התלמידים, לא תמיד פתוחים לקבלו.
אחת מאמירותיו המפורסמות של אלברט איינשטיין הייתה: "החינוך הוא מה שנשאר, כאשר שוכחים את כל הדברים שלמדנו בבית הספר" , איינשטיין אולי מעט הגזים, אולם בסופו של דבר, חייבים להודות, חלקנו לא ממש זוכרים את שעורי הגאוגרפיה של כיתה י' או שיעורי הספרות בבתי הספר היסודי. מה שאנחנו כן זוכרים, זה את פיסות הערכים שקיבלנו החל מכיתה א', ואף מוקדם יותר, ועד כיתה י"ב - פיסות ערכים שקיבלנו הודות לתכונות המולדות והנרכשות של מורינו, שבנויים למזלנו קצת אחרת משאר האנשים, אותן פיסות שהתחברו לידי פאזל המשקף את דמותנו והוא בעצם הפנים של החברה כולה.
לפרסום מאמרים בוואלה! דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד