נושאים חמים

אין מלחמה בחוץ? יש אחת בפנים

השנה הראשונה לממשלת נתניהו נראית לא רע על הנייר, אבל במציאות איבדנו כל טיפת סולידריות ועניין בפוליטיקה ובחברה. רמי לבני מאמין שמתחילה כאן מלחמה

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

כשבאים לסכם את השנה הראשונה של ממשלת ביבי-ליברמן, הכול נראה לכאורה סביר. על פני השטח, לא קרה כאן שום דבר קטסטרופלי. לא פרצה מלחמה, לא בחזית החמאס ולא בחזית לבנון. על אף שאין תהליך שלום, בשטחים אין סימנים ממשיים לחידוש האינתיפאדה המזוינת או הפיגועים נגד אזרחים ישראלים. הכלכלה נראית איתנה ברמת נתוני המקרו. המשבר הכלכלי העולמי כמעט שפסח על ישראל, שהצליחה להימנע מעלייה דרמטית באבטלה ומשבירת המערכות הפיננסיות. גם ברמה השלטונית יש שקט: הממשלה יציבה, הקואליציה מנוהלת היטב, אין סכנת נפילה או זעזועים מיותרים.

הביטחון בסדר. הכלכלה בסדר. השלטון מתפקד. במבט מרפרף, שנתה הראשונה של ממשלת ביבי-ליברמן נראית סבירה, ובעיקר – שקטה. בישראל, זה לא דבר של מה בכך. אבל מבחינות אחרות, מהותיות לא פחות - חוסנה של החברה בישראל וחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית - השנה החולפת היתה אחת השנים הרעות בתולדות המדינה.

מצביעים חלופיים מאמריקה

חוסנה של חברה נמדד ברמת הסולידריות בין חבריה, בהסכמה על אתוס משותף, או לכל הפחות על כללי משחק משותפים, וביחס הוגן ואנושי לאחר. בשנה הראשונה של ממשלת ביבי-ליברמן כורסמו הממלכתיות והערבות ההדדית הכלל-ישראלית בתהליך הפרטה נטול רסן: הפרטה של מדינת הרווחה, הפרטה של המרחב הציבורי, הפרטה של הפוליטיקה. כל יחיד וכל קבוצת אינטרס דואגים לעצמם, ולעזאזל השאר, ורק הכוח והכסף שולט. ישראלים יוצאי אתיופיה אינם מתקבלים בבתי ספר, בנות ממוצא מזרחי מגורשות ממוסדות חינוך, נשים משולחות לצד האחורי של אוטובוסים בגיבוי הממשלה. מפלגה ימנית גזענית מנהלת את ענייני החוץ של ישראל, ומפלגה חרדית קיצונית מנהלת את ענייני הפנים שלה. את האתוס הישראלי המחבר החליפה ממשלת נתניהו-ליברמן במכנה משותף המבוסס על הסתגרות, כוחנות, פחדים קיומיים ושנאת זרים.

חוסנה של מערכת דמוקרטית נמדד במידת האמון והשתתפות של הציבור בתהליך הדמוקרטי, בשמירה על חירויות אזרחיות, על זכויות המיעוטים בחברה ועל השוויון בפני החוק, ובעצמאותן של המערכות שאמונות על ריסון השררה ומרכיבות את המרקם הדמוקרטי: מערכת המשפט, התקשורת, האקדמיה, השירות הציבורי-מקצועי וכמובן ארגוני החברה האזרחית.

בשנה הראשונה של ממשלת ביבי-ליברמן הוקמה ממשלה מנופחת, בעלת רוב אוטומטי ונטולת אופוזיציה משמעותית, שהצליחה להחניק כל דיון פרלמנטרי וציבורי של ממש. עוד ועוד אנשים המשיכו להתנתק ממה שקורה כאן, לאבד עניין בפוליטיקה ובחיים הקולקטיביים, ואולי במקומם רוצה הממשלה להביא מצביעים חלופיים מאמריקה.

בקרוב לא נכיר את עצמנו

חופש הביטוי, זכות המחאה וזכות הביקורת על השלטון התערערו בשנה האחרונה. הפגנות חוקיות פוזרו, פעילים חברתיים נעצרו על ידי המשטרה ללא סיבה, ואזרחים תמימים החלו להידרש להציג תעודות ברחוב. הציבור הערבי בישראל הפך מטרה לגזענות ממוסדת ולדחיקה רשמית של נציגיו ממעורבות אפקטיבית בענייני המדינה. באמצעות חקיקה עוקפת והסתה, קידמו הממשלה והכנסת במידה ניכרת את הפוליטיזציה של המערכת המשפטית ושחיקתה. האקדמיה הוכתה באמצעות ייבוש תקציבים ופגיעה באיכות ועצמאות המערכת בהתערבות פוליטית, כמו הפיכת מכללת אריאל לאוניברסיטה. התקשורת המשיכה להיחלש, ועמה הוחלשו מוסדות מקצועיים שהינם חיוניים מאין כמותם לאיזון אינטרסים זרים והבטחת מנהל תקין כמו מערכת התכנון. ובאחרונה, הכתובת היא החברה האזרחית. הארגונים החברתיים, הרגל הרביעית של הדמוקרטיה, היא מושא למתקפה הכוללת שילוב של הפחדה והתנכלויות משפטיות וניסיונות לבלימת מקורות המימון.

צריך לומר: ישראל עדיין אינה פשיסטית, ועדיין אינה אירן. רחוק מזה. אבל בחסות ממשלת נתניהו-ליברמן, ישראל הופכת להיות משהו אחר. מדינה שאנחנו עשויים עוד מעט לא להכיר את פניה. בשנה הראשונה של הממשלה לא היתה מלחמה בחוץ, תודה לאל. אבל, במלוא עוזה, התחילה המלחמה על הבית.