יום אחרי ההודעה על הענקת מעמד ל-221 ילדי זרים נוספים, התקשתה רותם אילן לשחזר את "רגע הניצחון" שבו התבשרה על השלמת מאבק ילדי הזרים שנמשך למעלה מארבע שנים. "אפילו לא שמתי לב, אבל אמרו לי שהיו לי דמעות", היא סיפרה השבוע. "היה לי קשה לעכל והדבר היחיד שהצלחתי לסנן היה 'אז ניצחנו בעצם?' אבל רגע אחר כך כבר אמרתי לעצמי, 'אבל מה עם שאר האנשים?' והכול שב להיות מורכב כפי שהיה בארבע שנים האחרונות".
בשנים האחרונות היו ימים שבהם קשה היה לחמוק מאילן בת ה-28, שהפכה בעל כורחה לפנים של מאבק ילדי הזרים והובילה בשיתוף עם יונתן שחם, נעה גלילי ותמי גורדון את ארגון "ילדים ישראלים", שפעל למניעת גירוש ולהענקת מעמד לילדים ולמשפחותיהם. כעת, עם השלמת המאבק, כשעל פניה שאריות איפור מעוד ראיון טלוויזיוני על הניצחון, יושבת אילן במקומה הטבעי משרדי האגודה לזכויות האזרח. היא עדיין מתקשה להאמין שאותה ילדה בת 24 הצליחה לחולל שינוי כה מהותי במדיניות ההגירה הבלתי קיימת של מדינת ישראל. זה לא נעשה לבד, היא מבקשת להדגיש שוב ושוב, אלא עם צוות מצומצם ומנצח ועם קהילה תומכת.
שר הפנים גדעון סער אישר השבוע להעניק מעמד קבע בישראל ל-221 ילדי מהגרי עבודה בני שמונה עד 23, זאת בתום השלמת הליכי ערעור על דחיית בקשתם. רובם המכריע נולדו בארץ ושולבו במערכת החינוך הישראלית. ממשרד הפנים נמסר כי 221 הבקשות משלימות כמעט את כל הטיפול בבקשות של ילדי מהגרי עבודה שהוגשו מאז אוגוסט 2010.
היסודות למאבק שהוליד כ-600 משפחות ישראליות חדשות הונחו לקראת יולי 2009, עם ההכרזה על הקמת רשות האוכלוסין וההגירה ויחידת עוז שתפעל לגירוש השוהים הבלתי חוקיים בישראל, בהם גברים נשים וילדים. אילן, שעד אז התנדבה בפעילויות שונות של ארגון מסילה עם ילדים ונשים פיליפיניות חד-הוריות, הכירה היטב את הפנים של אותם נשים וילדים, והחליטה שלא לקבל את הגזירה.
"זה לא שהתעוררתי בוקר אחד ואמרתי 'היום אקים ארגון'", הסבירה אילן, "כל הזמן דיברו על הגירוש ההמוני שצפוי לצאת לדרך וכל מה שהרגשתי זה את העוול הגדול שאנו עושים לאנשים האלה כשהבאנו אותם לעבוד כאן, נתנו להם לחיות כאן חמש, עשר וגם עשרים שנה ואז דורשים להענישם רטרואקטיבית - עוול שיצרנו במו ידינו". אילן נזכרת ב-1 ביולי באותה שנה, היום בו החלה לפעול רשות ההגירה. "ערכנו את המפגש הראשון והמייל הראשון שיצא בנושא היה מלא טעויות ואי דיוקים כשעוד לא הבנו דבר בתחום", שחזרה. "אולי הנאיביות הזו, שהיום כבר אין בי, היא חלק מסוד ההצלחה - המחשבה שאפשר לשנות".
המאבק יצא לדרך, תחילה עם מטרה אחת - לעצור את הגירוש. באותם ימים איש לא העז לחשוב על מעמד חוקי בישראל, בטח שלא על אזרחות. "חלק מהנאיביות שלנו היה שיצאנו לרחוב וקראנו 'לא לגירוש' אבל מהר מאוד הבנו שצריך לקרוא דוחות, לדעת על מה אנחנו מדברים בדיוק רב, להכיר חברי כנסת, אנשי תקשורת ואפילו אלו ארגונים פועלים בתחום. הארגונים הוותיקים ממש אימצו אותנו והתחלנו לשתף פעולה, משהו יוצא דופן שמעיד מעט על סוג העבודה שעושים", אמרה אילן.
חודש לאחר פעילות אינטנסיבית שכללה הפגנות ופניות לחברי כנסת לנשיא המדינה ולראש הממשלה, זכה הארגון לניצוץ של תקווה כשהוכרז על דחיית גירוש הילדים ומשפחותיהם בשלושה חודשים. צעד זה הוביל את הארגון לחשוב - מה הלאה?. "יכולנו להפסיק או להמשיך ללא מדיניות מגובשת אבל ידענו שיש כאן משפחות עם ילדים שיש להם חיים כמו לכל אחד מאתנו, ואז התחדדה סוגיית המעמד. ניצלנו את תקופת הדחייה של הקיץ לגיבוש מדיניות עם הקהילה וההבנה שזה מה שאנחנו רוצים להשיג".
על השאלה אם לדעתה הענקת המעמד מדי כמה שנים לא תעודד רבים אחרים להגיע לישראל ולהביא כאן ילדים עונה אילן חד משמעית: "המספרים מדברים בעד עצמם 1,200 ילדים במדינה שמביאה מאות אלפי מהגרים במשך שנים. התפישה כאן מוטעית כיוון שלא ניתן למנוע ממישהו זכויות יסוד כאמצעי הרתעה לאחרים". לדבריה, "ההנחה הישראלית הרווחת לפיה אדם שבחר לעבוד כאן ויתר על זכויותיו מוטעית מן היסוד וכך גם ההנחה לפיה אנשים 'בוחרים' לבוא לכאן. אנשים בוחרים להתנתק מהמשפחות שלהם כי לא תמיד יש להם הרבה ברירות אחרות. כפי שאמר עורך דין עודד פלר מהאגודה לזכויות האזרח - ואני מצטרפת לאמירה הזו, 'עוד לא פגשתי את הילדה או האישה שחלום ילדותה היה להיות מטפלת סיעודית בישראל'. אז אם אדם בחר לבוא לכאן עלינו לאפשר לו לחיות בכבוד, ואם בחרנו להביא לכאן אנשים ולא מכונות עלינו להיות מוכנים לשלם מחיר אנושי. כי בניגוד למכונות לאנשים יש גם זכות לחיי משפחה".
קבלת ההודעה על דחיית הגירוש היא בין הרגעים הגדולים שאילן זוכרת היטב. "לא באמת חשבנו שנצליח, ובאותו רגע הבנתי שגם אני כאזרחית, שמעולם לא חלמה להוביל מהלך כזה, יכולה להשפיע. רגע נוסף שלא אשכח הוא אישור הבקשה הראשונה למעמד- חלפו שנתיים מהחלטת הממשלה עד לשלב שבו החזירו תשובות לאנשים. בכלל המאבק הזה נע בין שיאים גבוהים מאוד לנפילות מתח, כשההליכים נמשכו שנים. תוך כדי החלו מעצרים וגירוש משפחות שלא הגישו בקשות. אלו היו רגעים קשים מאוד עוד יותר כששמעתי שחמישה אנשים במדים התייצבו בגנים ושלפו משם ילד. עד היום אני לא מצליחה לתפוש איך אפשר לא להסכים על ילד, שחטאו היחיד שנולד למציאות קיימת".
ממשיכים להיאבק
הימשכות ההליכים והשלבים השונים של המאבק תרמו לפרסום פעילות הארגון בכלי התקשורת, אך עבור מובילי המחאה מדובר היה בתנודות חדות מאוד שנעו מתמיכה גורפת להתעלמות. "צריך ללמוד איך להתמודד עם המצבים הללו. היו תקופות שהפכנו לקונצנזוס ולא האמנתי להיקף התמיכה בנו", הודתה אילן, "אך היו גם תקופות כמו תחילת המחאה החברתית שאיש לא זכר אותנו ובצדק. המחאה תפסה אז הפגנה של 10 אלפים איש ברחבת המוזיאון באמת לא נתפשת כמשהו ענק. המעברים האלה קשים כי לך עדיין אכפת ואתה עדיין באותו מקום עם אותם קשיים, אבל כולם עברו הלאה. זה בדיוק כמו שכיום שואלים אותי 'מה את עושה היום?'. רבים ציפו שנעזוב את זה בשלב מסוים, והיו הצעות בכל התחומים - מפוליטיקה עד ריאליטי, אבל הגישה שלנו הייתה שלא נשארים עם מאבק רק כשהוא מצליח או פופולארי, אלא עד שמנצחים".
אמנם המאבק על מעמד לילדים הסתיים, אך אילן מדגישה כי הבעיות האמתיות של ישראל לא נפתרו. "הילדים הם לא בעיית ההגירה בישראל והגירוש שלהם זה לא הפתרון", אמרה. "הפתרון האמתי הוא להילחם בחברות כוח אדם, בקבלנים שמעוניינים רק ברווח כלכלי, לאכוף תנאי העסקה בצורה שתאפשר תחרות חופשית בשוק הזה ומתן אשרות בעדיפות למי שכבר כאן במקום להביא אנשים חדשים עבור דמי תיווך - אלה הפתרונות האמתיים. גירוש הילדים היה הסחת דעת קטנה בתוך ים של שחיתויות ובעיות".
לפני כחצי שנה חבר ארגון "ילדים ישראלים" לאגודה לזכויות האזרח לאחר שאילן, שכיהנה כמנכ"ל עמותה, מאסה בעיסוקי אדמיניסטרציה ועניינים ארגוניים, והעדיפה לעסוק בתוכן. הדבר הוביל אותה לעיסוק בנושאים נוספים הקרובים ללבה כשהמרכז הוא תמיד סיוע לילדים, והיום היא עוסקת רבות בסוגיית מעצר ילדים. "קטינים, לא משנה מאיפה באו ולאן הם הולכים, בין אם מדובר בילדים מהתנחלות, ממזרח ירושלים, או זרים - לא צריכים להיות בכלא", קבעה אילן. "יש לנו תכנית של חלופות על בסיס האמנה לזכויות הילד אך איש לא שש להקשיב וליישם אז ממשיכים להיאבק. לפחות סופסוף יש לי 'תנאים'- שולחן ומחשב משלי".