אבו מאזן חוגג על איום "האינתיפאדה השלישית"

ככלל, ניתן להתבונן על מציאות היסטורית כזירת התמודדות בין מגמות החותרות ביסודן לשמר את הסטטוס-קוו ולקבעו לבין מגמות החותרות תחתיו כדי לעצב מציאות שונה. בין שני קטבים אלה מתקיים לעיתים כוח שלישי שגישתו מערבת מרכיבי שימור יחד עם מרכיבי שינוי. גישת כלאיים זו מבקשת לנצל את מרכיבי השימור כאמצעי למטרה של יצירת דינמיקה חדשה. ניתן להחיל אפיון זה גם על המציאות הישראלית-הפלסטינית. סיווג זה של גורמים פעילים איננו כלל ועיקר תולדה של מבצע "צוק איתן", והוא קדם לו, אך תוצאותיו והשלכותיו מקנות לו משנה דחיפות ותקפות.

אפתח ברשות הפלסטינית בהנהגת אבו מאזן (שבגיל 80 מצוי בערוב ימיו הפוליטיים), שחוט השדרה שלה הוא ארגון "פתח". מאז הכישלון הנחרץ של השיחות עם ישראל בחסות שר החוץ של ארה"ב, ג'ון קרי, והשגתו של הסכם הפיוס עם חמאס (אפריל-מאי 2014) מתפקדת הרשות במובהק כגורם המבקש לקרוא תיגר על מצב הקיים. על אחת כמה וכמה – בעקבות "צוק איתן".

בחלוף למעלה מעשרים שנה של מתכונת עקרה של משא ומתן, מאמצת הרשות דפוס שניתן לכנותו "דיפלומטיה מתעמתת". על פי דפוס זה, היא מתעתדת לפנות למוסדות הלגיטימציה הבינלאומית (מועצת הביטחון) ולהתוות לוח זמנים מוקפד לפתרון הסכסוך עם ישראל על יסוד חלוקה לשתי מדינות בקווי 1967. לא עוד "ניהול הסכסוך" במתכונת של "שיחות לשם שיחות", אלא אחיזה בקרני השור, קרי: פתרונו, ולו כרוך הדבר בעימות דיפלומטי (דוגמת פנייה לבית הדין הגבוה בהאג).

והיה אם לא יצלח מאמץ זה, מבקשת הרשות להגדירה כ"מדינה תחת כיבוש", שאוכלוסייתה כפופה לאחריות הכיבוש הישראלי. בהקשר זה היא תמזער את קשריה עם ישראל, ובראש ובראשונה היא תחדל מן "התיאום הביטחוני" עם ישראל. מדברי אבו מאזן ויועציו הקרובים (סאיב עריקאת) בעניין זה ניתן ללמוד שהרשות לא תיזום את פירוק עצמה, אלא תשאף להוסיף ולהתקיים כסמל של ריבונות פלסטינית, אף כי תחת כיבוש.

"דיפלומטיה מתעמתת" זו מיועדת להתגבר על "הפרדוקס המוסדי" שנוצר בעטיו של המו"מ המדיני העקר: על פי הפרשנות הפלסטינית - מאבן דרך במהלך למדינה פלסטינית על בסיס הסכמי אוסלו הפכו מוסדות הרשות לאבן נגף המונעת מעבר למדינה פלסטינית בשל אינטרס השימור העצמי שלהם. לפיכך, יש להשיבם לייעוד המקורי כשלב מכין לריבונות פלסטינית.

הרשות שוקדת על כך ש"הדיפלומטיה המתעמתת" שלה תוצג כיוזמה כלל-ערבית על בסיס היוזמה הערבית של הליגה הערבית. כך יוכשל באיבו כל ניסיון ישראלי לתקוע טריז בין הפלסטינים לבין מדינות ערב. למשל, הפנייה למועצת הביטחון של האו"ם תוגש באמצעות ירדן, המכהנת כחברה שלא מן המניין במועצה הנוכחית. יתר על כן, ההיזקקות (גם של ישראל) למעורבות הרשות בהקלת המצור על רצועת עזה ובשיקומה רק תמחיש את חיוניות קיומה של הרשות בעיני הזירה הבינלאומית, מה גם שאף ישראל מודה בה.

אתמול גייסה הרשות 5.4 מיליארד דולר לשיקום הרצועה. התקדמות, ולו איטית, בשיקום רצועת עזה ובפתיחת שעריה תבליט את הא-סימטריה העלולה להתקיים אם בגדה מערבית תתחולל החמרה על פי קווי "הדיפלומטיה המתעמתת". בעוד ישראל חוזרת להיות אחראית ישירה לאוכלוסייה הפלסטינית, משוחררת עזה כליל מנוכחות אזרחית וצבאית ישראלית. כאן תתחדד שוב השאלה, כיצד מי שנוקט אלימות מעזה יוצא נשכר, ואילו מי שאינו נוקט אלימות בגדה יוצא עד כדי כך ניזוק.

יש להדגיש ש"הדיפלומטיה המתעמתת" של אבו מאזן איננה כוללת התרת רסן האלימות בגדה המערבית. אמנם התיאום הביטחוני עם ישראל ימוזער, אך המעקב אחר מחוללי אלימות וסיכולם יימשך כבעבר. אבו מאזן יוסיף לפעול ככל יכולתו כדי למנוע אינתיפאדה שלישית (כשאיפת חמאס). על מאמץ מונע זה, לבל ישתלט חמאס ותפרוץ אינתיפאדה, תתבסס בעיקר בקשת הרשות מן המדינות המערביות התורמות להמשיך בתמיכתן בה.

אבו מאזן לא ירפה ממאמץ הפיוס עם חמאס, שכן בלעדי זאת הריהו כמשלים סופית עם הפיצול ועם גריעת רצועת עזה משלטונו. חיוני בעיניו לדרוש מן האו"ם ומן הזירה הבינלאומית הכרה בנציגות מאוחדת של העם הפלסטיני. כזכור, הנימוק של ועדת האו"ם בעצרת הכללית בשנת 2012 לגבי המעמד המופחת של הרשות כ"מדינה שאיננה חברה", התמקד בפיצול בין הגדה המערבית לבין רצועת עזה. עתה הוא מבקש להתייצב בראש גוף מאוחד ולהסיר סייג זה מעל סדר היום.

תקוות אבו מאזן היא ש"הדיפלומטיה המתעמתת" תישא פירות מדיניים ותביא להתקרבות המערכת הבינלאומית לעברו. אם כך יהיה, הוא מניח כי הוא יהיה המוביל וחמאס ייאלץ להשתרך בעקבותיו ולהשתלב, ואז גם יבשילו סתירותיו והוא יתפצל לגורמיו השונים. המאבק עם חמאס פושט, אפוא, צורה: אין הוא מתמקד בהדרתו מכל מעמד אלא בהכלתו, בשילובו ובהשבתו לממדיו הטבעיים שכן רוב רובו של הציבור הפלסטיני תומך בהסדר חלוקה לשתי מדינות, ובלבד שניתן להשיגו. אם "הדיפלומטיה המתעמתת" תישא פרי, אבו מאזן יוביל את חמאס, ולא להפך.

הטלטלות הפוקדות את המזרח התיכון הערבי מאז שנת 2011 הפכו את שלטון חמאס בעזה למשענתו היחידה של הארגון. טול את עזה ממנו, והריהו מאבד את מרכז הכובד היחיד שלו. אין זה רק משום שהנהגתו נושלה מסוריה, אלא גם משום קריסת שלטונה במצרים של תנועת האם של האחים המוסלמים. יתר על כן, היחלשות שלוחות האחים המוסלמים בכל מדינות האזור, הפכה את שלטון חמאס בעזה למעוז האחרון והבלעדי שלה, עד כדי כך שגורל התנועה ככלל נעשה תלוי במידה רבה בשרידות שלטון חמאס בה.

המצור על עזה והידוקו בעקבות עליית משטר סיסי במצרים נתפסו, אפוא, על ידי חמאס כפגיעה אנושה בעצם קיומו. עתה יובן מה גדול המחיר שמוכן חמאס לשלם בעבור המשך שלטונו בעזה. כך באפריל 2014 הרחיק חמאס לכת עד כדי נכונות לבטל את ממשלתו בעזה ולהשתלב בממשלת אבו מאזן כדי להשיג הקלות במצור הן מצד מצרים והן מצד ישראל. אולם משהתעכב מימושן של הקלות אלה, וביטוי לכך היה בסחבת בשאלת המשכורות לפקידי המנגנון של ממשלת חמאס, התכונן, להערכתי, חמאס ליזום את פריצת המצור, ולו באמצעות משבר אלים לקראת ספטמבר-אוקטובר 2014. לעימות ביולי-אוגוסט ב"צוק איתן" נגרר חמאס והוא נכפה עליו, אך משעה שפרץ, הוא חתר לנצלו כדי להבקיע את המצור על עזה.

לפיכך נושא חמאס את עיניו לא להסדר מדיני (שכן הוא פוסל מעיקרו כל ויתורים מדיניים, אפילו מבית היוצר הערבי במתכונת "יוזמת השלום הערבית"), אלא להסדרת סוגיית המצור על עזה. כל עוד קיים סיכוי להסדרה זו, הריהו מוכן ומזומן לכך, ולו כרוך הדבר בוויתור מסוים ומוגבל בעניין נוכחות כוחות של הרשות הפלסטינית בשערי עזה. אולם על שליטתו ברצועת עזה לא יוותר כהוא זה, ולא ייאות לפרק את כוחו הצבאי במסגרת הזרוע הצבאית שלו, גדודי עז א-דין אל-קסאם או למזגם עד כדי ביטולם בכוחות הרשות הפלסטינית. הרי המחיר שהוא מוכן לשלם בעבור הסדרה זו, נועד לשמר את שליטתו בעזה כחוט השערה האחרון שנותר לאחים המוסלמים באזור הערבי.

הסדרה מעצם טבעה מוגבלת לרצועת עזה, ואילו הסדר מדיני כולל את הגדה המערבית ואת הסוגיה הפלסטינית כולה. כל הסדרה, שאיננה מתרחבת לכלל הסדר מקיף, נתפסת בעיני חמאס כתואמת את גישתו וכמשחקת לידיו. היא מבליטה את עקרותה של אסטרטגיית ההסדר המדיני, מחזקת את חמאס בתודעה הפלסטינית הציבורית (גם בגדה המערבית), מחלישה את הרשות הפלסטינית ומאפשרת לחמאס לנצלה לצורך הבקעת המצור. בסופו של דבר – היא תאפשר לחמאס להשתלט על הרשות ועל אש"ף (מקור הסמכות של ההסדרים המדיניים) ולשנותם מבפנים.

חמאס לא ירפה מן הפיוס עם פתח מפני שזיקתו לגדה המערבית ולתושביה תלויה בפיוס ומשום שדעת הקהל הפלסטיני כמהה לפיוס. הנחת חמאס דומה לזו של אבו מאזן, אך הפוכה במטרתה – חמאס מניח כי קץ אסטרטגיית ההסדר המדיני קרב ובא וכי הוא ייצא נשכר מן ההפקר, ואילו אבו מאזן מייחל ש"הדיפלומטיה המתעמתת" שלו תניב לבסוף שינוי שיאפשר לו ולרשות הפלסטינית להוביל את הפלסטינים לחוף המבטחים של הסדר חלוקתי עם ישראל.

לפיכך השאלה הניצבת בפני שני המחנות הפלסטיניים איננה: פיוס – כן או לא, אלא האסטרטגיה של מי מהם תוביל את הפיוס. הדבר מותנה, כאמור, בשאלה – הסדרה מוגבלת או הסדר מדיני רחב. שאלה זו מגלגלת, כמובן, את הדילמה לפתחה של המדיניות הישראלית, ואידך זיל גמור.

פרופסור מתי שטיינברג הינו מומחה ללימודי המזרח התיכון והאיסלאם. דברים אלה מובאים מתוך סקירה שנשא בפני מליאת הוועד המנהל של המועצה לשלום ולביטחון.