נושאים חמים

יהדות מתחדשת - גם בפוליטיקה

ב-2012, כמעט חצי מיליון יהודים בישראל משתייכים לתנועות הרפורמית והקונסרבטיבית. מנכ"ל התנועה המסורתית מסביר למה הגיע הזמן שהם יתחילו להשפיע - ולהציל את החלום הציוני

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

"הישראלי החילוני אולי לא הולך לבית כנסת - אך בית הכנסת שהוא לא הולך אליו הוא אורתודוקסי". כך גורסת אמרת כנף ידועה, שדתיים-אורתודוקסים מכל גוני הכיפה אוהבים להתקשט בה. המהדרין גם מביאים דברים בשם אומרם, ומציינים בהדגשה, לפעמים בהיתממות בסגנון "וזה-לא-אנחנו-אמרנו", את שמו של הפרופסור החילוני חתן פרס ישראל שהאמרה הזו מיוחסת לו.

זה אולי היה נכון בישראל של שנות ה-70, כשהתנועות הלא-אורתודוקסיות - התנועה הרפורמית והתנועה המסורתית-קונסרבטיבית - החלו למסד את פעילותן בישראל. ואולם, אין ספק שבעשור השביעי לעצמאות ישראל, האמרה הזו רחוקה מתיאור המציאות. כך למשל, סקר שערך מכון גשר וחברת פאנלס לפני כשנתיים העלה כי כמעט חצי מיליון יהודים בישראל טוענים כי יתפללו בחגי תשרי בקהילות רפורמיות וקונסרבטיביות. ממצאים דומים עלו משתי שאלות ששאלו סוקרי דו"ח גוטמן לפני כשנה ("יהודים ישראלים – דיוקן"): לשאלה "איך היית מגדיר את עצמך מבחינה דתית?" השיבו 4% מהיהודים בישראל "רפורמי", ו-4% נוספים השיבו "'קונסרבטיבי". מדובר, שוב, על כחצי מליון יהודים בישראל (עשו חשבון), שלמרות התעלמות - ואף התעמרות - מצד הממסד, בוחרים לומר פעם אחר פעם שיש יותר מדרך אחת להיות יהודי.

במהלך החגים השנה, פתחה התנועה המסורתית חמש קהילות חדשות, ומספר קהילותיה בכל הארץ נושק היום ל-70. התנועה הרפורמית קטנה יותר במספר קהילותיה, אך גם היא חוותה גידול. אין ספק, משהו קורה כאן. אם נוסיף את ההתעוררות החילונית - קהילות חילוניות מתפללות, אוקסימורון שאין יפה ומרגש ממנו - ואת תופעת בתי המדרש הפלורליסטיים, הרי שבברור שציבור הולך וגדל בישראל החליט לתבוע בעלות אקטיבית על הזהות היהודית שלו. מדגם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, היא ולא אחרת, הצביע על כך שבשנת 2009, כ-61% מהיהודים בישראל תומכים בסיום המונופול האורתודוקסי על הנישואים והגירושים. רוב עצום כזה משמעו שהתמיכה חצתה מזמן את המחנות המוכרים.

רק עשיית טוב אינה מספיקה

אז איך זה שהעם בשל, חלקו אפילו מייחל, לפרדיגמה חדשה ביחסי דת ומדינה בישראל, והאירוע המכונן הזה עוד לא קרה? פוליטיקה, זה הסיפור. הפוליטיקאי הישראלי עוד שבוי בקונספציות האתמול. הוא לא הבין - ואנחנו לא עזרנו לו להבין - שנפל דבר בישראל.

הזירה הפוליטית היא זירה שתמיד נהגנו בה בריחוק, אפילו בחשש. אנחנו הרי עוסקים ברוח, מקסימום בהשפעה על מעצבי מדיניות בשעת דחק, אך תמיד נזהרנו ממעורבות פוליטית במובן הפשוט, הבסיסי של המילה:לבחור ולהיבחר. אך אם הפוליטיקה היא מאבק על משאבים, מסוגים שונים; ואם הזירה הזו היא זירה משמעותית, אולי המשמעותית ביותר להשגת שינוי אפקטיבי; ואם אנחנו מאמינים שהערך המוסף שאנו מביאים הוא קריטי לעתידה של מדינת ישראל - האם לא התרשלנו עד היום, פשענו ממש, בכך שלא עודדנו מעולם את נציגינו ומנהיגנו להיכנס לפוליטיקה?

לו ניתן היה להסתפק בהקהלת קהילות, בחינוך ילדים ומבוגרים, בעשיית טוב, ובהישגים משפטיים מעת לעת, דיינו. אך לדאבוננו אין בכך די. המציאות מחייבת פעולה ציבורית ביותר מחזית אחת, ובעיקר בחזית הזו שאיש לא שש לפעול בה, זו עם יחסי הציבור הגרועים, המטבח החם עם האדים, הפוליטיקה.

אם המחנה הפלורליסטי בישראל, אם הרנסאנס של ההתחדשות היהודית בישראל, לא יהיה פעיל גם בזירה הפוליטית, יש חשש שנפסיד את המערכה כולה. וכשאני מדבר על המערכה כולה, אינני מדבר על המחנה הפלורליסטי, אלא על התמונה הרחבה יותר: על החלום הציוני כולו.

הכותב, עו"ד יזהר הס, הוא מנכ"ל התנועה המסורתית בישראל