"ברגע הפריצה של סיירת מטכ"ל לבית הספר, המחבלים עמדו, זרקו רימונים וקצרו את הילדים. מכל המראות שראיתי במשך עשרות שנות שירותי בצה"ל, זה היה האירוע המזעזע ביותר שראיתי בחיי: לשמוע את היריות והפיצוצים, כשברקע הצרחות, זעקות השבר, הכאב וחוסר האונים של הילדים. אני השתתפתי בחילוץ הפצועים וההרוגים והייתי הראשון או השני שהגיע לזירת האסון אחרי כוח הפריצה. ראיתי מחזה שאי אפשר לשכוח: עשרות תלמידים קרועי איברים שוכבים על הרצפה, צועקים ומתחננים 'תצילו אותנו', 'תעזרו לנו'" כך, במילים המצמררות הללו, מתאר אלוף-משנה (במיל') וההיסטוריון הצבאי משה גבעתי את אותו ערב נורא באמצעו של חודש מאי 1974, אז אירע אסון מעלות.
האסון הכבד כלל שלוש זירות התרחשות. הראשונה, ב-14 במאי סמוך לצומת חוסן שנמצאת במרחק של קילומטר ממעלות. שם ירתה חוליית המחבלים מארגון "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין" שחדרה משטח לבנון בלילה שבין ה-12 וה-13 במאי, בטנדר בו נסעו פועלות שחזרו מקריית אתא לביתן שבפסוטה, הרגה אחת מהן ופצעה כמה נוספות. זירה נוספת הייתה בבית משפחת כהן בפאתי מעלות, בה ירו למוות המחבלים באב המשפחה יוסף, באשתו זפינה ובבנם בן הארבע אלי. בתם בייה נפצעה ורק בנם יצחק בן השנה וחצי יצא בנס ללא פגע. זירת האירוע המרכזית הייתה בית הספר "נתיב מאיר", בו לנו במסגרת הטיול השנתי שלהם 105 תלמידים בני 17-15 מהתיכון הממלכתי-דתי בצפת.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל - סיקור מיוחד בוואלה! חדשות:
"אני רוצה לשאת תפילה בקשר"; "כאן קודקוד, אמן"
"לתת פנים לנופלים": מנציחים את החללים השקופים
"התפללנו, אבל אלוהים אמר לא"
גבעתי, שהיה באותם ימים רב-סרן בגולני, נקרא להצטרף לכוחות שסייעו בטיפול באירוע הקשה, ואשר נצרב לימים בתודעה הלאומית כאחת מפעולות האיבה הקשות והמזעזעות ביותר שידעה המדינה לדורותיה. 40 שנים לאחר האסון מתחילים להיחשף כעת חומרי הארכיון המתעדים את אותו ערב קשה, שהסתירו היטב את השרשרת הארוכה והמזעזעת של חוסר המזל, אבל בעיקר את המחדלים, הטעויות, ליקויי התקשורת החמורים, היהירות והשאננות הבלתי נתפסת שכל כך אפיינה את הימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים. המשפחות השכולות, שהביעו ביקורת כבר לאחר פרסום מסקנות ועדת חורב, שחקרה את השתלשלות האירועים, נדהמות כעת מתיקי הארכיון שנפתחים עשרות שנים לאחר האסון, אשר גרם לפרוץ מחאה ציבורית חריפה נגד קברניטי המדינה, ראשת הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין. אז - אחרי התפרסם הדוח, היו אלה עסוקים עד מעל הראש בהתמודדות עם תוצאות מלחמת יום כיפור.
יום הזיכרון: הדליקו נר בפייסבוק לזכר הנופלים
חדירת המחבלים לשטח ישראל זוהתה כבר בבוקר ה-13 במאי, יומיים לפני האסון. גשש זיהה את עקבות החוליה על גבול הצפון, סמוך למושב זרעית. למרות שצה"ל החל במצוד אחר החוליה שחדרה לגליל המערבי, טיול התלמידים יצא מצפת כמתוכנן ב-14 במאי. ציפי מיימון-בוכריס, בת 55, הייתה אז תלמידת כיתה ט' בבית הספר, והיא מתועדת בצילום המפורסם ואולי המזוהה ביותר עם האסון.
יום לפני שצולמה כשהיא מחולצת פצועה ובוכייה על זרועותיו של אחיה הלובש מדים, היא נזכרת בקלות הבלתי נסבלת שבה התקבלו הרמזים המקדימים לאירוע. "בסביבות השעה 14:00 התחלנו את מסלול הטיול שלנו", היא משחזרת. "אני חושבת שזה היה בוואדי קורן שבגליל המערבי. מעלינו חגו המון מסוקים ובוואדי היו הרבה חיילים. בתוך הוואדי מצאנו קופסאות שימורים עם כתוביות בערבית. שאלנו את המלווים שלנו 'מה זה??'. אמרו לנו שיש פה אימונים ושגם יכול להיות שקופסאות השימורים שייכות לרועי צאן מתרשיחא. במהלך הטיול הקצינים שהיו בשטח שאלו אותנו: 'איך אתם מרגישים? אתם רוצים להמשיך לטייל או לא?', ולכן הבנו שיש מתיחות, אבל לא ידענו שבשטח מסתובבת חוליית מחבלים".
מחדלים ביטחוניים רבים
חברי ועדת חורב, בראשות אלוף (במיל') עמוס חורב, עסקו כמובן בדוח שחיברו באותן שעות שקדמו לאסון. "אחרי שהטיול יצא לדרך, הורה מפקד הטיול יונה עמרוסי לאחד המורים, יצחק ועקנין, לפנות למשטרת עכו ולברר אם חל שינוי בהוראות הקיימות", נכתב. "בעת שועקנין שהה בתחנה, המשיך עמרוסי בנסיעה עד גשר עברון, שם פגש בחיילים שהורו לו לא להיכנס לוואדי קורן משום שמתקיים שם מרדף אחרי מחבלים. עמרוסי חזר לנהריה ולאור המידע שקיבל מהחיילים ומועקנין התקשר למפקח הגדנ"ע בחיפה, על מנת לוודא אם יש להמשיך בטיול. המפקח אישר את המשך הטיול - למרות ששינה את המסלול בצורה שהיא לא רלוונטית לדיון".
במשטרת מרחב הגליל מסרו למורים כי האישורים לטיול, שעל פי התקנות באותה תקופה ניתנו בטווח הזמן שבין עשרה ימים ל-21 ימים לפני שיצא אל הפועל, עדיין בתוקף, אולם מאחר שבשטח מסתובבת חוליית מחבלים עליהם להעתיק את מקום הלינה של התלמידים מחורשה, למבנה בית הספר "נתיב מאיר". "ראוי לציין שתי עובדות נוספות", נכתב בהמשך הדוח בפרק המתייחס לאישור המשטרה להמשיך בטיול. "ראשית, במברק מיום חמישי ה-13 במאי 1974 הנחה המטה הארצי של המשטרה, לפי בקשת צה"ל, את מחלקות הסיור המחוזיות שלא לאשר החל מתאריך המברק טיולים בתחום של עשרה ק"מ מדרום לגבול הצפון, ללא תיאום מוקדם עם מטה המחוז הצפוני, שיתאם מצדו עם פיקוד הצפון". מברק זה הגיע למטה מרחב הגליל ב-14 במאי, רק אחרי שועקנין עזב את תחנת המשטרה בעכו, והוא לא חייב ביטול של טיולים שכבר אושרו קודם לכן. "עובדה שנייה", נכתב בהמשך, "היא שאחד ממפקדי המרחב סקר ביום 14 במאי מתוך מסוק שטחים שבהם התנהל המרדף, וכשראה טיולים בדרך הורה להם 'להתקפל'".
כמו כן, כך לפי הדוח, מפקד תחנת משטרת מעונה, שמעלות נמצאת בתחום אחריותה, ידע אמנם על המתיחות הביטחונית בגזרתו, אך איש מהגורמים המאשרים במשטרה לא טרח לעדכן אותו כי באותו ליל דמים לנו בעיירה ובסביבתה, ברדיוס של קילומטר אחד זה מזה, לא פחות משלושה בתי ספר שהיו במסגרת טיול שנתי. אחד מבתי הספר, "נתיב מאיר", אף קיבל באותו יום הוראה ממטה משטרת מרחב הגליל כי בשל המתיחות הביטחונית עליו להעתיק את מקום הלינה של התלמידים מחורשה סמוכה לחצר משטרת מעונה עליה פיקד. למרות שהמחדל הזועק לשמיים מצביע לכאורה על תפקוד רשלני ברמה הפרסונלית, מסתבר כי התנהלות זו נקבעה דווקא בהוראות הרשמיות של המטה הארצי של משטרה. "הוראות המשטרה לא חייבו העברת מידע על טיולים שאושרו במחוז אחר למחוזות שבהם מתבצע הטיול בפועל", קבע אלוף (במיל') חורב. "דבר זה יצר מצב שבו למחוז הצפון לא היה מידע מקיף על טיולי בתי הספר והגדנ"ע שהתבצעו באזור אחריותו".
זאת ועוד. מתברר כי הוועדה התייחסה בצורה אגבית בלבד לעובדה שלמרות שמפקד תחנת משטרת מעונה עבר לביתו חצי שנה לפני האסון, עד לליל מתקפת הטרור עדיין לא הותקן טלפון בביתו בו הוא היה בשעות הקריטיות. "בלילה שבין ה-14 ל-15 במאי 1974 הפרישה תחנת מעונה, לפי בקשת צה"ל ופקודת מפקד המרחב, כמה אנשים להצבת מחסום ונותרו בתחנה תורן וזקיף בלבד", נכתב בדוח הוועדה. "מפקד התחנה, שהיה בחופשה ב-14 במאי, חזר לפנות ערב לתחנה וביקש ממפקד הג"א (הגנה אזרחית, ע"ח) במעלות היערכות וערנות מוגברת, לאור הידיעות שהיו לשניהם על פעילות צה"ל באזור. לאחר מכן, נסע לביתו במושב אלקוש, שמרוחק של בין שבעה לשמונה ק"מ מתחנת מעונה. יש לציין שלמרות שהשתקע באלקוש ערב מלחמת יום הכיפורים, טרם הותקן בו טלפון".
מחדל אבטחה נוסף שעלה מן הדוח נגע לעובדה כי השמירה במעלות עצמה הייתה מופקדת בידי הג"א. אנשי הג"א עסקו באותה עת בסיורים, בסריקות אחר חפצים חשודים ובשמירה, בין היתר על בתי ספר בזמן הלימודים. הם נהגו להפסיק את עבודתם בשעות הלילה, חוץ מהמפקד ותורן שנמצא תמיד במרכז הבקרה. רצח 18 ישראלים בחדירת המחבלים מלבנון לקריית שמונה חודש קודם לכן הביא את מפקד הג"א להורות לאנשיו להתחיל בשמירה ובסריקות החל מהשעה 4:00. על פי הדוח, עד לתאריך ה-12 במאי תוגברה השמירה במעלות על ידי יחידת חיילים, אולם יחידה זו הוצאה בשעות הבוקר ביום זה ולא הוחלפה על ידי יחידה אחרת. הסיבה לכך הייתה שהתגבורות כוונו לאזור הגבול בשל ההתרעה על החדירה מאזור זרעית. כך יצא שבתאריכים ה-14 וה-15 במאי, במהלכם התרחש הפיגוע, לא הייתה כל שמירה בעיירה עצמה.
ביום שלישי ה-14 במאי החלה מתקפת הטרור, בירי המחבלים על טנדר הפועלות שעשו דרכן לפסוטה, הרגו אחת מהן ופצעו כמה נוספות. "בשעות הערב שמענו יריות, אבל המורים המלווים אמרו לנו שזה בגלל שהמקום קרוב מאוד לגבול", משחזרת מיימון-בוכריס את השעות בהן עוד השתוללה עם חבריה לכיתה במבנה בית הספר "נתיב מאיר". "עם היוודע דבר הפצועים שהגיעו לאלקוש הודיע מפקד הג"א המקומי למפקד המרחב שלו על האירוע, וכך הצביע לדבריו על כך שמעלות אינה מוגנת", נכתב בדוח. "לדבריו, מפקדו הרגיעו על סמך הימצאות כוחות צה"ל במקום".
שבע שעות ארוכות מאוד חלפו מאז פיגוע הירי בטנדר הפועלות, ועד ל-3:00 לפנות בוקר, אז החלו המחבלים לירות במשפחת כהן בבלוק מספר 134 במעלות. אם המשפחה זפינה, שראתה את התנועה החריגה של כוחות צה"ל ביומיים שחלפו, האמינה לדבריו של ראש החוליה שביקש ממנה בעברית צחה לפתוח את הדלת בטענה שהם שוטרים המחפשים מחבלים שחדרו מלבנון. כשהיא פתחה את הדלת ירו בה המחבלים למוות, בבנה הפעוט אותה החזיקה בזרועותיה ובבעלה, שלפי הממצאים בשטח ניסה להיאבק במחבלים. בסביבות השעה 4:00, במהלך חיפושם של המחבלים אחר מבנה בית ספר בעיירה, הם פוגשים ברחוב פועל ניקיון, שיצא בדיוק לעבודתו. הוא בירך אותם לשלום ואחרי שענה לשאלת ראש החוליה על מיקומו של בית הספר הקרוב, ירו בו המחבלים ופצעו אותו.
"חלפו שבע שעות ארוכות ויקרות מהפיגוע הראשון. איך לא שלחו מיד כוח שיאבטח את ביה"ס? איפה הצבא? איפה המשטרה? איפה המורים לכל הרוחות?", אומר היום בזעם אל"מ (במיל') משה גבעתי, שנמנה עם כוח חילוץ הנפגעים מבית הספר, ואף כתב על כך ספר.
"החלה מהומה"
חצי שעה נוספת חלפה עד שהגיעו המחבלים לבית הספר, שם הם הופתעו להיווכח כי בית הספר כבר מאוכלס בילדים. סמוך למבנה הם מצאו את המורה יצחק ועקנין ישן במכונית ה"וולוו סטיישן" שליוותה את הטיול. המחבלים דפקו על חלון הרכב עם כלי הנשק שלהם, העירו אותו ודרשו ממנו להורות למורים לפתוח את דלתות בית הספר. "בכניסה לבית הספר הוא אמר 'תפתחו, מחבלים'. החיילים שליוו אותנו בטיול פתחו את הדלתות והסתתרו מאחורי אחת מהן. כשהמורה והמחבלים נכנסו, הם ברחו החוצה ולא חזרו למרות שכלי הנשק היו במכונית הסטיישן", משחזר ישי מיימון, ראש עיריית צפת לשעבר, שהיה תלמיד כיתה י"א בזמן האסון. לדבריו, "החלה מהומה. המחבלים ירו לחלונות ולגג ואז התחלנו להעיר את התלמידים שהיו אפופים לגמרי".
נהג המשאית שישן בקומה השנייה פרץ ביחד עם כמה בנים את הדלת הקיצונית וקפץ דרך החלון, כשעמם גם המורה ציון כהן, הרב יוסף עמאר ומפקד הטיול יונה עמרוסי. על פי דוח ועדת חורב, בבניין נותרו 85 תלמידים, שתי חובשות, המורה עדנה סטרולוביץ' והמורה יצחק ועקנין. "אני ויעקב קבלה, שישן לידי, יכולנו לקפוץ אבל לא רציתי להשאיר את אחי הצעיר לבד", משחזר מימון. "קבלה אמר לי אנחנו בין המבוגרים היחידים שנשארו. הוא נהרג כשהתנפל על אחד המחבלים וניסה לנטרל אותו בזמן שסיירת מטכ"ל פרצו בערב למבנה".
על רקע צרחות האימה של התלמידים, הורידו המחבלים את התלמידות מהקומה השלישית אל קומה השנייה, בה לנו הבנים. הם מלכדו את המבנה ועל פי העדויות, הם איימו על התלמידים כי מי שינסה לברוח או לנטרל אותם, הם יפוצצו את הבניין על כל יושביו. אחרי שריכזו אותם באחת הכיתות, אמרו להם כי אם עד השעה 18:00 בערב ממשלת ישראל לא תשחרר 20 מחבריהם המחבלים הכלואים בישראל, הם יפוצצו את בית הספר.
"זה היה הזוי, כדי להעביר את הזמן ראש החוליה התחיל לנהל אתנו שיחות בעברית רהוטה וגילה בקיאות מדהימה בהיסטוריה של ישראל, בגיאוגרפיה ובפוליטיקה שלה", מספרת ציפי מיימון, "אבל אז הוא הדהים אותנו כשהוא התחיל לעודד אותנו לשיר ביחד אתו את שירי האצ"ל והלח"י. אפילו את התקווה הוא שר לנו". לכל אחד משלושת המחבלים הייתה משימה ברורה ומוגדרת. אחד שמר על הילדים בכיתה בה הוחזקו כבני ערובה, השני פטרל וראש החוליה ניהל את המשא ומתן לשחרור המחבלים. "הם הלכו, חזרו, ירו אל עבר כוחות הביטחון מחלון אחד, עברו לירות מהחלון השני ובאיזה שהוא שלב הם שאלו אותנו מי רוצה להתנדב ולבוא אתם", אומרת מיימון. "לא ידעתי מה המטרה, אבל אני ועוד שלושה ילדים קמנו והלכנו איתם לחלון הגדול שבקצה המסדרון. הם דרשו מאתנו להישכב על אדן החלון. לא היו להם שם שקי חול שיספגו את הקליעים, אז הם הפכו אותנו לשקי החול שלהם ובינינו הם השחילו את הקנה של הנשק שלהם". ישי מיימון ויעקב קבלה מונו על ידי המחבלים להיות המתווכים בינם לבין כוחות הביטחון הישראלים.
גולדה מכנסת ישיבת ממשלה
ב-7:00 הודיעה לשריה ראשת הממשלה גולדה מאיר על ישיבת ממשלה בהולה שתתכנס בשעה 11:30 כדי להחליט האם להתרצות לדרישות המחבלים ולשחרר 20 מחבלים מארגון החזית העממית לשחרור פלסטין שהיו כלואים בישראל, ביניהם המחבל קוזו אוקמוטו, שרק שנתיים קודם לכן טבח ב-24 בני אדם בנמל התעופה בן גוריון. כמה בני ערובה שנשלחו החוצה עם צרור מכתבים וכרוזים ובהם דרישות המחבלים העבירו אותם לכוחות הישראליים בשעות הבוקר, אלא שבדוח קבע אלוף (במיל') חורב כי המסמכים עם דרישות המחבלים מעולם לא הגיעו לישיבת הממשלה, למרות שהייתה להם חשיבות גבוהה בקבלת ההחלטה שהכריעה את גורלם של הילדים. מכאן, שלמרות שבכל השעות הארוכות שחלפו עד תום האולטימטום הצהירו הממשלה וכוחות הביטחון כי הם החליטו להיענות לדרישת המחבלים, הממשלה כלל לא אישרה את עסקת שחרורם. שר הביטחון דיין היה נחוש שלא להיכנע לדרישותיהם ולנסות לשחרר את הילדים בפעולה צבאית.
"הפרדוקס הוא שכל הזמן קיבלנו הנחיות מהצבא לא לעשות כלום כי הם עומדים להיענות לדרישות המחבלים ולשחרר אותנו. הם גם אמרו לנו לבקש מהמחבלים לתת להם זמן כדי לקבל חנינה מנשיא המדינה, ליצור קשר עם בתי הכלא, ולדאוג לסידורי הטיסה שלהם לדמשק", מספר ישי מיימון. "בשלב מסוים הייתה שמחה והילדים התחילו לשיר. היינו בטוחים שאוטוטו משחררים את כולנו כי זה מה שהצבא הבטיח. באיזה שהוא שלב נציג הצבא ביקש מהמחבלים להכניס למבנה שלושה או ארבעה אנשים שיעבירו לילדים אוכל ומים. זה היה צעד כל כך מטופש שעורר את חשדם של המחבלים. הם יודעים שזה בית ספר ושיש בו ברזים למכביר וכולנו באנו לטיול שנתי עם הרבה אוכל".
לדברי מיימון, "הצבא המשיך לבקש מאתנו כל מיני דברים מהמחבלים, הם ניסו למתוח את העצבים או להתיש אותם. כאשר שהמחבלים איבדו בהם את האמון, הם התחילו לירות בין הרגליים והידיים והיה גם תלמיד אחד שלא הצליח לעמוד בלחץ הנפשי והתעלף. התחלנו לאבד תקווה. היו כאלה שקראו פרקי תהילים, אחרים בכו והיו גם כאלה שהתחילו לכתוב מכתבי פרידה להורים ולמשפחה. אני עמדתי ליד המחבלים ושמעתי אותם אומרים במגפון לכוחות הביטחון שהם מוכנים לשחרר אותנו גם בלי הכופר שהם דרשו ובלבד שיתנו להם לחזור למשפחותיהם בלבנון. אבל דיין כנראה רצה לנסות למחוק את הכתם שדבק בו במלחמת יום הכיפורים ולא היה אכפת להם כלום. הם היו נחושים לפרוץ למבנה עם בביטחון מלא וביהירות בלתי נסבלת שהם יצליחו להרוג את המחבלים ולשחרר את כולנו בחיים".
בשעה 17:25, 35 דקות לפני תום האולטימטום, ניתן האות, ולוחמי סיירת מטכ"ל פרצו למבנה. כשהצלפים של צה"ל פתחו באש התייצב אחד מהמחבלים בראש גרם המדרגות שבכניסה למבנה ופצע את החייל הראשון שנכנס אליו. בתגובה, השליך אחד מחיילי הכוח רימון זרחן שגרם למיסוך כבד של שטח הפעילות, ואשר עד היום לא ברור מי נתן את ההוראה להשליכו. "קשה לבוא בטענות לסיירת מטכ"ל כי הם לא הכירו מקרה כזה קודם. הם התנסו באירוע של סבנה בנתב"ג (חטיפת מטוס של חברת "סבנה" בשמונה במאי 1972, ששוחרר בתום יממה על ידי סיירת מטכ"ל, ע"ח) אבל זה היה אירוע שהם התכוננו ותרגלו אותו. עד אז לא תרגלו בכלל את העניין של בני ערובה במבנה", טוען גבעתי. "הצלפים שפתחו באש לא הצליחו לחסל אף אחד מהמחבלים, שזה כשלעצמו מצביע על חוסר מקצועיות, אבל גם אחר כך, בכל הנוגע למי זורק רימון באירוע של בני ערובה - אתה צריך להגיע למחבלים הכי מהר שאתה יכול ולירות עליהם ממטר".
לא ברור כמה זמן חלף מרגע פריצת הכוחות למבנה ועד לרגע נטרול המחבלים, אך מה שבטוח הוא שבזמן שחלף הספיקו המחבלים לרוקן כמעט את כל התחמושת הרבה שהם הביאו איתם על בני הערובה, והרגו 22 מהם וחייל צה"ל נוסף. לאחר האירוע, בעת חילוץ הניצולים, צולמה התמונה שנחקקה בזיכרון הלאומי והפכה לסמל של אחת מפעולות האיבה הטראומטיות ביותר שידעה ישראל מימיה. ציפי מיימון-בוכריס מספרת על השניות שקדמו לרגע בו היא הונצחה כאשר היא נישאת שותתת דם וחרדה על זרועותיו של אחיה הלובש מדים.
"בניגוד למה שפורסם עד עכשיו, אחי לא היה חייל", היא מספרת. "הוא הגיע למעלות כמו כל המשפחות החרדות של התלמידים, שהמתינו במשך שעות לשחרור שלנו. הוא ניסה להתקרב למבנה, אבל הצבא לא נתן לו להיכנס. כשהוא הגיע מצפת הוא לקח אתו חייל שביקש ממנו טרמפ. הוא ביקש ממנו את החולצה שלו וכך הוא הצליח להיכנס תחת מסווה של חייל ומבלי שידעתי הוא חיכה לי למטה בזמן שצה"ל פרץ לבית הספר".
"מחבל אחד עמד ליד החלון והמחבל השני עמד ליד הלוח", היא ממשיכה בתיאורה. "הם התחילו לרסס את כל הילדים ולהשליך רימונים. הם ירו טיל שאפשר להרכיב על הרובה ופתחו חור ענק בקיר שהפריד בין שתי הכיתות. כשהקיר נפער אז התלמידים שיכלו לעמוד על הרגליים התחילו לברוח משם ולקפוץ מהחלונות. היה מחבל שנעמד ליד החלון והתחיל לירות ולהשליך רימונים על הנערים שקפצו. היו ילדים שחטפו כדורים בזמן שהם קפצו ונהרגו או נפצעו. גם אני ברחתי והמחבל שעמד ליד החלון וירה בילדים חטף כנראה כדור מהצלפים, נפצע ונפל עלי. כתמי הדם שרואים על המכנסיים שלי בצילום הם שלו, אני נפצעתי במקומות אחרים. ואז הוא אמר לי 'מה את עוד חיה?'. באותו רגע קפצתי מהחלון והוא זרק רימון. אם אחי לא היה מחכה לי למטה ולוקח אותי משם, לא היית מדברת איתי עכשיו, כי הרימון שהמחבל זרק אחריי התפוצץ ואני הייתי כבר פצועה ברגליים, בגב, ביד ובעין".
בעקבות האסון הכבד, הוקמו הימ"מ, המשמר האזרחי ואגף הביטחון במשרד החינוך, שהחל להציב גם בימי שיגרה שמירה על בתי הספר ואף שינה גם את נהלי היציאה לטיולים. מאז ועד היום מקיימת צפת שלושה ימי זיכרון בשנה: יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה ויום הזיכרון לחללי אסון מעלות. בעוד שבועיים וחצי ילבשו שוב כל תלמידי בתי הספר בצפת חולצה לבנה ויצמידו לדש חולצתם מדבקה ועליה ציור של דם המכבים עם הכיתוב "יום הזיכרון לאסון מעלות". ביחד עם תושבי העיר הם ישתתפו בטקסי הזיכרון העירוניים וישוחחו בשיעורי החינוך בבתי ספרם על האסון הגדול ביותר שפקד את העיר מאז קום המדינה.
לפניות לכתבת עדי חשמונאי: adihashmonai@walla.co.il