הסוגיה המעניינת ביותר שתתברר יום אחד במסגרת שיחות השלום בין ישראל לרשות הפלסטינית היא, כמובן, סוגיית ירושלים. בזמן שנושאים אחרים מתקדמים לעבר פתרון הולם הן בהיבט המעשי והן בהיבט התודעתי, בעיית עיר הבירה והמחלוקת סביבה מזינות את השיחות במתח אדיר מאז ימי אוסלו.
לא במקרה החליטו הצדדים אז לא להחליט וקבעו שנושא ירושלים יידון בסוף, אחרי ששאר המחלוקות ייפתרו. והן אכן ייפתרו ובאופן מפתיע ובקלות יחסית. הכל יודעים שלא תהיה חזרה מסיבית של פליטים לתחומי ישראל והגבולות ישורטטו פחות או יותר על בסיס מפות 1967. לא כך המצב בירושלים. מטען רגשות לאומיים ודתיים של שני הצדדים יוצר סביבה הילה של בעיה ללא פתרון.
הסיבה לכך היא העובדה שהפלסטינים רואים בשכונותיה המזרחיות של העיר את בירתם העתידית. למעשה, אם וכאשר ייחתם הסכם שלום, העיר ירושלים תשמש, ככל הנראה, עיר בירה של 2 מדינות בו זמנית, דבר אבסורדי לכשעצמו. המתנגדים לחלוקה הצפויה של הבירה טוענים בצדק שירושלים איננה עיר קדושה בדת האיסלם, אבל גם הם מבינים שהמצב הפוליטי באזור הפך אותה לעיר משמעותית, מעין סמל, בעייני הפלסטינים. שווה לזכור שעל פי תכנית האו"ם מ-1947 ירושלים לא הייתה אמורה להיכלל בשטחן של אף אחת מהמדינות שעתידן היו לקום בשטח המנדט. אבל פרצו הקרבות והשאר היסטוריה.
בן גוריון ידע מה הוא עושה?
ירושלים לא הפכה לבירת ישראל מיד. עד אשר הכריז בן גוריון עליה כעיר הבירה מילאה העיר תל אביב את התפקיד הצנוע הזה. ויש שאומרים שעשתה כן בהצלחה. כל מוסדות השלטון פעלו בה עד לאותה החלטה של בן גוריון מסוף 1949 ואף אחריה. משרד הביטחון, אגב, מעולם לא הועבר לירושלים. וכך מוסדות ציבור נוספים. בית הנשיא, אגב, באותן שנים שכן בכלל ברחובות. כדאי לזכור שבחירתו של בן גוריון בירושלים לא הייתה וודאית - בהנהגה הציונית נשקלו מספר חלופות וביניהן חיפה, למשל.
הרוב המכריע של אומות העולם, וביניהן "ידידות האמת" שלנו, מעולם לא הכירו בריבונות ישראלית בירושלים ולכן לאורך שנים נפתחו בה שגרירויות בודדות. המצב לא השתנה גם אחרי שחרורכיבוש (תלוי את מי שואלים) החלק המזרחי ב-1967 ואף לא אחרי סיפוחו על ידי הכנסת ב-1980.
כך או אחרת, העיר ירושלים נמצאת על שולחן המשא ומתן והדבר עצמו מעורר מחלוקת בעלת רגישות. נחזור לפתרונות אפשריים: מחד, לכולנו היה נוח יותר אם הפלסטינים היו מוותרים על דרישות הריבונות שלהם בירושלים והיו מניחים לנו לשלוט בה לבדנו. אך במצב הדברים הנוכחי הדבר לא יתאפשר. מאידך, עיר המשמשת בירה של שתי מדינות נראה כמצב לא ישים ואף מסוכן. איך זה יעבוד? העיר תחולק? נראה בה שוב גדרות? או שנסתדר בלי מחסומים? אני מסופק.
בכלל, ברעיון החלוקההשליטה המשותפת יש משהו שעוד עלול בעתיד להצית את הסכסוך מחדש. אני יודע שישנם כאלה, כולל בהנהגה, שחושבים שיום אחד תקום כאן מדינה דו לאומית על כל השטח אבל בינינו, גם אתם יודעים שזה לא יקרה.
תיקון היסטורי
אז איך נשמור על ירושלים מאוחדת? אולי פשוט ננסה משהו פחות צפוי מ"עמידה איתנה על עקרונותינו"? כאן נדרשים רעיונות לא שגרתיים. אז הנה לכם אחד כזה: אולי עכשיו, במסגרת השלב הסופי של משא ומתן, שלב בו אמורים לסכם הצדדים על ה כ ל תעשה ישראל צד אמיץ ותביע נכונות להכריז על תל אביב כעיר הבירה של מדינתה? הנכונות הישראלית להעביר את הבירה לתל אביב תהיה מעין תיקון היסטורי והיא בהכרח תסיר, או תסייע להסיר, את הדרישה הערבית להכרה בירושלים כעיר הבירה של המדינה הפלסטינית. כלומר, ניתן יהיה לדרוש ויתור תמורת ויתור.
ירושלים הקדושה לשלוש הדתות תוכל להישאר לא מחולקת, לא פוליטית, וגם בריבונות ישראלית. וככזאת היא כמובן תמשיך לשמש בירה רוחנית של העם היהודי. לעומת זאת תל אביב, הבירה הלא רשמית של ישראל מיום הקמתה, עיר מדהימה, ציורית ,שוקקת חיים ותרבות, תמלא סוף סוף את תפקידה שייועד לה עם היווסדה. הרי היא לא פחות מירושלים מייצגת את ישראל האמיתית והמודרנית. תל אביב היא מרכז כלכלי ותרבותי, היא מושכת אליה רבים ואין עליה מחלוקות דתיות. רוב הישראלים היום, לצערי, מנוכרים לירושלים ולמה שהיא מייצגת, רבים כלל לא מבקרים בה או עושים כך לעתים רחוקות. על ההרכב הדמוגרפי הלא ציוני שלה אין צורך להוסיף אני מניח.
סוף הסכסוך לא יופיע בוקר אחד ללא הזמנה, הוא לא יפתיע אותנו בבואו הפתאומי. על מנת לסיימו נידרש לחשיבה יצירתית ולעתים לא שגרתית. עלינו לבחור בין בירת ישראל מחולקת עם עבר מפואר ועתיד מעורפל, לבין בירת ישראל מאוחדת שעתידה עוד לפניה. הבחירה בידיים שלנו. אם אתם רוצים ירושלים מאוחדת תבחרו בתל אביב כבירת ישראל.