נושאים חמים

ישראל מבזה את החיים

מגילת רות הנקראת בחג השבועות מגוללת את סיפורה של רות המואביה שהתגיירה. יזהר הס מביא סיפור מיוחד של גר אחר שדבק בעם ישראל, ועומד על היחס לגרים בישראל של שנות ה-2000

מגילת רות, הנקראת בחג השבועות, היא אחד הסיפורים הכי סיפוריים בתנ"ך. יש בה מתח דרמטי, עלילה מתפתחת, דמויות נשיות חזקות, מוות ובכי, דלות מחפירה ואמידות מצודדת, ואפילו סוף טוב. בלב הסיפור ניצבת הבחירה האצילית של רות המואבייה, אלמנה צעירה, לדבוק בחמותה נעמי, נטולת המעמד והרכוש, ולשוב עימה לארץ יהודה. "כי אל אשר תלכי אלך", אומרת רות, "ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוהיך אלוהי".

מדוע נכללה מגילת רות בתנ"ך? אולי בגלל הייחוס של רות – סבתא רבא של דוד המלך – ואולי בגלל הערכים שניתן לזקק ממנה. מדרש רות רבה מביא בשמו של האמורא רבי זעירא (שעלה מבבל לארץ ישראל) הסבר יפה: "מגילה זו אין בה טומאה ולא טהרה, ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים" (רות רבה ב', י"ד).

חסד היא מלת המפתח להבנת מגילת רות. הלוואי ועל הסיפור הבא, שאף הוא עוסק בגרים שנצטרפו לעם ישראל, היתה המלה חסד פורשת כנפיה.

זה קרה באחד מימי מלחמת לבנון השנייה או מבצע עופרת-יצוקה, או באחת הפעולות שביניהם. אני זוכר היטב מתי זה קרה, אך לא אוכל לפרט. אני חייב לטשטש. גם את שמו של גיבור הסיפור לא אציין, אף שהוא כבר לא איתנו. נקרא לו אוריאל. הוא היה חייל. הוריו, שהקריבו את הקורבן האולטימטיבי, יכונו משה ושרה. בנם אמנם טמון באדמה, אך לך תדע. אני יכול לחשוב על יותר מגורם אחד שאם יידע את הפרטים, עלול לרצות להעתיק את מקום קבורתו.

רות הקדימה את הלאומי לדתי

משפחתו של אוריאל חברה באחת מ-60 קהילות התנועה המסורתית בישראל. אנחנו מכירים אותה שנים רבות. משפחה נהדרת. עלו לישראל בשנות ה-90, והשתלבו מצוין. את חגיגת בר-המצווה שלו חגג אוריאל בקהילה. הוא היה תלמיד מצטיין בתיכון, אהב לטייל, נער מבריק ומלא שמחת חיים. כשהתגייס, איש לא הופתע כשבחר ביחידה מובחרת.

הבשורה על נפילתו של אוריאל הגיעה בשעת לילה מאוחרת ועטפה את כולנו בכאב גדול. אחרי רגע נדרכנו. אמו של אוריאל התגיירה בגיור קונסרבטיבי. על-פי הגורמים הפונדמנטליסטיים השולטים על-פי רוב בבתי-העלמין בישראל, אוריאל לא נחשב יהודי. היכן ייקבר? האם הם יודעים על אמו? האם יניחו לו להגיע למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי, או שיעתיקו את מקום הקבורה וינסו ליצור עבורו חלקה מיוחדת באמתלה כלשהי? מה עלינו לעשות כעת, לשתף את ההורים בחשש? להוסיף על טירוף כאבם גם דאגה מטלטלת שקבורת בנם תבוזה? והרי כבר היו דברים מעולם.

החלטנו שלא לשתף את ההורים. העמדנו סוללה של עורכי-דין בהיכון. ספרנו את הדקות עד ההלוויה ובמהלכה. כשתם הטקס נשמנו לרווחה, עד כמה שזה נשמע נורא. הרבנות הצבאית והחברה-קדישא לא ידעו, ככל הידוע לנו, על אמו של אוריאל. הוא נקבר כמו כל חייל יהודי שנהרג בקרב.

חלק אקטיבי בהיסטוריה חשוב לא פחות

קשה לחשוב על דוגמה מובהקת יותר מהשירות הצבאי בצה"ל להבנת ההסבר הפשוט של רות למהותו של גיור. "עמך עמי ואלוהיך אלוהי", אמרה רות לנעמי. היא הקדימה את השייכות לעם לאמונה באלוהיו, הקדימה את הלאומי לדתי. רות יצרה היררכיה בין עם ישראל ובין תורת ישראל, לקח לימינו אלה, אם נרצה. היא בעצם אמרה לנו שליטול חלק אקטיבי בהיסטוריה של עם ישראל חשוב לא פחות, ואולי יותר, מהחמרה והקפדה מדוקדקת, דווקאית, על כל תג ממצוותיה לכאורה של תורת ישראל.

במציאות שבה חיים בינינו למעלה מ-350 אלף איש שעלו ארצה על-פי חוק השבות והם אינם יהודים על-פי ההלכה, נדמה שאין צורך להתאמץ כדי להוכיח שחוכמתה של רות רלבנטית עד מאוד גם לכאן ועכשיו. אלא שלכך דרוש אומץ לב רבני, ודרושה מנהיגות רוחנית ראויה. המונופול האורתודוקסי המופקד מכוח החוק על שירותי הדת במדינת ישראל נעדר את שתי התכונות הללו.

לשרת בצה"ל אוריאל יכול היה, אך אלמלא נהרג, לו היה משתחרר מצה"ל ומבקש להינשא לבחירת לבו, היתה מדינת ישראל מפנה לו בפשטות עורף. הוכחת היהדות שהיה מביא אוריאל למשרדי הרבנות הראשית במקום מגוריו היתה מזכה אותו במבט יהיר, מזלזל, ולפעמים גם אטום ומרושע. הוא היה יכול לקיים חתונה באמצעות רב או רבה מסורתיים, אך משרד הפנים לא היה מכיר בחתונה כזו, והיה עליו לטוס לקפריסין, כי בחתונותיו של פקיד העירייה בלרנקה מדינת ישראל דווקא כן מכירה. במותו, נמנע מאוריאל ביזוי המת שממנו חששנו. אך בכנות ובעצב יש לומר: בכל יום מבזה מדינת ישראל את החיים.

מי ייתן ונזכה לחגוג את חג השבועות הזה בשמחה ובאהבה, ובזכות חסדיה של רות נזכה להגיע לחג השבועות הבא עלינו לטובה במדינת ישראל מתוקנת יותר.

*הכותב הוא מנכ"ל התנועה המסורתית בישראל, ולקח חלק בפרויקט "עושים תיקון" לחג שבועות של הקרן החדשה לישראל