הנרי קיסינג'ר, שהלך הלילה לעולמו בגיל מאה, נחשב לאחד משרי החוץ המתוחכמים והטובים ביותר בתולדות ארצות הברית. הוא היה מומחה ליחסים בינלאומיים, איש אקדמיה, יועץ לביטחון לאומי ושר החוץ של ארצות הברית בתקופות נשיאותם של ריצ'רד ניקסון וג'רלד פורד, בין 1969 ל-1977. הוא היה היהודי הראשון שמונה לתפקיד שר החוץ.
קיסינג'ר נולד בשם היינץ אלפרד קיסינגר ב-27 במאי 1923, בעיר פירט בגרמניה למשפחה יהודית מסורתית. הוא אהב לשחק כדורגל והיה פעיל בצעירי אגודת ישראל. עקב רדיפות המשטר הנאצי, באוגוסט 1938, משפחתו נמלטה לארצות הברית והשתקעה בניו יורק. כדי להתרחק מהרקע הגרמני שלו, קיסינג'ר שינה את שמו הפרטי ושם המשפחה שלו. ביוני 1943, גויס לצבא ארצות הברית ובשל שליטתו בשפה הגרמנית נשלח לחזית באירופה ושרת בכמה תפקידי מודיעין, ובתום המלחמה שירת בממשל הצבאי האמריקני בגרמניה.
על שירותו הצבאי קיבל את "כוכב הארד", הרביעי בחשיבותו בעיטורים הצבאיים. השרות במהלך המלחמה ולאחריה השפיע על זהותו והקרירה שלו. הוא אמר "שהמלחמה גרמה לו להרגיש כמו אמריקני" ושהיא הובילה אותו להתעניין אקדמית ביחסים בינלאומיים.
קיסינג'ר למד באוניברסיטת הרווארד וקיבל מטעמה את כל שלושת התארים האקדמיים שלו במדעי המדינה. הוא היה סטודנט מצטיין ובתום לימודיו מונה למרצה במחלקה לממשל של הרווארד. בעבודת הדוקטור שלו שילב הייטב בין תאוריה להיסטוריה. הוא חקר את קונגרס וינה והתנהלותם של שני מדינאים בולטים: לורד קסלריי הבריטי וקלמנס ונצל פון מטרניך הגרמני. העבודה גיבשה את גישתו לניהול מדיניות החוץ שהתבססה על האסכולה של "ריאלפוליטיק", לפיה מדינות פועלות בזירה הבינלאומית אך ורק על סמך אינטרסים ועוצמה.
את עבודת הדוקטור עיבד לספרו הראשון שהופיע ב-1957 ושהסביר את המעבר באירופה של תחילת המאה ה-19 מזירה כאוטית למערכת של מאזן כוחות (A World Restored).
קיסינג'ר לא היה איש אקדמיה קלאסי שיושב במגדל השן, מלמד קורסים ומפרסם מאמרים וספרים. הוא פעל בכמה מסגרות משותפות לחוקרים ולאנשי מעשה שדנו בנושאים בינלאומיים. בשנים 1955 ו-1956 הוא עמד בראש קבוצת עיון שפעלה בניו יורק במסגרת "המועצה ליחסי חוץ", גוף בעל השפעה על מעצבי המדיניות בוושינגטון. הוא יצר קשרים עם פוליטיקאים ומנהיגים בכל התחומים. בהרווארד, הוא יזם וניהל שני סמינרים: אחד לענייני ביטחון שבו השתתפו אנשי אקדמיה, אנשי צבא ופקידים בכירים ממשרדי החוץ וההגנה. הסמינר השני פעל בקיץ והביא לאוניברסיטה קבוצה של מנהיגים צעירים ומבטיחים ממדינות שונות שהתענינו ביחסים בינלאומיים.
שני הסמינרים אפשרו לקיסינג'ר להרחיב את הידע וההבנה שלו על הנעשה בעולם דרך משקפיהם של המשתתפים.
במסגרת המועצה ליחסי חוץ, קיסינג'ר הוביל דיונים ברמה גבוהה על האתגרים הכי קשים של המלחמה הקרה בין ארצות הברית לבין ברית המועצות לרבות שימושים אפשריים בנשק גרעיני. הוא הבין שמוקד המלחמה נמצא באירופה ולכן התעניין במיוחד בברית האטלנטית וביחסים שבין אירופה המערבית לארצות הברית.
ספרו השני, "נשק גרעיני ומדיניות חוץ", שהתבסס על הדיונים האלה (תורגם לעברית והופיע ב-1974), הפך אותו למומחה ידוע להיבטים אסטרטגיים של מדיניות החוץ האמריקנית. בספר הזה, הוא ביקר את מדיניות "התגובה המאסיבית" שממשל הנשיא דווייט אייזנהאואר ושר החוץ שלו ג'ון פוסטר דאלאס אימצו בתחילת 1954 כלפי ברית המועצות וסין. לפי גישה זו, על ארצות הברית להגיב בנשק גרעיני על פעולות תוקפניות מצד המעצמות הקומוניסטיות. קיסינג'ר הציע במקומה "תגובה גמישה".
ב-1958, יחד עם רוברט בואי, קיסינג'ר הקים את המרכז ליחסים בינלאומיים בהרווארד, וב-1959, מונה לראש התוכנית ללימודי ביטחון. ב-1960 הופיע ספרו "הכורח בבחירה" שבו כבר הגביל את "התגובה הגמישה" לנשק קונבנציונלי וב-1962 קודם לדרגת פרופסור. ב-1969, הופיע קובץ מאמרים שלו תחת הכותרת "מדיניות החוץ האמריקנית" (גם הוא תורגם לעברית ופורסם ב-1974).
הספר הציג משנה סדורה לטיפול באתגרי החוץ והביטחון של ארצות הברית. הפרק הראשון עסק בגורמים הפנימיים שמשפיעים על עיצוב מדיניות החוץ, השני, במבנה הדו-קוטבי של הזירה הבינלאומית והשלישי במשא ומתן לסיום המלחמה בווייטנאם. קיסינג'ר היה מוכן לעבור מהאקדמיה לדיפלומטיה מעשית בממשל.
קייסנג'ר היה יועץ למושל מדינת ניו יורק נלסון רוקפלר, שהתמודד על מועמדות הרפובליקנים לנשיאות ב-1958, 1961 ו-1968. בפריימריז של 1968, קיסינג'ר הגדיר את ניקסון: "האדם המסוכן ביותר בין המתמודדים על הנשיאות". אבל אחרי שניקסון ניצח בבחירות הכלליות, הציע לעבוד איתו וגילה שהם חושבים באופן דומה על מדיניות החוץ של ארצות הברית.
ניקסון מינה את קיסינג'ר ליועצו לביטחון לאומי. השניים פיתחו אסטרטגיה להתמודדות משולבת עם ברית המועצות וסין ועם המלחמה הכושלת בווייטנאם. קיסינג'ר הבין שהעולם הקומוניסטי אינו עשוי מקשה אחת, ושאפשר לנצל פערים בין ברית המועצות לסין כדי להשיג יעדים של ארצות הברית. הוא גם הבין שארצות הברית לא יכולה לנצח במלחמה בוייטנאם ושצריך לאתר "מוצא של כבוד".
הרעיון היה למתן את המלחמה הקרה על ידי כינון יחסים דיפלומטים עם סין שיפעילו לחץ על ברית המועצות למתן את המאבק שלה במערב (דטנאט) ולהגביל את מרוץ החימוש הגרעיני. כפי שבישראל רק הימין היה יכול לעשות שלום בלי שייתקל באופוזיציה משמאל, כך, רק ניקסון, נשיא רפובליקני, מי שהיה סגנו של אייזנהאואר ונודע בעמדותיו הנוקשות נגד הקומוניסטים, היה יכול לנהל מדיניות של פיוס מול המעצמות הקומוניסטיות בלי התנגדות של הדמוקרטים.
האסטרטגיה המשולבת הבשילה ב-1972. ביולי ובאוקטובר 1971, קיסינג'ר נסע לבייג'ינג וניהל שיחות חשאיות עם ראש הממשלה צ'ו אן לאי. ההסכם כלל הכרה במשטר הקומוניסטי, העברת המושב במועצת הביטחון של האו"ם מהרפובליקה של סין (טייוואן) לסין העממית תמורת שיתוף פעולה נגד ברית המועצות, התחייבות לפתור את הסכסוך על טייוואן בדרכי שלום, וסיוע לסיים את המלחמה בווייטנאם. בפברואר 1972, ניקסון ביקר בסין ונפגש עם השליט האגדי מאו דזה-דונג. החלק הסיני באסטרטגיה הוכתר בהצלחה.
במקביל, קיסינג'ר וניקסון ניהלו משא ומתן גם עם שליט ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב, בעיקר על ריסון מירוץ החימוש הגרעיני שהפך יותר ויותר ליקר ולמסוכן. השיחות הניבו שני הסכמים פורצי דרך: SALT1, שהגביל משמעותית את מאגר הטילים הגרעיניים של שתי המעצמות; ואמנה להגבלת היצור וההפצה של מערכות טילים נגד טילים (ABM), שעצם קיומם איים לצמצם או לבטל כליל את ההרתעה הגרעינית ההדדית בין מעצמות-העל. ההסכמים נחתמו במאי 1972, במהלך ביקור היסטורי של ניקסון במוסקבה. גם המשימה הזו הצליחה.
המשימה הבאה הייתה סיום המלחמה בוייטנאם באמצעות הסכם שימנע השפלה של ארצות הברית. קיסינג'ר הגה אסטרטגיה ששילבה שלושה מרכיבים: משא ומתן ישיר עם המשטר הקומוניסטי בקוריאה הצפונית, הפעלת כוח צבאי כדי לרכך את עמדות המשטר הזה ונסיגה הדרגתית של צבא ארצות הברית והעברה של הלחימה לכוחות המקומיים של דרום וייטנאם (וייטנאמיזציה).
ללא התחשבות בשיקולים ערכיים ומוסריים
השימוש בכוח הופיע בהפצצות כבדות אמריקניות בין 1969 ל-1973 על נתיבי ההספקה של נשק בקמבודיה מצפון וייטנאם לוייטקונג הקומוניסטי שלחם בדרום וייטנאם. ההפצצות גרמו לעשרות אלפי אבדות ולנזקים עצומים שגרמו לביקורת חריפה על ניקסון וקיסינג'ר. תוכנית הוייטנאמיזציה נכשלה. בתנאים האלה, השיחות בין קיסינג'ר לנציג הצפון לה דק טהו הניבו ב-23 בינואר 1973 הסכם לסיום המלחמה שנחתם בפריז.
על ההסכם הזה קיסינג'ר ודק טהו זכו בפרס נובל לשלום. אבל שני הצדדים הפרו אותו והמלחמה הסתיימה רק ביולי 1976 כשכוחות ארצות הברית נסוגו וצפון וייטנאם איחדה את שתי המדינות תחת משטר קומוניסטי. היציאה מוייטנאם נכשלה.
הגישה הריאליסטית ליחסים בינלאומיים אינה מתחשבת בשיקולים ערכיים ומוסריים. מוסר חשוב רק אם הוא יכול לשמש כלי להשגת יעדים. קיסינג'ר זכה לביקורת על מהלכים שעשה ושנראו כבלתי מוסריים. חוץ מההפצצות בקמבודיה, ב-1971 הוא התעלם מטיהורים אתניים שפקיסטן ביצעה בבנגלדש במגמה למנוע ממנה עצמאות; ב-1973, היה מעורב בהפיכה צבאית בצ'ילה נגד השליט הסוציאליסטי סלבדור איינדה; ב-1974 לא מנע את הפלישה הטורקית לצפון קפריסין למרות שידע על תכנונה; וב-1975 תמך בכיבוש האינדונזי של מזרח טימור. בבנגלדש ובטימור נהרגו מאות אלפי אזרחים ומיליונים נעשו פליטים.
קיסינג'ר וישראל
שני אירועים העצימו את מעמדו של קיסינג'ר בתקופות כהונתם של ניקסון ויורשו ג'רלד פורד. בבחירות 1972, ניקסון זכה לתקופת כהונה שניה. בספטמבר 1973, הוא מינה את קיסינג'ר לשר החוץ בנוסף לתפקידו כיועץ לביטחון לאומי. בפעם הראשונה, עד נובמבר 1975, אדם אחד מילא את שני התפקידים. ניקסון הסתבך ב"פרשת ווטרגייט", נאלץ להתפטר באוגוסט 1974 וסגנו פורד החליף אותו. עד ההתפטרות, קיסינג'ר ניהל כמעט לבדו את מדיניות החוץ האמריקנית.
בתקופת כהונה הראשונה של ניקסון, בשל יהדותו, קיסינג'ר הדיר את עצמו מנושאים ישראלים והשאיר אותם לטיפול בלעדי של שר החוץ, ויליאם רוג'רס. מלחמת יום הכיפורים פרצה שבועיים בלבד אחרי שנכנס לתפקיד שר החוץ. מכשול זהותו היהודית הוסר.
במהלכיו מול מצרים, קיסינג'ר לא הצליח למנוע את המלחמה אבל לחץ על ממשלת גולדה מאיר להימנע ממכה מקדימה. אין שום ראיה לכך שידע שהמלחמה עומדת לפרוץ והיה מעוניין בכישלון ישראל כדי לאלץ אותה להגיע להסכמי שלום עם מדינות ערב.
בניגוד לטענות הימין בארץ, אין גם שום ראיה לכך שהוא עיכב רכבת אווירית נושאת אמצעי לחימה לישראל. להפך, הוא פעל נמרצות כדי לארגן רכבת כזו במהירות האפשרית. הוא פעל נגד איומים של ברית המועצות להתערב, כולל הכרזה על כוננות גרעינית, אבל גם לחץ על ישראל להפסיק את המצור של צה"ל על הארמיה השלישית המצרית.
קיסינג'ר ניהל משא ומתן קשה עם אנואר סאדאת, נשיא מצרים, וחאפז אל-אסד, נשיא סוריה, באמצעות "דיפלומטיה של דילוגים" (Shuttle Diplomacy), טיסות הלוך וחזור בין הבירות. הוא השיג הפסקת אש, חילופי שבויים והסכמים להפרדת כוחות שכללו גם נסיגות ישראליות חלקיות. לאחר מכן, בספטמבר 1975, הצליח להשיג גם "הסכם ביניים" עם מצרים שכלל נסיגות של ישראל מעבר למעברי הגידי והמיתלה ומשדות הנפט באבו רודס בתמורה להתחייבות מצרית שלא לפעול צבאית נגד ישראל והתחייבויות ביטחוניות וכלכליות מצד ארצות הברית.
ממשלת יצחק רבין התנגדה לוויתורים שקיסינג'ר דרש, ובתגובה הוא הפעיל "הערכה מחדש" של יחסי שתי המדינות, שמשמעותה הייתה הקפאת בקשות חדשות של ישראל לנשק. רבין התקפל.
הימין בארץ התנגד להסכמים וכינה את קיסינג'ר "יהודון", כאילו שהוא היה מחויב להעמיד את זהותו היהודית מעל האינטרסים האמריקניים. הסכם הביניים עם מצרים נחשב לגורם שפרץ את הדרך להסכם השלום עם מצרים שעליו חתם מנחם בגין, שהצביע נגד הסכם הביניים כשהיה יו"ר האופוזיציה.
בינואר 1977, לאחר שסיים את תפקידו כשר חוץ, קיסינג'ר רצה לחזור לאקדמיה אבל סטודנטים ומרצים האשימו אותו על כך שניהל מדיניות חוץ חסרת עכבות, ערכים ומוסר וחלקם טענו שהיה שותף לפשעי מלחמה. הם טרפדו את חזרתו להרווארד וגם לאוניברסיטת קולומביה שהציעה לו קתדרה וחזרה בה. תקופה קצרה לימד באוניברסיטת ג'ורג'טאון ולאחר מכן הקים חברה ליעוץ אסטרטגי שקרא לה על שמו. לקוחותיו היו מדינות, מנהיגים וחברות כלכליות בינלאומיות.
לאחר פרישתו מהממשלה, הוא כתב ספרים רבים מעוררי מחשבה שחלקם תורגם לעברית כמו זיכרונותיו, "שנותיי בבית הלבן" (1979), "דיפלומטיה," (1994) ו"משבר: ניהול מדיניות החוץ במלחמת יום כיפור וביציאה מווייטנאם" (2003). ספרים שלא תורגמו לעברית כוללים "על סין" (2011), "סדר עולמי" (2014) "בינה מלאכותית ועתיד האנושות" (2021) ו"מנהיגות", (2022). בשל ניסיונו העשיר, מדינאים ביקשו את עצותיו והתקשורת הזמינה אותו תדירות להביע את דעתו על עניינים בינלאומיים.
חוץ מפרס נובל, קיסינג'ר זכה בפרסים ואותות כבוד רבים. ב-1977, הוא קיבל את "מדליית החרות של נשיא ארצות הברית", ב-1986 את מדליית הליברטי, ב-1995 נבחר לחבר כבוד במסדר הבריטי על שם סיינט מיכאל וסיינט ג'ורג', וב-2023 זכה באות מסדר מקסימיליאן לאומנויות ומדעים בגרמניה. בארץ, בשנת 1984, קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה וב-2012 קיבל את "עיטור נשיא מדינת ישראל" מהנשיא שמעון פרס.
הטקטיקות של קיסינג'ר שנויות במחלוקת אבל אין חולק על היותו מדינאי גדול, פורץ דרך, בעל חזון ויצירתיות יוצאת דופן, ועל תרומותיו החשובות לתאוריה ולמעשה ביחסים הבינלאומיים.
פרופ' איתן גלבוע הוא מומחה לארצות הברית באוניברסיטת בר-אילן וחוקר בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.