"ו?י??ק??ח ה?ב?ו?ר?א ב??י?ד?יו א?ת ה?צ??רו?ר
ו?י??ת??ן ל?א?ד?ם ו?י?צ?ו ל?אמ?ר:
ז?ה צ?רו?ר?ך?,
ל?ך?-ל?ך?,
ב??כ?ל מ?קו?ם, ב??כ?ל ע?ת
ז?ה ע?ל?יך? ל?ש??את!
וי??צ?א ה?א?ד?ם
ל?ר?חו?בו?ת ה?עו?ל?ם
ו?י??ש??א א?ת צ?רו?רו?
ו?ב?צ?רו?ר ס?פ?ו?רו?.."
(שמשון חלפי)
מדי שנה, הופכים הימים המקדימים את יום הזיכרון לחללי צה"ל לרגעים של זיכרונות וגעגועים אין קץ בקרב אלה ששכלו את יקיריהם. על אחת כמה וכמה ביום הזיכרון עצמו. התפקיד של ליווי וטיפול במשפחות שכולות הוא תפקיד שמפגיש כל פעם בסיפור של אובדן שונה.
משפחות מתארות את חייהן עד רגע האובדן, בו קיבלו את הבשורה המרה, ומרגע ההודעה והלאה. רגע ההודעה הוא רגע שבו נקטעו והשתנו חייהם. ההודעה היא חלק משמעותי ביותר בהתמודדות המשפחה ומסייעת לה להתחיל להבין את מה שקרה לה. זכורה לי משפחה שבנה נהרג בתאונת דרכים ומישהו צלצל להגיד לה זאת בטלפון. היא ישבה והמתינה למודיעים כדי להתחיל לצלצל לבני משפחה.
משמעות חדשה לחיים
תהליך ההתמודדות עם קבלת הבשורה וההבנה דומות לאגדה הבודהיסטית האגדה מספרת שבהודו חיה אישה צעירה שבנה הצעיר חלה ומת. עולמה התמוטט עליה, עצב גדול השתלט עליה, והיא סירבה לקבל את מותו. היא שוטטה והתחננה שמישהו יחזיר לה את בנה, לבסוף היא הגיעה לבודהה וביקשה מבודהה לרפא את בנה. בודהה הביט בה בחמלה ואמר לה: "אעזור לך אבל אני אזדקק לחופן גרגרי חרדל". האישה כמובן הבטיחה שתעשה כל דבר כדי להביא לו חופן גרגרי חרדל, ואז הוסיף בודהה: "עם זאת, הגרגרים חייבים להילקח מבית בו איש לא איבד את ילדו, בן זוג או הורה, הגרגרים חייבים להילקח מבית שטרם ידע מוות".
האישה עברה מבית לבית, כשהיא מבקשת גרגרי חרדל, אבל בכל בית נתקלה בתשובה דומה: יש לנו גרגרי חרדל לתת לך אך במשפחתנו היו מתים כל אחד איבד אב או אם או בן או בת. לאחר שביקרה בבתים, היא הבינה שאין אדם שהוא חסין מצער ואובדן, וגם הבינה שהיא לא בודדה בצערה, היא הפכה את הכאב וההכחשה שלה לחמלה והבנה גם לעצמה וגם לאחרים, ורק אז יכלה לקבור את בנה ולהתחיל להתאבל על מות בנה.
הסיפור הזה מדגים את חשיבות הליווי של המשפחות, ואת החשיבות בקבוצות שבהן המשפחות מספרות שוב ושוב את סיפורן. דבר שעוזר להם בהבנה ובמציאת משמעות חדשה לחייהם לצד הכאב.
איני מבקשת לומר שבמוות של אדם יקר לליבך יש אספקט חיובי, ושאפשר "להחלים" מאובדן קרוב. באובדן קיימים כל המאפיינים של טראומה: שיתוק, ריסוק עצמי, הלם, כאב וייאוש. יחד עם זאת, בעבודתי אני פוגשת משפחות שהדרך והחיפוש סייעו להן למצוא משמעות ושינוי עצמי. השינוי מתרחש במקביל למצוקה שהיא בלתי נמנעת כשאדם ניצב מול אירוע שמנפץ את עולמו.
אני מוצאת שאנשים שאיבדו בן משפחה מוצאים משמעות חדשה לעיתים דרך העבודה בטיפול במשפחות שכולות, והיכולת שלהם ללוות משפחות ולהתחבר אליהן מתוך הפצע והכאב שהם עברו.
הכותבת היא מרצה ומטפלת בתחום האובדן והשכול