מתים שווים ומתים שווים יותר

חברות מתפרקות חייבות להצדיק את הקיום שלהן. הן עושות את זה כי תחושת המשמעות שאבדה בשחיקה מסיבית של סכסוך פוליטי ודימום חברתי מתמלאת תוכן חדש באמצעות אירוע (מלחמה), תרחיש (האיום האיראני) ועכשיו גם סמל מואנש - אדם שאת דמותו אנחנו יכולים להפוך לכרית של דמעות, לאו דווקא דמעות תנין, אבל בהחלט דמעות מדומיינות. הדמעות על אסף רמון זלגו מעיניו של עם שלא ממש ידע במי מדובר מעבר לתמונות יחסי הציבור שדובר צה"ל דאג להעביר לו וכתבות השער שדאגו לחשוף את זהותו בעודו טייס.

אותה אוכלוסיה שלכאורה שרויה ב"אבל לאומי" (האם כל מי שדיבר בשם העם ביצע סקר שבדק כיצד חש כל אחד מאזרחי ישראל?) קרעה קריעה כיוון שמדובר במת מזן אחר - סלב השכול. סלב השכול הוא לא החלל הרגיל, זה שהיו לו אב ואם ואחים ואחיות ועכשיו חייהם אינם חיים, אך נשכח על ידי הישראלי הממוצע כעבור יום או יומיים, תלוי במהירות שבה מתפרסמת הכותרת המרעישה הבאה. מותו של סלב גורר פרץ עז של כותרות טרגיות. סלב השכול הוא לא החלל שקיים עד לעיתון המחרת - הוא קיים לאורך כל השבוע בדיווחים מיוחדים וזוכרים אותו ביום השנה, השנתיים והשלוש.

סלב השכול עשוי לגרור שינויים בחוק שירות החובה, כמו זה שהציע ראש הממשלה. בצביעות שלא תיאמן הוא גרס שאולי יש לבטל גיוס קרבי לבנים במשפחות שכולות. רגע, ומה היה עד עכשיו? ואם במקום אסף רמון היה נהרג אסף לוי, שאבא שלו הוא יעקב, נהג משאית שסיים שמונה שנות לימוד ונהרג בתאונת דרכים? לאסף לוי היה פרופיל מתאים לגולני. האם ראש הממשלה היה שוקל קיצוץ בבניין הכוח הקרבי גם בעבורו?

התשובה היא כמובן שלילית. התגובה של נתניהו היא חלק מתופעת הבכי הלאומי שמאפיינת את היומיים האחרונים, בכי שהחל במירוץ צמא ידע של כל העם כדי לדעת אם באמת העיז מלאך המוות לחזור ולבקר במשפחת רמון והסתיים בטרוניות על הנטייה האלוהית לקחת את "מלח הארץ", כלומר אדם נורא יפה עם סיפור מאד עצוב. האמת היא שצה"ל איבד חייל, עוד חייל, ואמא איבדה בן לאחר שאיבדה בעל.

זה סיפור מחריד, אבל בטח לא הראשון וכנראה שגם לא האחרון. החדשות הן לא שגלגל השיניים הזה ממשיך למחוץ לבבות. החדשות הן שהחברה הישראלית לא נותנת לעובדות לבלבל אותה וקובעת עובדה חדשה: אם פעם חשבנו שהמוות הופך את כולם שווים, הרי לכם נוסחה מתמטית חדשה - יש מתים שווים ויש מתים שווים יותר.