27 אוהלים הוקמו במסגרת מאהל המחאה החברתית באשדוד, בסמוך לאחת הצמתים העמוסים בעיר. אמש (שני) התקהלו ב"סלון" המאהל כמה עשרות בני אדם, שהקשיבו למוצא פיהם של שלוש דמויות חריגות שהגיעו אליו אנשי אקדמיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. יושבי המאהל קיבלו אותם בחמימות ובניגוד מוחלט לאופן בו התקבלו אנשי אקדמיה אחרים במאהל בבאר-שבע, שזכו לזריקות נעליים לעברם.
מחאת האוהלים - כותרות אחרונות
הכנסת דנה במחאה - מפגינים התעמתו עם שוטרים
דעה: נתניהו סולו מול המחאה
בצל המחאה: מחירי הדירות בתל אביב ירדו ב-6.5%
"הישיבה שלכם כאן, בכיכר העיר שבה אתם דנים בנושאים הבוערים ומשפיעים על סדר היום, היא הפוליטיקה האחרת שהציבור מבקש", אמרה ד"ר גייל טל-שיר, מרצה למדעי המדינה. היא תיארה בעיניים בורקות את המאבקים החברתיים באירופה ובארצות הברית בעשורים האחרונים, וניסתה להצית להט דומה אצל האשדודים. לחלקם האירוע המקומי הוא הדבר הכי קרוב לאקדמיה שאליו הגיעו. "זה מאבק של הדור הצעיר, ואנחנו תומכי הלחימה שלהם", אמרה האנתרופולוגית, פרופ' תמר אל-אור, שהתחברה בקלות לקהל המקומי.
נציג טבעי לדור הצעיר אליו מכוונת אל-אור הוא נאור ביטון, תושב העיר בן 25, סטודנט באוניברסיטה העברית, אשר ימים ספורים לפני המחאה בכלל היה בארצות הברית, לקראת סיום הסמסטר בו שהה באוניברסיטת ניו יורק, וחי עם מקבלי מלגה כמוהו במנהטן. ישירות מהנוחות האמריקאית הוא נחת לאוהל, על דשא ספוג בלחות המקומית. מדי ערב הוא וחבריו להנהגה המקומית מובילים פעילויות מחאה לאנשי המאהל - כמו למשל הקרנה משותפת של הסרט "שיטת השקשוקה", או הופעה של ליצנית עבור הילדים במקום. לפניו יומיים הופיעה במאהל להקת "הדג נחש", שהגיעה כמעט בהפתעה.
הכריזמה של ראש העיר הלא-רשמי, ביטון, סחפה את האימהות החד-הוריות ואת המעמד הנמוך בעיר, המהווים חלק משמעותי באוכלוסיית המאהל. כיפות כמעט ואין כאן, ועל חרדים - על אף שהם מהווים כשליש מאוכלוסיית העיר אין על מה לדבר. "אני רואה את החרדים והדתיים שעוברים כאן ואני יודעת שהם רוצים לשבת אתכם", קובעת אל-אור, "אבל הם חוששים שאין להם מקום. אנחנו חייבים לפתוח את שורות המאבק גם להם. אני יכולה להבין את אי הנוחות של החרדים מכיוון שהם שומעים את הקולות שטוענים שהמצוקה החברתית נובעת מהם ובגללם, אבל המאבק הזה הוא גם כדי לגרום להם להשתחרר מבית הכלא בו הם מצויים. רבים מהם רוצים לעבוד ולצאת ממעגל העוני. החרדים והערבים הם העניים בחברה שלנו, ועד שלא יהיה להם טוב, לא יהיה טוב לאף אחד מאיתנו".
אלא שלמרות האהבה שבאוויר, גם באשדוד מתקבלים חלק מאנשי המאהל בחשדנות. "אני שמח שבאתם, אבל איך אתם מסבירים שאני, המזרחי, 'הערס', לא מצליח להתחבר אליכם, השמאלנים? איפה תהיו אחרי שהמחאה תסתיים? תבואו לכאן גם בעוד חודש?", שאל אותם ציון. ד"ר דני אטאס מהחוג לפילוסופיה מיהר לענות לו: "אני לא יודע מה איתך, אבל אני כבר מחר בבוקר חוזר לאקדמיה, כי אני מרגיש שחלק מהעבודה שלי באוניברסיטה זה לפעול לטובת חברה טובה יותר".
קודם לכן ביקש אטאס מהצופים תשובה לשאלה 'מהו צדק חברתי' בעיניהם, ולאחר מכן הציע רעיון לחלק לכל האזרחים קצבה חודשית קבועה בלי כאב הראש מהביטוח הלאומי. הוא בטוח שזה יוציא אנשים ממעגל העוני. "האנשים בעמדות ההשפעה חייבים להבין שהציבור כאן רוצה שינוי ממשי, רוצה ללכת לכיוון של מדינת רווחה ולשקם את מה שנהרס. זה מאבק של כולם, שלא שוכח את העניים וכשנסתכל עליהם ונראה שמצבם טוב מצבנו יהיה טוב". שאלתו לקהל, אגב, לא זכתה למענה.
לצד הדיון ישבו זוג נשים שביקשו שלא להזדהות, אבל סיפרו כי הן מוצאות תקווה בדבריו של האקדמאים. הן לא עובדות, חיות ללא בן זוג ומתקיימות מביטוח לאומי. שתיהן הצביעו לנתניהו, ושתיהן תוהות בקול רם אם יש סיכוי שיקבלו דירות בסוף המחאה. "אתה באמת חושב שלא נקבל דיור בסוף?", שאלה אחת מהן, "כבר אין לי כסף לשלם שכירות". בתה של אחת מהן כבר בת 30, וגם היא לא עובדת. "בפעם הבאה אנחנו לא מצביעות לאף מפלגה", הן אומרות, "התייאשנו מכולם".
ד"ר טל-שיר מסרבת לוותר על המנגנון הדמוקרטי, ומבקשת מהמקומיים לעשות כמוה. "30 שנה המפלגות שיחקו על העניין הסקטוריאלי", היא קובעת, "אני לא מצפה שנתניהו יהיה פתאום בעד מדינת רווחה, אבל כן מצפה מאתנו לא לשכוח ביום הבחירות על מה נאבקנו. גם כשיבואו ה'יאיר לפידים' וה'אריה דרעים' וידברו על מצע כלכלי, אנחנו חייבים להיות חכמים ולזהות מהו הצדק החברתי עליו נאבקנו". הפולמוס החברתי המשיך גם אחרי שאנשי האקדמיה הלכו. דוד, חרדי בן 29 שעבר מקום, הביט לרגע לעבר המאהל. "בסוף הלכו התל אביבים, אה?", הוא אמר, "אפשר לזהות אותם מקילומטרים".
לפניות לכתב: joshjosh@walla.com